הקדמה לתחילת המשנה ראשונה של סנהדרין (ובתוכה גם הקדמה כללית לגבי דרך הלימוד).

יומא ס"ז ב':
"תנו רבנן: "(ויקרא יח, ד) את משפטי תעשו" – דברים שאלמלא נכתבו דין הוא שיכתבו, ואלו הן עבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים וגזל וברכת השם.
"את חוקותי תשמרו" – דברים שהשטן משיב עליהן ואלו הן אכילת חזיר ולבישת שעטנז וחליצת יבמה וטהרת מצורע ושעיר המשתלח.
ושמא תאמר מעשה תוהו הם, תלמוד לומר: (ויקרא יח, ל) "אני ה'" – אני ה' חקקתיו ואין לך רשות להרהר בהן."  

רש"י שם:
משפטי – משמע דברים המיושרים והדין נותן לעשותו:
חוק – משמע שאינו אלא גזירת מלך כמו וישימה לחק (שמואל א ל) וישם אותה יוסף לחוק (בראשית מז):
השטן – יצר הרע משיב עליהן תשובה להטעות את ישראל ולומר שהתורה אינה אמת כי מה תועלת בכל אלו לכך נכתב בהן חוק אני ה' גזרתי עליכם:
תלמוד לומר אני ה' – אחוקותי קאי דמינייהו סליק את חוקותי תשמרו אני ה' חקקתים גזרתים:

* * *

יש להקשות על חלוקה זו ממה שנאמר תלמוד בבלי מסכת יומא כ"ח ב':

אמר רב: קיים אברהם אבינו כל התורה כולה, שנאמר "עקב אשר שמע אברהם בקולי".

…

אמר רב אשי, קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין [שהיא מתקנת חכמים ואינה מפורשת בתורה]".

במדרש בראשית רבה נאמר על זה:

""אמר רבי שמעון אב לא לימדו ורב לא היה לו (לאברהם אבינו), ומהיכן למד את התורה? אלא זימן לו הקדוש ברוך הוא שתי כליותיו כמין שני רבנים והיו נובעות ומלמדות אותו תורה וחכמה".

רואים מכאן שאברהם למד את כל מצוות התורה מכח הסברא, דהיינו ההבנה האנושית בפני עצמה, ואם כן גם החוקים ניתנים להבנה בסברא אנושית.

* * *

בבמדבר רבה י"ט ג' נאמר לגבי פרה אדומה (הובא בקיצור גם ביומא י"ד א'):
‫""זאת חקת התורה". רבי יצחק פתח: "כל זה נסיתי בחכמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" (קהלת ז כג).‬
‫כתוב: "ויתן א-להים חכמה לשלמה ותבונה הרבה מאד ורוחב לב כחול אשר על שפת הים" (מלכים א ה ט).‬
…
‫אמר שלמה: על כל אלה עמדתי ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי: "אמרתי אחכמה והיא‬ ‫רחוקה ממני" (קהלת ז כג)."

ושם בהמשך:
"ויקחו אליך פרה אדומה" – אמר רבי יוסי ברבי חנינא: אמר לו הקב"ה למשה: לך אני מגלה טעם פרה, אבל לאחר‬
‫חקה."

רואים מכאן שכל מצוות התורה ניתנות להבנה, מלבד פרה אדומה, וגם היא ניתנת להבנה למי שה' חפץ לגלות לו.

‬* * *

שמעתי מהרב שלמה וולבה בשם רבו רבי ירוחם ביאור נפלא לעניין הזה.
בהתחלת בראשית רבה אמרו: ""בנוהג שבעולם מלך בשר ודם בונה פלטין (ארמון), אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא מדעת אומן (אדריכל), והאומן אינו בונה אותה מדעת עצמו, אלא דיפתראות ופינקסאות יש לו (שרטוטי הבניין על ניירות), לדעת היאך הוא עושה חדרים, היאך הוא עושה פשפשין (פתחי כניסה לארמון). כך היה הקדוש ברוך הוא מביט בתורה, ובורא את העולם."

התורה היא השלד הרוחני של העולם. יש להבין זאת במושגים האפלטוניים-אריסטוטליים (ששלטו בעולם המחשבה הכללי בתקופת הגמרא). התורה היא עולם האידיאות במובן של אפלטון. היא הצורות הנקיות המופשטות, העולם הגשמי הוא התלבשותן בחומר. לכן גם אמרו שאין דבר שלא נאמר בתורה, עד הפרט הכי קטן בחיים של כל אדם. כמו שאצל אפלטון לא ייתכן שיהיה דבר כלשהו בעולם שאינו התלבשות בחומר של אידיאה כלשהי.

