יום חמישי 15.11.2012
סנהדרין ב' א', משנה:
"דיני ממונות, בשלשה.
גזלות וחבלות, בשלשה.
נזק וחצי נזק, תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה, בשלשה.
האונס והמפתה והמוציא שם רע, בשלשה, דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים, מוציא שם רע, בעשרים ושלשה, מפני שיש בו דיני נפשות.
מכות, בשלשה.
משום רבי ישמעאל אמרו, בעשרים ושלשה.
עבור החדש, בשלשה.
עבור השנה, בשלשה, דברי רבי מאיר.
רבן שמעון בן גמליאל אומר, בשלשה מתחילין, ובחמשה נושאין ונותנין, וגומרין בשבעה.
ואם גמרו בשלשה, מעברת.
סמיכת זקנים ועריפת י עגלה, בשלשה, דברי רבי שמעון.
ורבי יהודה אומר, בחמשה.
החליצה והמאונין יב, בשלשה.
נטע רבעי ומעשר שני שאין דמיו ידועין, בשלשה יג.
ההקדשות, בשלשה.
הערכין המטלטלין, בשלשה.
רבי יהודה אומר, אחד מהן כהן.
והקרקעות, תשעה וכהן.
ואדם, כיוצא בהן.
דיני נפשות, בעשרים ושלשה.
הרובע והנרבע, בעשרים ושלשה, שנאמר (ויקרא כ) והרגת את האשה ואת הבהמה, ואומר (שם) ואת הבהמה תהרגו יז.
שור הנסקל, בעשרים ושלשה, שנאמר (שמות כא) השור יסקל וגם בעליו יומת, כמיתת הבעלים כך מיתת השור.
הזאב והארי, הדב והנמר והברדלס והנחש יט, מיתתן בעשרים ושלשה.
רבי אליעזר אומר, כל הקודם להרגן, זכה כ.
רבי עקיבא אומר, מיתתן בעשרים ושלשה.
אין דנין לא את השבט ולא את נביא השקר ולא את כהן גדול, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד.
ואין מוציאין למלחמת הרשות, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד.
אין מוסיפין על העיר ועל העזרות, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד.
אין עושין סנהדריות לשבטים כד, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד.
אין עושין עיר הנדחת, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד.
ואין עושין עיר הנדחת בספר, ולא שלש כז, אבל עושין אחת או שתים כח.
סנהדרי גדולה היתה של שבעים ואחד, וקטנה של עשרים ושלשה.
ומנין לגדולה שהיא של שבעים ואחד, שנאמר (במדבר יא) אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, ומשה על גביהן, הרי שבעים ואחד.
רבי יהודה אומר, שבעים.
ומנין לקטנה שהיא של עשרים ושלשה, שנאמר (שם לה) ושפטו העדה והצילו העדה, עדה שופטת ועדה מצלת, הרי כאן עשרים.
ומנין לעדה שהיא עשרה, שנאמר (שם יד) עד מתי לעדה הרעה הזאת, יצאו יהושע וכלב.
ומנין להביא עוד שלשה, ממשמע שנאמר (שמות כג) לא תהיה אחרי רבים לרעות, שומע אני שאהיה עמהם לטובה, אם כן למה נאמר (שם) אחרי רבים להטות, לא כהטיתך לטובה הטיתך לרעה.
הטיתך לטובה על פי אחד, הטיתך לרעה על פי שנים, ואין בית דין שקול לא, מוסיפין עליהן עוד אחד לב, הרי כאן עשרים ושלשה.
וכמה יהא בעיר ותהא ראויה לסנהדרין, מאה ועשרים.
רבי נחמיה אומר, מאתים ושלשים, כנגד שרי עשרות."
שאלנו על המשנה, למה צריך לומר על כל דבר בכמה דיינים הוא, "גזילות וחבלות בשלושה, נזק וחצי נזק תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה בשלשה" וכו' וכו'. היה אפשר לומר שבית דין זה בשלושה וממילא נדע שכל עניין שנעשה על פי בית דין הוא בשלושה. ויש בית דין של שלושה ויש סנהדרין קטנה וסנהדרין גדולה ותו לא. והרי המשנה לא באה להשמיענו אילו עניינים צריכים בית דין, שהרי יש עוד הרבה מלבד אלה שנמנו.
