הקדמה יסודית ללימוד הגמרא – בעניין ההסתכלות בדרך של צורה וחומר

דיברנו על ההסתכלות בדרך של "חומר וצורה" (או נפש וגוף או זכר ונקבה או אלוהות ונבראים, או אורות וכלים ועוד), והושמעה הערה חשובה שזה מאוד רחוק מההסתכלות האנושית שלנו בחיי היומיום האנושיים שלנו.

זו הערה מאוד נכונה וחשובה, חיוני ומשמעותי להסתכל היטב איך המהלך האנושי שלנו בחיי היומיום עומד מול צורת ההסתכלות על דברים שאנו מוצאים בגמרא.

בתרבות המערבית במאות האחרונות נעשתה הפרדה חדה בין עניינים שברוח לעניינים של החומר. יש מדעי טבע ויש הגות רוחנית מופשטת שעוסקת ברעיונות. גם בחיים היומיומיים יש את התחום המעשי-טכני ואת התחום של חשיבה ורוח ורגש. 

מבחינה פילוסופית עמדו על השאלה איך רוח וחומר מתחברים זה לזה, זה מכונה הבעיה הפסיכו-פיזית. בפשטנות אפשר לנסח את השאלה, לפי חוקי ניוטון רק חומר יכול להזיז חומר, אי אפשר להזיז חומר מכח מחשבה בלבד. אבל כשאני מזיז את היד שלי הרי אני מזיז חומר מכח המחשבה שאני רוצה להזיזו, כיצד זה ייתכן? נאמרו על זה כמה דברים חכמים, התקבל שזו חידה שאין לה פתרון, וזנחו אותה כעוד נושא שולי שאין תוצאות משמעותיות בעיסוק בו.

החיבור הזה שיש ביני לבין היד שלי, ואין לי אותו ביני לבין חפץ אחר שאינו גופי ושלכן אינני יכול להזיזו מכח מחשבתי, הוא הוא המקום של החיים. נעשה שהתרגלנו לעצום עיניים מול החיים, לא להיישיר מבט עליהם, אלא להסתכל רק לצדדים, או לרעיונות מופשטים שהם לא דבר חי, או להסתכלות חומרית שגם היא אינה דבר חי.

הסיבה שאיננו מסתכלים על החיים עצמם היא כי אי אפשר להבין אותם בכלי המחשבה הרציונליים אנליטיים שהתרגלנו להשתמש בהם. אבל באמת כן אפשר להסתכל. לא להבין אבל להתבונן. לא בכלי ניתוח והסברה אנליטיים רציונליים אבל יש לנו כלים אחרים של התבוננות שיכולים להתבונן בזה.

הגמרא מתעניינת רק בזה. בכל פרט בחיים, בכל מישור שבהם, בכל דבר כלשהו בעולם, אפשר להסתכל איך יש בו חיבור של חומר וצורה, דהיינו חיים. יש בחיבור הזה קשיים, מערכות יחסים, דינמיקה, התרחשויות, שינויים, תנועה, מלחמה ושלום, עצב ושמחה, מוות וחיים. הגמרא נוגעת בתחומים הבסיסיים בחיי האדם, באוכל (ברכות), פרנסה במובן הרחב (תפילה), עבודת האדמה (זרעים), מהלך הזמן (מועד), חיי משפחה (נשים), חברה (נזיקין), וחיי אמונה מול הבורא והמימד הגבוה (קדשים וטהרות). בכל נושא מחפשים להכנס לפרטים הכי קטנים, ובכל פרט לראות איך חומר וצורה נוגעים זה בזה, נלחמים זה בזה, מתחברים וחיים או מתנתקים ומתים. מכאן אפשר לקבל ראייה על עוד אינספור פרטים קטנים שמתרחשים בחיים שלנו ולא דובר בהם בפירוש בגמרא. זה משנה לגמרי את ההסתכלות על כל דבר גם בחיי השגרה היומיומיים. כשאני שוטף כלים אני יכול לעשות את זה כפעולה טכנית מייגעת ומשעממת, ואני יכול לעשות את זה כחיבור חי שלי אל חיי הבית ובני הבית. כשאני קונה משהו בחנות אני יכול לעשות את זה כפעולה טכנית מעשית או כהתחברות חיה עם החפץ, הצורך שלי בו, היצרן, המוכר, הצורך שלהם, ועוד.