המצוות אינן "פקודות מלמעלה", אלא הן שרטוט מפה של השלד הרוחני של העולם. מי שחפץ לחיות באופן אמיתי וחי ממילא משיג בשכלו וראוי שיבחר להתאים את מעשיו וחייו לזה. זה דומה לעצות של רופא שמגלה לאדם את טבע הגוף, ואת ההתנהגויות שנובעות מזה כדי לשמור על הבריאות. מי ששומע לו יהיה בריא ומי שלא, ייענש בכך שיהיה חולה.

כשדיברו על מקור ההבנה של אברהם אבינו לא בחינם הזכירו דווקא כליות. יש באדם כמה רבדים של יכולת השגה. כליות הן החלק הכי גשמי בקומת האדם, הגוף עצמו. אברהם לא השיג את כל המצוות מהשכל הרציונלי, אלא מהגוף. הגוף יודע מעצמו. למשל אם לבעל חיים חסר סידן הוא מתחיל לכרסם גיר. שכלו לא יכול להשיג דבר כזה, אבל הגוף יודע.

במורה נבוכים חלק א' פרק ב' הסביר לגבי חטא אדם הראשון, שהוא נברא כשהשכל שלו יכול לבחון דברים רק לפי הקריטריון של אמת ושקר. החטא הביא אותו למצב שהוא מבחין בין טוב ורע, או מגונה ויפה. כשאדם חי לפי המושגים של אמת ושקר בלבד, הוא עושה בלי שום הרהור את האמת ונמנע מהשקר. הוא כמו איבר בגוף הבריאה הכללי שמתפקד לפי המערכת בהרמוניה. טוב ורע אלה כבר הבחנות שנמדדות לפי הקיום הפרטי הנפרד שלו.

אברהם השיג את האמת במובן של 'השמיים כדוריים זו אמת' כמו שכתב הרמב"ם שם, וכך הוא גם השיג לשמור שבת זו אמת. כיוון שזו האמת ממילא הוא עשה כך.

במסכת שבת ק"ה ב' נאמר: ""לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר" – איזהו אל זר שיש בגופו של אדם? הוי אומר זה יצר הרע."
היצר שנכנס באדם אחרי החטא הוא כח של זרות שנמצא בתוך גופו. יסודו הוא בניתוק בין התודעה הרציונלית למה שמכונה "הלא-מודע" או כוחות הגוף, או הנפש הבהמית.
אברהם תיקן זאת ולכן כליותיו השיגו את כל התורה.

שלמה ידע לדבר עם בעלי החיים, זה משום שהתחבר לרבדים האלה בתוך עצמו. ומשם גם הוא זכה שכליותיו ידעו והבינו את כל התורה, מלבד פרה אדומה.

.

תהלים פרק ל"ו פסוק ז':

"צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל מִשְׁפָּטֶךָ תְּהוֹם רַבָּה אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ יְהֹוָה".

פירוש רש"י שם (לפי מסכת חולין ה' ב'):

אדם ובהמה תושיע ה' – בני אדם שהם ערומים בדעת כאדם הראשון, ומשימין עצמן כבהמה בענווה – תושיע ה'".

סוטה דף ה' א':

"אין תפלתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים לבו כבשר".

.

 

התורה מדברת אל בני האדם שאחרי החטא. אצלם יש חילוק, אותן מצוות שניתנות להבנה בשכל הרציונלי מובנות להם והן הנקראות משפטים. אותן מצוות שרק כוחות הגוף יכולים להשיג, רק הכליות, אינן מובנות להם, כיוון שהתודעה שלה מנותקת מהחכמה העמוקה של החלקים אלה, ולכן הם נראים בעיניהם כחוקים. אבל באמת יש גם בחוקים הבנה ואינם מעשי תוהו שרירותיים.

* * *

במסכת בבא קמא מ"ו ב' לגבי הדין שהמוציא מחבירו עליו הראיה הגמרא שואלת למה מביאים פסוק ללמוד את זה, הרי זו סברא וניתן לדעת זאת מההגיון בלבד. ואכן המסקנא שהפסוק מדבר על נושא אחר, כי מה שניתן להילמד מסברא בוודאי לא יהיה כתוב בפסוק (גם במסכת כתובות כב א' הגמרא שואלת למה צריך פסוק ללמוד שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, הרי זו סברא.)