רואים גם שיש דעות של בית דין של חמישה או שבעה. ויש של עשרה, ויש בית דין שצריך שיהיה כהן. מה הטעם שיש לכל עניין בית דין אחר לעצמו שיש לו הלכות בית דין בפני עצמו, ולא שיש בית דין אחד לכל העניינים וכל העניינים שצריכים בית דין נעשים לפניו.
גם צריך הסבר מה משותף לכל העניינים שמוזכרים במשנה, בית דין של ממונות הוא תפקיד אחר לגמרי של בית דין מאשר בית דין של חליצה. בממונות הבית דין מבררים מה ההלכה, ובחליצה הם רק עומדים שם כדי שהיא תחול. וכן לעניין עגלה ערופה וכו' וכו'. בית דין של ממונות הוא עניין של אנשים פרטיים שביקשו מהם לשבת כבית דין רק לעניין אחד מסויים. זה לא דבר ששייך לציבור, בעוד סנהדרין הוא עניין של ציבור.
אם כן מה הוא דין "בית דין" שמשותף לכל בתי הדין במשנה, שכל אחד מהם עושה מעשה אחר ויש לו תפקיד משלו ודינים משלו.
.
* * *
.
הצעתי להסביר, וכהקדמה עניין עדות וקניין.
עיין חושן משפט סימן ל' מסעיף ג' והלאה, שאם ראובן תובע משמעון מאתיים, ועד אחד מעיד ששמעון לווה בזמן אחד במקום אחד מראובן מאה, ועד אחר מעיד ששמעון לווה מראובן מאה בזמן אחר ובמקום אחר, מצטרפת עדות שניהם להיות עדות שני עדים על מאה שחייב שמעון לראובן, וגובה ראובן מאה משמעון שעל מאה יש שני עדים.
הביאור בזה שעדות לא באה ללמד את בית הדין כיצד היתה המציאות. שאין שני עדים על מציאות הלוואה כלל, שהרי כל אחד מעיד על הלוואה אחרת. ואם נאמין לעד אחד הרי יש עדות על מאתיים.
גם אם יש חתיכת בשר שאין ידוע אם היא כשרה או שהיא חלב שחייב עליו מלקות, ודין הוא שחיוב מלקות אינו אלא בשני עדים, אם יש עד אחד שהחתיכה היא חלב, ואחר כך באים שני עדים שראובן אכל חתיכה זו, מתחייב ראובן מלקות מכח שני העדים, אע"פ שהידיעה שאכל חלב אין עליה שני עדים.
הביאור בזה שכדי לדעת מה היתה המציאות אין צורך בבירור שני עדים. אלא כל שהוחזק שכך המציאות הדין הוא שנחשב שידוע שכך המציאות. ועד אחד מספיק כדי לתת דין שהוחזק שכך הוא.
ועיין עוד בבית שמואל על אבן העזר סימן קל"ג סעיף קטן א' שכתב לגבי עדי מסירה שאם מסר בעד אחד וחזר ומסר בעד אחר מצטרפים שניהם להיות עדי מסירה. וכן אם ראו עדים שנתייחד עמה אחר הגט אחד שחרית ואחד ערבית מעיקר דין עדות מצטרפין (ולהלכה לא מצטרפין מטעם אחר יעויין שם).
