הרהורים כלליים לפני תחילת לימוד מסכת סנהדרין

אני משתף כמה שאלות והרהורים כרקע חיצוני לפני הטקסט עצמו של התחלת סנהדרין.

בבא קמא כ"ז ב' נאמר עביד איניש דינא לנפשיה (בתלמוד מוסבר ומאמרים ביררתי שם את יסודות הדין והשיטות, ונראה שמעיקר הדין מהתורה מוסכם שכך העקרון). אם ברור לי שממוני נגזל אני יכול ללכת לגזלן ולקחת אותו בחזרה ואף להכות אותו אם צריך. 

לגבי משכון בבא מציעא קי"ג א' נאמר שאסור לנושה להכנס לביתו של החייב כי יש פסוק "בחוץ תעמוד וכו'". זה פסוק של חסד שמגן על החייב מפני הנושה, אבל לולא זה היה יכול להכנס ולקחת את שלו.

באופן עקרוני בכל ההלכות אין הלכה שחייבים לשאול רב מה הדין. מותר לכל אחד ללמוד בעצמו ולעשות לפי הבנתו שלו. זה היסוד של בחירה חופשית, שהתורה היא דיאלוג עם כל אדם בפני עצמו והוא אחראי בעצמו לבחירות שלו, ורק אם הוא בוחר להעזר בשאלת רב הוא יכול. גם בגיטין והיתרי עגונות מעיקר הדין כל אדם יכול ללמוד ולפסוק לעצמו (החזון איש דיבר על כך שהחובה היסודית היא על כל אחד לפסוק לעצמו, כי רק ככה ההלכה היא דיאלוג איתו עצמו וזו תכליתה, ולשאול רב זה בעצם רק פתרון למחדל שלא עמלתי ללמוד כל הצורך).

גם בהלכות שבין אדם לחברו זה כך, אני פוסק לבד לעצמי אם אמירה מסויימת פוגעת ברגשות חברי או לא וכיו"ב. וגם בדיני ממונות זה כך ומעיקר הדין אדם יכול לעשות דין לעצמו.

מקור הסמכות של התורה לומר שאני חייב לעשות משהו, איננו בגלל שמישהו בעל סמכות נתן פקודה כזו. שהרי יש הרבה מדיני ממונות שתלויים בסברא בלבד, ויש להם סמכות מחייבת של דין מדאורייתא. מקור הסמכות של כל המצוות הוא כי אם אני אדם שרוצה מבחירתו העצמית החופשית לעשות את האמת שכלי מורה לי שעלי לקיים מצוות כמו שהוא מורה ששתיים ועוד שתיים הם ארבע, או חכמים עוזרים לשכלי להיווכח שבאמת כך הוא. אם אינני אדם כזה אז הבחירה בידי לא לעשות והאחריות כולה עלי. אחרת איפה הבחירה החופשית ושכר ועונש.

כל המצוות הן רק גילוי מלמעלה שכך האמת. כמו שרופא מגלה לי שהאמת שאם לא אבלע תרופה זו וזו יקרה כך וכך. (כתבתי במקומות אחרים הרבה לבסס את זה מהסוגיות והמקורות, למשל בתלמוד מוסבר בבא מציעא ז' א')

בדרשות הר"ן דרוש י"א מאריך להסביר נכוחה שההלכות המשפטיות בתורה לא באו להעמיד את הסדר החברתי. לשם כך יש מלך. מוכח מהסוגיות ששבעת טובי העיר, הדין של קהילה, שחייבים לשמוע למנהיגי הקהילה ורב הקהילה ופרנסיה וכו', הוא מיסוד ההלכה של מלך (לכן לא ממנים גרים לשררה בקהילה אפילו הממונה על אמת המים, והשררה עוברת בירושה). ונאמר שיש להם רשות לקנוס ולענוש לצורך שעה גם שלא לפי ההלכות. (הארכתי בכל זה במקום אחר). ההלכות המשפטיות שבתורה באו כדי שיחול העניין האלוהי על האדם המקיים,  כמו כל שאר המצוות הדתיות.

בית דין של ממונות קיים רק כשיש מחלוקת בין הצדדים ואחד מהם בוחר לפנות לבית דין, ואז הם שוללים מהשני את הסמכות לפסוק ולבצע לעצמו, ומכריעים. אם השני לא פונה לבית דין אז אין בית דין כלל. זה לא מוסד חברתי, זה בסך הכל שלושה אנשים שעברו שם וביקשו מהם לשבת כבית דין.

כל זמן שלא ביקשו מהם אין כאן בית דין כלל. בית דין קבוע של עיר הוא מהלכות מלך וקהילה והוא מדין אחר לגמרי.

