בפגישה האחרונה דובר על כך שיש בתורה שבכתב ובעל פה אמירות שיש בהן ביטוי של שוביניזם גברי בוטה ודיכוי קשה של האשה. אני מוסיף שיש גם ביטויים של לאומנות מתנשאת וסגורה וגם לפעמים ראייה של רצח עם או טיהור אתני כדבר חיובי ואפילו קדוש, ועוד דברים לא מעטים כיוצא באלה.
נשאלה השאלה אם כן למה ללמוד בכלל טקסטים כאלה, וכמדומני שהמענה היה כיוון שהם טקסט מכונן בתרבות שלנו, שהם קאנון, שמשפיע באופן עמוק ורחב על חיינו גם בהווה.
אני מסכים שאם קוראים את הטקסט כפי שהוא, זה מה שרואים. ואני מסכים שכך קראו אותו וכך ראו בו שכבות רחבות בדורות רבים וגיבשו מכח זה מסורת ותרבות שיש בה אפלייה והדרה ודיכוי וסגירות והרבה דברים קשים נוספים.
לדעתי יש מקום לשאלה כיצד ייתכן שטקסט קדום וחשוך כזה עדיין יש לו כח השפעה כל כך עמוק, וכיצד אחרי התקפות כה רבות עליו מראשית תקופת ההשכלה, ואחרי שכבר היה נראה באופן ברור שהוא קרוב להישכח לגמרי (למשל בתקופת ביאליק, שרצה להציל ממנו את ספר האגדה, או בן גוריון שלא סרב לשחרר בני ישיבות משרות צבאי כיוון שהיה בטוח שבדור הבא כבר לא יהיו בני ישיבות, וכן החזון איש מהצד השני חשש עמוקות שבדור הבא לא יהיו לומדי תלמוד), הוא עדיין כאן חי ובועט.
אפשר ללמוד אותו במטרה לנסות לחשוף כמה הוא לא מוסרי וחשוך ולנסות לערטל אותו מההילה של קדושה ותרבות ומוסריות שדבקה בו, כדי להוריד אותו ממעמדו בתרבות שלנו, או לפחות לסנן מתוכו רק את הדברים שמתאימים לנו.
המהלך שלי אינו כזה.
חז"ל אמרו שתורה שבעל פה אסור שתיכתב, צריך לקבל אותה איש מפי איש, כי אחרת אי אפשר באמת להבין. אמרו שכדי להבין אדם צריך להקיא חלב שינק משדי אמו, לנדד שינה עליה ולנבל עצמו עליה. זה כמו בת מלך שיש לה הרבה לבושים, ורק מי שאוהב אותה באמת היא מסירה בפניו לבוש אחר לבוש.
בזוהר חלק ג' קנ"ב א' כתוב: "ועל דא האי ספור דאורייתא, לבושא דאורייתא איהו, מאן דחשיב דההוא לבושא איהו אורייתא ממש, ולא מלה אחרא, תיפח רוחיה, ולא יהא ליה חולקא בעלמא דאתי, בגין כך אמר דוד (שם קיט יח) גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, מה דתחות לבושא דאורייתא". (הסיפור של התורה לבוש התורה הוא, מי שמחשיב שאותו לבוש הוא תורה ממש, ולא דבר אחר, תיפח רוחו ולא יהיה לו חלק לעולם הבא, וכו').
רואים מכך שהיו אנשים שלא קיבלו שהתורה כמו שהיא כתובה באופן פשוט זה באמת מה שיש בה. אפשר כמובן לומר שאלה אנשים שהטקסט כמות שהוא לא מצא חן בעיניהם מסיבות כלשהן והחליטו להלביש עליו פירושים כפי חפצם ופיתחו מתודה פרשנית שמצדיקה להתעלם ממה שכתוב.
הקדשתי לנושא שנים ארוכות ומאמץ אינטנסיבי מאוד, ומבחינתי האישית השתכנעתי שאחרי הרבה עמל וכפיפת אוזן ונכונות להתלמד (קיבלתי זאת מאנשים שחיפשתי למצוא אותם שנים רבות במאמץ רב, והייתי צריך הרבה כפיפת אוזן עד שיכולתי לקלוט מהם את הגישה) בהקשבה מדוייקת ועדינה וסבלנית, הקריאה העמוקה בתורה ודברי חז"ל, מה שמתחת ללבושים החיצוניים, אותי היא משכנעת והיא מדברת אלי. לראייתי, הקריאה העמוקה נכנסת אחר כך גם לקריאה של הטקסט מתוך נאמנות לפשוטו והיא מאירה אותו באור בהיר וחדש, הכל מתפרש אחרת לגמרי, ובאופן הרבה יותר קרוב לקריאה הטקסטואלית הפשוטה והישרה בלי דרשנות ו"פירושי רש"י" אלא באופן הנאמן ליושר אינטלקטואלי. כשקוראים כך לדעתי אין בדברי חז"ל ובתנ"ך דברים שפוגעים במישהו אלא להיפך, הכל דברי אהבה ושלום. זו כמובן בחירה לפי דעתו וטעמו של כל אחד האם להקדיש זמן ומאמץ לנסות לראות אם כשהולכים בכיוון כזה מגלים משהו חדש שיש בו ממש או לא.
במשך דורות רבים מאוד הגישה הזו היא נחלת מעטים ושקטים. מה שקורה בשטח מבחינה חברתית אנושית וכו' הוא לא כזה. אם מתעניינים במקום של הטקסטים האלה והשפעתם בתרבות ובחברה ועל חיים של אנשים וכו', אז באמת הגישה שלי היא לא רלוונטית. אני מתעניין בטקסטים האלה לא בגלל מקומם בתרבות ובהיסטוריה וכו', אלא כי אני מרגיש שלי אישית באופן אינדיבידואלי הם נותנים הרבה, ולכן די לי אם כשלעצמי מצאתי מהלך של קריאה בהם שמתאים לי, ואין לי עניין איך אחרים קראו בהם, גם אם אותם אחרים הם מה ששולט בציבור במשך דורות.
קבוצת לימוד תלמוד עם ניר שטרן 
לדוגמא
אנא הסבר כפשוטו, מדוע כשנולדת נקבה כולם עצבים בה ולכן היולדת טמאה שבועיים.
וכן את ההבדל בין זכויות האב בבנו לזכויות האב בבתו.