(עיין רמב"ן מכות ב' א' שכתב:
לשון חידושי הרמב"ן מכות ב' א':
"וקשיא לי אמאי לא קתני נמי מתניתין מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב את הכופר אין אומרים ישלמו את הכופר כדתניא בגמרא בברייתא הכי, ואם תאמר דילמא קסבר האי תנא כופרא ממונא הוא ומשלמין, ליתני שהוא חייב קרבן דאין משלמין משום דלאו בני כפרה נינהו כדאמרינן בגמרא,
ויש לומר קרבן לא מיבעי ליה למיתני דכיון דאם רצה אינו מביא וממון שאין לו תובעין הוא פשיטא דלא משלם ממון, ומלקא לא לקו עלה דלאו עדות הוא אלא הודעה בעלמא הוא דמודעי ליה, וכופר נמי לא תני דמתניתין רבנן היא דאמרי כופרא ממונא, ולא מחוור דלמאן דאמר דכולי עלמא כופרא כפרה ליתני נמי כופר, אלא הכי איכא למימר דמתניתין לא קתני אלא שלוקין וגבי כופר לא לקו,
ואם תאמר אם כן עדות שאין אתה יכול להזימה היא, לאו מילתא היא דכיון דכופרא כפרה ועיקר חיוביה בידי שמים הוא בדלא יהיב כופריה, אין עדות כאן אלא לשמים שאינן צריכין לעדותו ואף הוא דינו מסור לשמים, והיינו דאמרינן והני לאו בני כפרה נינהו כלומר עיקר חיובן לשמים כאשר זמם ולא נתנה לכפרה להם, והרב ר' משה הספרדי ז"ל פי' שהן לוקין ואין דבריו נכונים".
מבואר שעדות אינה הודעה אלא עניין אחר).
הביאור בזה, הנה אם אני רוצה להזיז חפץ כלשהו, יד של פגר מת אינה יכולה להזיז אותו כי היא רק גוף בלי נפש, רק חומר בלי צורה. אם אני מנסה להזיז אותו בכח המחשבה בלבד בלי לגעת בו ביד גשמית גם זה אי אפשר כי זה רק צורה שאינה מלובשת בחומר, רק נפש בלי גוף.
המחשבה שלי יכולה להזיז את היד שלי רק כי ביד יש איחוד של צורה בחומר, של נפש בגוף. איחוד שהוא סוד החיים שאינו מושג בשכל. רק דבר חי שיש בו צורה מלובשת בחומר יכול לפעול שינוי בעולם כמו שרק יד שיש בה חיים יכולה להזיז חפץ.
לבן רדף אחרי יעקב ואחר כך נשבע לו שלא ירע לו, ואמר לו "עֵד הַגַּל הַזֶּה וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה אִם אָנִי לֹא אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאִם אַתָּה לֹא תַעֲבֹר אֵלַי אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאֶת הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת לְרָעָה". כשבלעם בא לקלל את ישראל, ואמרו חז"ל שבלעם הוא לבן, נאמר "וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת-מַלְאַךְ יְהוָה וַתִּלָּחֵץ אֶל-הַקִּיר וַתִּלְחַץ אֶת-רֶגֶל בִּלְעָם אֶל-הַקִּיר וַיֹּסֶף לְהַכֹּתָהּ", ואמרו חז"ל שהקיר הוא אותו גל ומצבה שהיה עד שלא יבוא להרע [עיין תרגום יונתן בן עוזיאל בפרשת בלק ומדרש תנחומא ויצא סימן י"ג].
הברית היא צורה, כל זמן שהיא לא מלובשת בחומר אין לה כח לפעול בעולם. לכן עשו גל אבנים שהוא החומר שבו הולבשה הצורה שהיא הברית. אחרי הלבשתה בחומר נעשה לה כח לפעול שינוי בעולם ולכן היא יכלה לעצור את בלעם בדרכו.
זה עניין עדות. מה שהעדים ראו זו הצורה, המציאות של העדים עצמם זה החומר שבו הצורה מלובשת.
(עדות היא דווקא בראיה ולא בידיעה, כיוון שהיא חפצא של צורה, וצורה תלויה דווקא בראיה ולא בידיעה. בסנהדרין ל"ז ב': "תנו רבנן: כיצד מאומד [כיצד היא עדות מכח אומדן ולא מראייה ממש] אומר להן שמא כך ראיתם שרץ אחר חבירו לחורבה ורצתם אחריו ומצאתם סייף בידו ודמו מטפטף והרוג מפרפר, אם כך ראיתם לא ראיתם כלום.