במיוחד בדיני ממונות יש הרבה דינים שנלמדים מסברא. מעמדם ההלכתי של דינים אלה שנלמדים מסברא הוא של דינים מדאורייתא, והם מחייבים בדיוק כמו כל מצווה מתרי"ג המצוות שכתובות בתורה. כל המצות הן פשוט אמירה שכך היא האמת. אם אמירה זו מובנת גם בלי שתהיה כתובה בתורה יש לה מעמד שווה לגמרי למצווה של התורה.
למשל האמירה שחמש פחות שלוש זה שתיים היא דין דאורייתא.
אם למשל הלוויתי לראובן חמשה סלעים, והוא החזיר שלוש. אני תובע ממנו עוד שניים. הוא מודה שלווה חמש ושהחזיר שלוש, אבל הוא טוען שחמש פחות שלוש זה אחד ולכן הוא חייב לי רק אחד.  הדיין יפסוק שהוא חייב לי שתיים לפי דין התורה. למרות שלא כתוב בתורה שחמש פחות שלוש זה שתיים וזה רק סברא. סברא היא תורה.

ועיין רבינו בחיי על במדבר ט' ח': "[רבינו] בחיי במדבר פרק ט:
"ומה שנתעלם ממנו דין זה (נתעלם ממשה הדין של הטמאים בפסח) ולא נחשב לו לעונש, כשם שנחשב בפרשת בנות צלפחד (לגבי הדין שהבת יורשת במקום שאין בן) שכתוב בסדר פנחס: (במדבר כז, א) "ויקרב משה את משפטן לפני ה'", ואמרו: (תנחומא פנחס ח) שנתעלם ממנו דין בנות צלפחד בשביל שנטל עטרה לעצמו, שנאמר: (דברים א, יז) "והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי" וגו'.
הענין הוא: מפני שירושת הבת במקום שאין בן הוא דבר תלוי בסברא שראוי להקדים אותה לשאר יורשי האב, ואף אותן האומות שאין להם תורה מורין כן בדבר ומוציאים משכלם שיוצאי ירכו של אדם קודמין ליורשו אם בן אם בת. וכיון שנתעלם ענין זה ממנו חשבוהו לעונש. אבל דין הפסח בדחיית הטמאים מניסן לאייר דבר שצריך קבלה הוא ואינו תלוי בסברא שנחליף חדש זה בחדש זה, ולכך לא חשבוהו לעונש."

* * *

בתחילת הלימוד אצטרך מדי פעם להקדים הקדמות כלליות כדי שנכיר את יסודות הגישה אל הלימוד. כל זה הוא הקדמה מאוד כללית, שאינה נוגעת ישירות דווקא לסנהדרין, אבל חשבתי שכדאי להכיר את דרך ההסתכלות הזו.
ההסתכלות הזו שהתורה היא צורה במובן האפלטוני, או אידיאה, והתחברותה לעולם היא במושגים של התלבשות צורה בחומר, מתגלה ברוב הסוגיות בתלמוד שלומדים אותן בדרך של הלמדנות הישיבתית, שהחזירו לחיים רבי חיים סולובייצ'יק מבריסק ותלמידיו, לפי מה שגילו בהתעמקותם בדרך הלימוד של הרמב"ם ביד החזקה.
קצת כהיכרות עם המונחים האלה אפשר לקבל ממאמר שכתבתי בתלמדו מוסבר ומאמרים בכותרת "חומר וצורה – הקדמה" בקישור הזה.

* * *

כל ההקדמה הארוכה הזו באה מתוך שהתחלתי להסתכל על תחילת המשנה בסנהדרין. "דיני ממונות בשלושה".
רש"י כותב על זה: "בגמרא ילפינן להו" (בגמרא לומדים אותם).

רש"י כותב שלומדים את הדין בגמרא כדי שנדע כבר משלב לימוד ההלכה שבמשנה שזה דין מחודש מלימוד הפסוקים ולא סברא או תקנת חכמים. הוא מתייחס לדין שצריך שלושה דיינים. חשבתי, אם לא היה לימוד מהפסוקים שצריך שלושה דיינים, מה היה אז הדין מכח הסברא במצב שאחד טוען ממון זה שלי וחברו טוען ממון זה שלי.