כל מה שנובע מהדין של מלך (שכולל גם פרנסי הקהילה, טובי העיר וכיו"ב) הוא עניין של להעמיד את הסדר החברתי ולכפות על האדם את צווי החברה, זו מצווה בפני עצמה שגם עליה מדברים בסנהדרין. אבל כל מה שקשור למצוות המשפטיות שהן מצוות דתיות אישיות להידבק באלוהי, אין בהן מקום לכפיה של החברה על היחיד, ולא מצאנו כפיה כזו, והיא סותרת את עיקר האמונה של בחירה חופשית ושכר ועונש. אם כן מה העניין של "בית דין" מהלכות בית דין (בהבחנה מהלכות מלך), אם לא לעניין כפייה?

יש משהו יסודי בנפש האדם שנוגע לנושא של "בית דין". כמעט בכל חברה אנושית זה מוסד שברור מאליו לכולם שיש לו מקום יסודי בעצם ההגדרה שיש כאן חברה. זה מה שבעצם בונה מאנשים חברה. זה משבע מצוות בני נח. זה גם משהו כמו ארכיטיפ קולקטיבי יונגיאני. כמו במשפט של קפקא. אדם מיסוד טבעו האנושי מרגיש בתוך עצמו נשפט כל הזמן, על ידי עצמו ואולי גם ע"י קול שנחווה כחיצוני. אולי הורי (השורש הפסיכולוגי של הרגש להורים ושל הרגש הדתי זהה). רגשי אשמה, הצורך להצדקה מוסרית של מעשיו, וכו'. הציור על המושג הטבוע בנפש האנושית לגבי אלוהים קשור בעמקו באופן יסודי למשפט, בית דין של מעלה. אלוהים ניצב בעדת אל, יש בתורה חיבור בין אלוהים של מעלה לדיינים שגם נקראים אלוהים. נאמר על דיין שהוא שותף למעשה בראשית ועוד.

כשהמשנה בסנהדרין מדברת על בתי דין לנושאים שונים, כשהיא קובעת כמה דיינים ישבו שם, על מה היא בדיוק מדברת. מה השורש שבטבע העולם והאדם והאמונה שמתגלה בזה. ואיך נובע מזה שצריך דווקא מספר מסויים לכל נושא של דין, מה בדיוק מהותה של הישות הזו של סנהדרין שמוגדרת דווקא במספרים האלה.

אני לא רוצה לנסות להתקדם במחשבה על כל זה, כי אני מעדיף שהטקסט ידבר בעצמו מתוך הקריאה הדייקנית בו, שנקשיב לו לשמוע מה הוא אומר ומה הוא לא אומר. לפעמים לא שמים לב לכך שאנחנו באים עם תחושה שאנחנו כבר יודעים משהו מקודם, המושג בית דין יכול להישמע לנו במבט ראשוני לא חידתי כל כך. אני רק רוצה להגיע למצב שיכולים להיפתח להרגשה שיש בו חידה. לא כדי לנסות לפתור אותה כעת, אלא רק כדי שיהיה אפשר להקשיב למשנה כמו אל חידה, ולנסות להקשיב למה שהיא עצמה מגלה במשך הסוגיות על אפשרויות וכיוונים של תובנות.

.

* * *

.

א התכוונתי לומר שלמעשה אין דין כפיה בשום מקום, שהרי סנהדרין עצמה בפשטות כל עניינה הוא לכפות את הקהל לעשות כהוראת הסנהדרין, רק ניסיתי לתת רקע מה יש לברר ולשאול על זה ולמה זה לא מובן מאליו.

יש כפיה עד שיאמר רוצה אני, בגיטין וקרבנות, ונחלקו לגבי שאר המצוות אם צריך שיאמר גם כן רוצה אני. בזה יש את הסבר הרמב"ם שהכופה רק מגלה לו מה הוא באמת רוצה.

יש גם דין הוכח תוכיח את עמיתך, עד כדי מכות, ויש גם עניין של ערבות. תוכחה היא בפשטות לגרום לו לראות בעצמו שכך הוא ולא רק סתם להכריח לעשות משהו, אבל השאלה מהיכן המקור לעשות זאת נגד רצונו המוצהר וממילא נגד בחירתו החופשית.

החזון איש כתב לגבי כפיה על מצוות: "המקום ברוך הוא מניח את הבחירה בידי האדם, אבל האדם רשאי להכריח את רעהו לעבודתו יתברך בין בכפייה בין בפיתוי, ולא הווי ביטול הבחירה כיוון דהמעשה (הכופה) עושה בבחירה, וכל ישראל כגוף אחד". וכעין זה כתב הזכרון תרועה בר"ה לגבי כפאו ואכל מצה יצא.

במשנה ברורה סימן תעה, ס"ק לד, דן לגבי כפאו ואכל מצה יצא שואל הרי מצוות צריכות כוונה, ומביא שיש אומרים שלא יצא בגלל שלא התכוון.

רואים שהכפיה היא שאלה, היא סותרת את הבחירה החופשית ואת הצורך שהעושה יתכוון וירצה. אני מרגיש שיש חידה מה גנוז בעומק העניין הזה, אני סקרן לא רק למצוא תירוצים לכפיה אלא לנסות לרחרח מהיכן שורש הכפיה נובע ומה הוא מגלה לנו.