תניא: "אמר רבי שמעון בן שטח אראה בנחמה אם לא ראיתי אחד שרץ אחר חבירו לחורבה ורצתי אחריו וראיתי סייף בידו ודמו מטפטף והרוג מפרפר ואמרתי לו רשע מי הרגו לזה או אני או אתה אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי שהרי אמרה תורה (דברים יז) על פי שנים עדים יומת המת".
והטעם בזה כיוון שצריך שיראו ראייה ממש בעיניהם ולא רק שידעו, והם לא ראו אלא רק הם יודעים. ואין די בידיעה.
אמנם אם ראו איש ואשה מנאפים, ולא ראו כמכחול בשפופרת, רק שהם כצורת מנאפים, ואפילו ראו מרחוק, די בזה שיעידו על הניאוף. ואף שבלי מכחול בשפופרת אין דינם למות, מכל מקום ממיתים אותם מכח עדות זו, ולא חוששים שמא רק עשו זימה ולא ממש היה מכחול בשפופרת. כיוון שהעדים ראו את צורת הדבר נחשב כראייה.
וכן אם ראו מרחוק את ידו של ראובן עולה ויורדת כלפי שמעון, ואחר כך ראו ששמעון מת, מעידים שראובן רצח אותו. ואע"פ שאפשר שליבו שבק מעט קודם, או שעקצו נחש, או שראובן דקר אותו במקום שהיה דקור פצע מוות מקודם. כיוון שראו את צורת הדבר נחשב זה ראייה.
אפילו אם אשה רגילה ללבוש בגדים מיוחדים לנידותה, וראו את בעלה בא עליה כשהיא בבגדים אלה, נחשבת עדות עליו שבעל נדה. כי בתפישת בני אדם צורת הדברים שבעל נדה.)
הצורה שמלובשת בעדים יש לה כח לפעול והיא פועלת את פעולתה. אם הם מעידים שראובן חייב ממון לשמעון עדותם פועלת שהממון של ראובן נעשה של שמעון, כמו שמעשה קניין פועל.
באופן זה עדי קידושין פועלים שיחולו הקידושין, כי הם צורה של הקידושין שהם ראו מלובשת בגוף העדים וזה עושה כח שיחולו הקידושין.
מעשה קניין הוא הלבשת הצורה של גמירות הדעת להקנות בגוף גשמי של מעשה קניין שהוא ציור של עניין בעלות או הקנאה או העברת רשות. לזה יש כח לפעול שינוי במציאות.
קניין אינו הסכמה חברתית בין אנשים אלא מציאות ממש. לכן לא כל קניין יכול לחול, למשל דבר שלא בא לעולם, או קניין דברים אינו חל ועוד הרבה. ויש קניין שמתחיל לחול ונגמר רק לאחר ל' יום, ושי קניין שתלוי ויחול רק כשיתפנה לו המקום, ועוד כיו"ב הרבה עניינים, שמראים שקניין הוא מציאות.
חמורו של פנחס בן יאיר לא היה אוכל טבל. אע"פ שלגבי חמרו אין זו צדקות, רק שזה מצדקותו של רבי פנחס בן יאיר. הקב"ה הוא קונה שמיים וארץ, קניתי איש את ה', ועוד.
היד שלי שייכת לי כי נפשי מלובשת בחומר שלה. הקב"ה האציל צורה שנקראת צלם אלוהים והיא מלובשת בחומר של העולם וזה הפירוש שהוא קונה שמיים וארץ. חפץ שקנוי לי פירושו שנפשי מלובשת בו, ולכן מכח התלבשות זאת נעשה שחמורו של רבי פנחס בן יאיר נזהר מטבל. ולכן צדיקים ממונם חביב עליהם יותר מגופם, כי זה הרחבת החיים, כי עני חשוב כמת, ויש בזה עוד הרבה לומר ואכמ"ל.
במעשה קניין משתנה המציאות שהחפץ מפסיק להיות שנפשו של המוכר מלובשת בו ונעשה שנפשו של הקונה מלובשת בו. והשינוי נפעל על ידי שהצורה של גמירות דעת קונ הומקנה מלבשת בציור גשמי של מעשה הקניין והחיבור של הנפש בגוף פועל במציאות ועושה את השינוי.