בדף ג' עמוד א' הגמרא אומרת שיש דעה שלגבי הלוואה אין לימדו שצריך שלושה דיינים, ולכן אפשר לדון בדיין אחד. הגמרא מביאה לגבי זה את הפסוק בויקרא יט טו: "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ."
מהלשון "תשפוט" שהיא בלשון יחיד משמע שדי בדיין אחד.
אמנם אין שם קושיא כיצד יתרץ את הפסוק מי שסובר שגם בהלוואות מהתורה צריך שלושה דיינים. והפסוק עצמו אל מדבר על מספר הדיינים, ויש ממנו דרשות רבות נוספות.
יש מקום לומר שהפסוק רק מגלה (לפי הדעה שבהלוואות אין צריך שלושה דיינים), שאין הכרח ללמוד מגזלות שבכל מקום מוכרח שיהיו דווקא שלושה דיינים ויש מקומות שיכן שיהיה די באחד.  אבל בעצם ייתכן שבמצב ששני בעלי הדין חולקים מהסברא בלבד אפשר לדעת שהם ילכו לאדם שלישי שיפסוק את הדין ביניהם, ואין צריך לשם כך לימוד מחודש מפסוק.

אפשר אולי להציע הסבר לזה.
ברשימה הקודמת הבאתי שמותר לאדם לעשות דין לעצמו. אם אני יודע שחפץ שביד שמעון הוא שלי מותר לי ללכת אליו ולקחת את החפץ ואף להכותו אם צריך. אם הוא לא פונה לבית דין שיציל אותו מידי הכל בסדר. אנייודע שכך האמת ופועל לפי האמת. יש לי את הסמכות לקבוע מה האמת ולא חושדים בי שאשקר בגלל שאני נוגע בדבר. רק אם שמעון פונה לבית דין הם אוסרים עלי לקחת ממנו בכח ואני צריך לבוא אליהם ולציית לפסק שלהם.
אם למשל בגוף חי יש מחלוקת בין הכבד והריאות, יש כמות דם מסויימת שהריאות טוענות שהוא צריך לזרום אליהן, והכבד טוען שזה צריך לזרום אליו, והם מתקוטטים. הסברא נותנת שצריך להיות מקום כלשהו בגוף שהוא מחוץ לריאות או לכבד, והוא יזרים את הדם למקום שבאמת נכון. כי גוף הוא מערכת הרמונית וחיה, ואין בה מקום למחלוקות כאלה. ואם המחלוקת התגלעה חייב להיות מקום אחר שבו מוצאים לה פתרון, ומעצם העובדה שבמקום האחר יש פתרון אחד ולא שתי דעות לא מוכרעות, זה כבר אומר שזה הנכון.
אולי לכן הסברא אומרת שבמקום שנחלקו הצדדים ישאלו שלישי שיכריע ביניהם.

זו רק הצעה מאוד גולמית, עוד לא התחלנו ללמוד וכמובן זה דבר הדורש ליבון רב בסוגיות עצמן. יש לנושא הזה חשיבות בהמשך מהלך הסוגיות, לכן אני מעלה אותו כאן רק כנקודה של התחלת חשיבה, ובהמשך נגלה בהדרגה אם יש לזה סתירות או תיקונים או אישורים או דרכים אחרות לגמרי.

רק אם מישהו ירצה להרחיב, מבחינתי אין בזה צורך, אקדים את המאוחר ואומר שאולי יש לזה קשר לדברי רש"י לקמן בדף ג' ב' לפי מה שהקשו עליו בתוספות שם דיבור המתחיל "אין דורשין תחילות".

* * *

עוד נקודה שאם מישהו רוצה לבוא מוכן יותר מראש הוא יכול לחשוב עליה.
ברש"י השני על המשנה הראשונה של סנהדרין כתב:
"גזילות – כופר בפקדון דמששלח בו יד הוי גזלן, וכן החוטף מיד חבירו הוי גזלן כגון ויגזול את החנית מיד המצרי (שמואל ב' כג). אבל לוה ולא שילם לא מיקרי גזלן דמלוה להוצאה ניתנה."