במתן תורה נאמר שכפה עליהם הר כגיגית ואמר אם לא תקבלו כאן תהא קבורתכם, אבל חז"ל ראו בזה בעיה ואמרו שחזרו וקיבלו מרצונם בימי אחשורוש, ויש מי שפירש שהקבלה של פורים גילתה שגם בהר סיני זה היה באמת מרצון והיו מקבלים גם לולא הכפיה. ואם ככה יש לשאול אז למה בכלל היה צורך להכניס את עניין הכפיה?

החזון איש נוגע במקום עמוק, עד כמה הקיום שלי הוא קיום של אדם פרטי יחיד ועד כמה הוא קיום של איבר של קולקטיב. ומה קורה כשיש התנגשות בין שני האספקטים, מה היחסים ביניהם ולמה.

יש גם לשאול מהו הקולקטיב שמדברים עליו. המושג לאום במובן שאנחנו משתמשים בו הוא התפתחות מודרנית ולא היה קיים בזמן חז"ל. הרי אם למישהו יש רק אם יהודיה בת אם יהודיה ככה מאה דורות אחורה, וכל שאר אבותיו וסבותיו בכל מאה הדורות אינם יהודים, הרי יש בו רק מיליונית דם יהודי וגנים יהודיים, ואין לו מושג שהוא יהודי והוא חי כגוי בזימבבואה, עדיין לפי ההלכה גם הוא איבר באותו גוף אחד של ישראל. והרי ברור שאין זו הגדרה של לאום במובן שלנו, זה לא משהו שקשור לתורשה או ייחוס או קהילה או חברה או משפחה וכל כיו"ב. "סנהדרין" קשור להגדרה של הגוף הכללי הזה, הוא נקודה של ממשק בין הקיום הפרטי לזה של להיות איבר בגוף, והגדרתו נוגעת לשאלה מה מהות הקולקטיב שמדברים עליו במילים עם ישראל.

התורה היא ציור אדריכלי של הצורה הפנימית של העולם, כמו שאמרו בבראשית רבה בהתחלה, וגם האדם הוא עולם. זה מתקשר למקומות מאוד עמוקים ביסוד הטבע האנושי בעניין של לזהות את עצמו כאיבר מגוף כללי יותר, וגם בנושאים של כפיה מול חרות. לאדם יש גם צורך שיכפו אותו במקביל לצורך בחרות, ונראה לי שייתכן קשר לנסות לעמוד על עניינים כאלה כשעוסקים לנסות להבין מהי סנהדרין.

אודות nirstern

http://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה הרהורים כלליים לפני תחילת לימוד סנהדרין, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על הרהורים כלליים לפני תחילת לימוד מסכת סנהדרין

  1. נתנאל הגיב:

    ישר כח על כל הענין…
    לעצם סוגיא של עביד איניש דינא לנפשיה- אדרבה שם הוא מחלוקת, שצדדיה אם אדם צריך לטרוח לבי"ד או לא… לכאורה מחודש מאוד רואים שם, שגם הידיעות הבסיסיות ביותר, שיודע שזה שלו, היה צד שלא יוכל לקחת, כי צריך ללכת לבי"ד..ובגלל טרחה אומר שיעשה דין לעצמו. ו,בשו"ע משמע שאם לא יכול להוציא בדיינים לא יעשה דין לעצמו. אמנם היה מקום לומר שכל זה מצידנו,כלומר הנידון שם כמה אנחנו מכבדים את דינו האישי, אבל בשו"ע לא משמע ככה, וברמב"ם כן. וצ"ע מה הנושא שם.
    אהבתי את השאלות. באמת מושג מענין, שלושה אנשים אקראיים. כדי להגיע להסכמה נראה שצריכים נקודה חיצונית, משותפת, שמהווה מקום שאפשר להפגש. וכנראה רק אם יכולים להפגש, להסכים על דיינים, ניתן להגיע למשפט, שהוא בעצם שלום, הוא השיתוף החברתי. אלא בית דין הוא בעצם הסכמה, ואמונה, שיש אמת, שלא הכל פשרות, וכל אחד משתלט כמה שיותר. שיש אמת, אלא שאנחנו לא רואים אותה. ענווה, מוכנות לקבל את העובדה שיתכן ואני טועה. וזה למען השלום, שיסתדרו, והוא ענין החברה. שלא רק מתכתשים, לא כל יחיד כובש כמה שיוכל, אלא שמתוך חברותם, והרצון להמשיך יחד, מכירים שעובדה שיש משותף, יש אמת חבויה, שמשותפת לכולם. כי אחרת לא היתה חברה. טוב, מעורר מחשבה.

  2. nirstern הגיב:

    בתלמוד מוסבר ומאמרים על בבא קמא כ"ח א' כתבתי שנראה שמהתורה לכל הדעות עושה אדם דין לעצמו ומי שסובר שאם אינו במקום פסידא אסור זהו מדרבנן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s