רואים שיש הבדל כח במעשי קניין.
התוספות בבבא מציעא ב' א' כתבו: "דבראיה בעלמא לא קני. והא דאמרי' בפרק הבית והעלייה (לקמן דף קיח. ושם) הבטה בהפקר קני היינו שעשה מעשה כל דהו כגון שגדר גדר קטן."
הרי שכדי לקנות מחברו קרקע צריך מעשה קניין שיעשה גדר של י' טפחים גובה. וכדי לקנות קרקע מהפקר מספיק גדר קטן יותר.
כי לקנות מהפקר יותר קל מאשר לקנות מחברו. לכן מספיק ציור פחות ברור. ככל שהציור ברור ומודגש וגדול יותר כך הוא מפעיל כח גדול יותר על המציאות. לא כל קניין דורש אותה מידה של כח. לקנות מהפקר זה שינוי שדורש כח מועט, ולכן מספיק גדר קטן, ולקנות מחברו דורש כח גדול ולכן צריך ציור ברור וגדול יותר.
במשנה בתחילת בבא מציעא נאמר: היו שנים רוכבין על גבי בהמה או שהיה אחד רוכב ואחד מנהיג, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי וכו', ויחלוקו.
וכתב שם רש"י: היו שנים רוכבין כו' – לאשמועינן אתא דרכוב ומנהיג שניהם שוין לקנות בהמה מן ההפקר".
מבואר שהיינו יכולים לחשוב שאם היתה בהמת הפקר ואחד רכב והשני הנהיג אחד מהם יקנה את כולה, כי הציור שגורם את הקניין שלו ברור יותר מהציור שגורם את הקניין של חברו ולכן רק הוא יקנה את כולה. והתחדש במשנה שכח הציורים שווה.
הרי שציורים של מעשה קניין יש מהם חזקים יותר ויש קלים יותר, ולכן אופן של עשיית קניין יש מידת כח מסויימת שנדרשת לו, ולפי זה יש מעשי קניין שפועלים שינוי כזה ויש אחרים שפועלים שינוי אחר.
לפי זה יש לומר גם בעניין בית דין. בית דין גם הוא ציור. הוא התלבשות של צורה בחומר כמו עדות. העדות שנאמרת לפני הבית דין היא צורה שנמסרת מהעדים לבית דין (בשטר אפשר למסור את כח העדות אל הנייר ולעשות שהוא מלובש בנייר וכל האוחז בנייר יש לו את כח הפעולה של העדות), וכך בהגדת עדות העדים מוסרים את הצורה שהיא מה שהם ראו, והיא עוברת מהם אל הדיינים ונעשית מלובשת בהם ויש לה כח פעולה יותר חזק מאשר שהיתה רק מלובשת בעדים.
אם הבית דין רואים חליצה, מראה החליצה הוא הצורה והדיינים גופם הוא החומר והצורה התלבשה בחומר וזה נותן כח לפעול את חלות הדין. וכן לעניין שומה, שהדעה שכל הוא שווה היא הצורה, והדיינים הם החומר, וזה פועל שבאמת כך הוא שוויו לעניין דין ערכין והקדש ומעשר שני וכו'. וכן בעגלה ערופה ובכל ענייני הבית דין שבמשנתנו.
עיין תלמוד מוסבר ומאמרים על בבא מציעא ב' א', בעניין שניים אוחזין בטלית יחלוקו. והקשו התוספות מה זה שונה מספינה בנהר זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי שכל דאלים גבר, דהיטינו שהבית דין אומרים שאינם יודעים לדון בזה ואין פסק. ותירצו שאנו עדים שמה שאדם אוחז בידו הוא שלו. האחיזה ביד היא ציור של בעלות. צורת בעלות. מכיוון שהבית דין רואים שאדם אוחז את הטלית, הצורה של הבעלות הלבשה בחומר של הדיין גופו, וזה נעשה כח פועל שינוי מציאות וזה פועל שהטלית שייכת לאדם הזה. וכמו כן לחברו שגם הוא אוחז.