למה רש"י מתחיל ממקרה צדדי של גזל כגון הכופר בפקדון ושלח בו יד. למה הכופר בפקדון ולא שלח בו יד אינו נחשב גזלן לענייננו. למה מה שהלוואה אינה נחשבת גזל תלוי בכך שמלווה להוצאה ניתנה. (בקידושין מ"ז א' מובא הצד שאומר שמלווה לאו להוצאה ניתנה, האם לפי הצד הזה אם אל מחזיר מלווה ייחשב לענייננו גזל?)
פקדון זה כשמישהו מסר לחבירו חפץ לשמירה. אחר כך הוא בא לבקש אותו בחזרה, אם השומר אומר לא היו דברים מעולם, או אולי גם סתם טוען אינני רוצה להחזיר לך, זה לפי רש"י לא נחשב גזל לגבי משנתנו כיוון שלא שלח בו יד. רק אם השומר עשה הגבהה על החפץ, שזה בפשטות נקרא שליחת יד בפקדון, אז הוא נחשב גזלן. מה הטעם בזה?
מה רש"י בכלל בא לומר לנו לגבי המשנה בכל הדיבור הזה? (אין דרכו של רש"י סתם להעלות דייונים ולהוסיף ידיעות, הוא כותב רק מה שהכרחי לגמרי לפירוש המשנה.)

כחומר למחשבה על רש"י הזה אקדים יסוד בנושא מהו גזל.
גזל באופן כללי לפי הדין תלוי בכך שהגזלן יעשה הגבהה (או מעשה קניין אחר על החפץ) על החפץ.
הטעם בזה, שהנה מי ששבר כד לחבירו חייב לשלם דמי הכד, כיוון שהפסיד לחברו כד.
בבעלות על חפץ יש שני חלקים, האחד הוא הבעלות עצמה, והשני נקרא "רשות". רשות פירושו שהחפץ נמצא תחת ידי, באופן שיש לי שלטון עליו לממש את בעלותי עליו.
בבא מציעא דף ז' נאמר שאם ראובן גזל חפץ של שמעון, ראובן הגזלן אינו יכול להקדישו כי אינו שלו. אבל גם שמעון הבעלים אינו יכול להקדישו כי אינו ברשותו, וזה פוגע בהגדרתו כבעלים.

גזלן מוציא את הכד מרשות בעליו, והתורה חידשה להחשיב את זה כאילו הוא שבר לו את הכד, שמכיוון שהכד כבר אינו ברשותו, למרות שהוא עדיין בעליו, זה נחשב שכעת אין לו את הכד. ואז זה כאילו נשבר הכד והגזלן צריך לשלם לו דמי הכד כפי שהפסיד לו (יש דין נוסף בגזלן שמלבד החיוב לשלם דמי הכד כיוון שנחשב כאילו שבר אותו, יש דין נוסף שכל זמן שהכד שלם הוא צריך להחזיר את גוף הכד עצמו. לא אכנס לכל זה כאן. כתבתי הרבה על זה בתלמוד מוסבר ומאמרים בבא קמא בכמה מקומות (יש שם מפתח) ובברכת שמואל המבואר סימן ד').

ההוצאה מרשות הבעלים היא על ידי מעשה קניין. מעשה קניין הוא צורה של הוצאה מרשות. צורה היא לפי אריסטו השם של הדבר, המהות שלו. כשרוצים לעשות קניין מחילים את צורת ההוצאה מרשות על החפץ וזה פועל שכעת מהותו ושמו שהוא של הקונה. בגזלן זה פועל להחשיב את מעשהו כהוצאה מרשות הבעלים ולכן כהפסד שלהם את החפץ וכאילו שבר להם את הכד ומתחייב חייב השבת גזילה עליו.
אם הבעלים הניח חפץ שלו בביתי כדי שאשמור ואני מסרב להחזיר לו (כופר בפקדון שלא שלח בו יד), לא עשיתי מעשה הוצאה מרשות. הוא זה שהניח בעצמו את החפץ בביתי. לפי הדין בוודאי אני חייב לתת לו את החפץ שלו, אבל אין לי דינים של גזלן עליו לגבי חיובים המיוחדים לגזלן במקרה שהחפץ נשבר, ועוד.
רק אם הגבהתי את החפץ שלו בלי רשותו ואז אני לא מחזיר, ההגבהה הפכה אותי לגזלן עליו.

השאלה למה כל זה קשור לנושא האם צריך שלושה דיינים.

בעמוד ב' יש דעה שבדיני הלוואות גם צריך ג' דיינים מהתורה אבל תקנו חכמים שאין צורך בשלושה דיינים כי הלוואה היא עניין של חסד ותקנו כדי שלא תסגור דלת בפני לווין. אבל הכופר בפקדון שלא שלח בו יד לפי זה למה שלא יצטרך ג' דיינים?