הבית דין לא פוסקים את הההלכה באופן שהם אומרים מה לעשות והאנשים מצייתים.
ההלכה נפסקת מאליה מכח זה שהאנשים עומדים לפני הבית דין. הבית דין רואים את הצורה בעצמם אם האדם אוחז את החפץ בידו, או שהם רואים את הצורה דרך העדים. ואז היא מתלבשת בחומר של הדיינים ואז נפעלת הפעולה מכח התלבשות זאת ונעשה מכוחה שינוי המציאות. וממילא אחרי שהמציאות השתנתה כך היא ההלכה לעשות לפי המציאות החדשה שאחרי השינוי, כי לעשות נגד המציאות זה שקר ולעשות לפי המציאות זו אמת, וההלכה היא לעשות את האמת. וכמו שבמורה נבוכים חלק א' פרק ב' הסביר שאדם הראשון לפני החטא עשה רק את מה שאמת ונמנע מהשקר, ולא עשה לפי מה שטוב לו או רע לו.
מכיוון שבית דין הוא ציור שפועל כח לשנות את המציאות, צריך לדעת על כל מציאות בפני עצמה איזה כח נדרש כדי לשנות אותה. וכמו שראינו בקניין שיש קניין עם כח מועט ויש קניין עם כח מרובה, ולכל שינוי מציאות צריך כמידת הכח שמתאימה לו, כך לכל שינוי מציאות שנעשה על ידי בית דין צריך את מידת הכח שנדרש, וזה שאמרו שלגזילות צריך שלושה דיינים, ולחליצה גם שלושה, אבל לשומת קרקעות דווקא תשעה וכהן, ולנפשות דווקא עשרים ושלושה וכן בכולם.
.
* * *
.
אמרנו שאולי זה הביאור ברש"י הראשון על המשנה, שאמר: "דיני ממונות בשלשה – בגמ' ילפינן להו". וצריך ביאור למה הוצרך לומר זאת כדי שנבין את המשנה. ולדברינו בא לומר שאין זה דין מדרבנן או תקנה, אלא זה לימדו מפסוקים דהיינו שזה צורה מופשטת שגילו הפסוקים שיש לה כח לפעול בעולם שינוי מציאות, שזה מסוד החיים של התלבשות צורה בחומר והוא לא מושג בשכל אנושי והוא בדווקא צריך להילמד מפסוקים. והוצרך רש"י לומר זאת כדי שנבין למה צריך לפרט לכל עניין כמה דיינים צריך בשבילו.
.
* * *
.
רש"י השני במשנה אומר: "גזילות – כופר בפקדון דמששלח בו יד הוי גזלן וכן החוטף מיד חבירו הוי גזלן כגון ויגזול את החנית מיד המצרי (שמואל ב כג) אבל לוה ולא שילם לא מיקרי גזלן דמלוה להוצאה ניתנה:"
אמרנו שעניין גזל יסודו הוא שעל ידי מעשה ההגבהה או המשיכה, דהיינו מעשה קניין, נפעל עניין הוצאה מרשות בעלים, וזה מחייב את הגזלן לשלם כשעת הוצאה שההוצאה התחדש בדין גזל שהיא כאילו שבר לו את החפץ ומתחייב לשלם דמיו כמו גזלן (זה מבואר ברבי חיים סולובייצ'יק ובברכת שמואל שבגזלן יש דין מזיק וגזלן הוא מכ"ד אבות נזיקין, והארכתי בזה בבבא קמא ובברכת שמואל המבואר). ומלבד זה יש עוד דין בגזלן להחזיר את הגזילה אם היא קיימת בעין כמו שהיא ובזה מתקן את מעשה הגזילה וכאילו לא גזל וזה מבטל את חיוב התשלומין.
בפקדון ייתכן שיהיה גזל וייתכן שלא, תלוי אם עשה שליחות יד בפקדון דהיינו שהגביה אותו ועשה הוצאה מרשות בעלים, או שהבעלים הניח בחצירו והוא לא הגביה ולא שלח יד וכעת הוא כופר בפקדון ואז אינו גזלן.
בהלוואה תמיד אינו גזלן. כי קיימא לן מלווה להוצאה ניתנה, ומיד עם מסירת המעות נעשה שהמעות של הלווה והמלווה קונה שעבוד גוף בגופו של לווה (זה כמו קניין עבדות רק לעניין הממון). ועל שעבוד גוף אין גזל כי אם אינו פורע הרי לא גזל את שעבוד הגוף, כי שעבוד הגוף קיים למלווה גם אם אינו פורע, וחייב לפרוע רק כי פריעת בעל חוב מצווה.
בגמרא מבואר שהלוואה אינה צריכה ג' מומחין, ואינה כגזילה. ומטעם שלא תנעל דלת בפני לווין (לדעה ראשונה בגמרא. ודרך רש"י לפרש את המשנה לפי דעה ראשונה בגמרא).
וקשה מאוד אם כן כופר בפקדון ולא שלח בו יד למה דינו כמו הלוואה שאין צריך ג' מומחין, הרי אין בו עניין של לא תנעל דלת בפני לווין.
ונראה לומר שהנה חכמים לא מתקנים תקנה שמוגדרת רק לפי הטעם, הם מעמידים צורה של הדין (זה דומה לעניין כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון). דין הוא בהכרח תמיד צורה. כי לצורה יש כח חיות להתלבש בחומר ולעצב אותו בכח לפי הצורה. כמו שצורת העץ שמלובשת בזרע מעצבת את החומר של הקרקע והמים וכו' שנשאב על ידי הזרע בנביטתו ומכריחה אותו לצמוח דווקא לפי צורת העץ המסויים הזה שממנו נפל הזרע. וכך ההלכה מעצבת את האדם באופן חי. היא לא סתם פקודה וציווי יבש שנאמר מבחוץ ומרחוק, שזה עניין עבודה זרה, אלא היא כח חיים שפועל מפנים באופן חי לקבוע את צורת האדם, והשומע לה הוא חי והפורש ממנה כפורש מהחיים, והחובה לציית לה היא החובה כלפי עצם החיים, כמו החובה לציית לפעימות הלב.
צורת הדין של חכמים שתקנו מפני נעילת דלת היא שגזילות בשלושה ומה שאינו גזילות אינו צריך ג' מומחין. וזה כי הלואה תמיד אינה גזילה ולכן הלוואה היא השם של המחלקה של מה שאינו גזילות. השם הוא הצורה. שם וצורה הם אותו עניין עצמו, הם המהות. פקדון אינו השם של מה שאינו גזילות כי פקדון לעיתים הוא גזילה ולעיתים אינו גזילה.
קבוצת לימוד תלמוד עם ניר שטרן 
ניר כתב: שמלובשת בעדים יש לה כח לפעול והיא פועלת את פעולתה. אם הם מעידים שראובן חייב ממון לשמעון עדותם פועלת שהממון של ראובן נעשה של שמעון, כמו שמעשה קניין פועל.
ולא הבנתי מה זאת אומרת הממון של ראובן נעשה של שמעון הרי אם הוא היה חייב אז גם לפני הפסק של ב”ד הוא היה חייב ועד שלא יקחו הממון ממנו ע”י ירידה לנכסיו זה לא נהיה שלו אלא העדים נותנים כח לב”ד לרדת לנכסיו ואם מדובר על דיון של מי חפץ מסוים גם לא יעזור עדותם של עדים אלא לברר האמת הזאת ואם הם שיקרו החפץ לא נהיה ע”י זה של השני אלא רק יצרו כח ב”ד לכפות אותו לתת את החפץ בשקר ועל זה יש את הענין הידוע של עדים זוממין שמסביר המהר”ל שזה הכח שהם יצרו שחוזר אליהם אבל נראה שזה רק כלפי כח של ההוצאה לפועל של ב”ד
ולא דמי לעדים לקיומי של קידושין
ואני רק כשואל ואולי תוכל להסביר לי כוונתך
תודה
יאיר