כשאנשים מחפשים איך להרגיש חיים, הרבה פעמים המקום שאליו הם פונים הוא מקום של יצירה, אמנות כלשהי. זו כעין "שמורת טבע" מוגדרת ומגודרת שנותרה בתרבות שלנו שעוסקת בחיבור בין צורות מופשטות לחומר, ונותנת אפשרות להתבונן ולגעת בתחושה של חיים, שהם מימוש פוטנציאל פנימי נפשי חסר גוף, שרוצה לצאת אל הפועל בהתגשמות ומימוש ולבישת גוף ונגיעה בעולם ובאנשים האחרים. להגיע למצב שכל רגע בחיים, גם השגרתי והפשוט והבסיסי, הוא אמנות, יצירה, מימוש, הגשמת מה שבפנים, הגשמת האהבה, בניית בית לה, חיים, זה רחוק מאיתנו.

זה בדיוק כל העניין של התורה והאמונה ולימוד הגמרא. להפוך כל דבר בחיים לקיום מצווה, דהיינו לדבר חי, דבר שיש בו חיבור, מימוש, הגשמת הצורה בחומר, הגשמת חלום, ששמחה והתממשות וצמיחה והתמלאות. לכן התורה היא עץ חיים ודרכי חיים והיא מחיה את לומדיה, כי היא מפנה את המבט לראות בכל דבר את הצורה וחומר והיחסים ביניהם.

* * *

.

זה יסוד האמונה. האל מתחבר אל העולם באותה דרך מסתורית, חיה ולוהטת ומלאה אינסוף פנים, של צורה וחומר. אל מופשט שהוא רוח בלבד הוא אל זר. עבודה לאל כזה היא עבודה זרה. אין לו חיבור ממשי לאדם מבפנים. לכן כל כך חששו מהלימוד במורה נבוכים שמצייר אל כזה. הראב"ד משיג על הרמב"ם וכותב שגדולים וטובים מהרמב"ם האמינו שלאל יש גוף ואין מקום לקרוא להם מינים. הסתכלות הרמב"ם על אל מופשט היא אמיתית, אבל זה סוד גבוה מאוד, שצריך בסיס בריא מאוד של אמנוה חושית חיה כדי שהוא לא יגרום למוות רוחני. לחפש איך לראות בכל דבר את החומר והצורה והנגיעה ביניהם זה לראות בכל דבר את האלוקות והאמונה. זה מה שעושה הגמרא ולכן הדרך ללמוד אותה היא לראות איך כל סוגיא עוסקת בחומר וצורה.

דיברנו על כך שבית דין של דיני ממונות פוסק שמי שמוחזק בממון הממון שלו, בלי לחפש הוכחות וחקירות. כי החזקה בממון זה ציור של בעלות עליו.

בית דין של מלך אינו כך. משפט שלמה לגבי שתי האמהות שכל אחת טענה שהתינוק שלה, השתמש בחכמה לברר של מי באמת התינוק, ולא פסק על סמך ראיית צורה בעלמא כמו בית דין הלכתי (הבאנו את הגמרא בסנהדרין ל"ח לגבי הרודף אחר חברו לבית ויצא כשדם על החרב, שבית דין הלכתי לא פוסק לפי מה שמבורר וידוע אלא רק לפי ראיית העין את הצורה, וכשיש ראיית עין אז פוסקים לפיה גם אם אין בירור ודאי, כמו למשל שבמנאפים אין צריך שיראו כמכחול בשפופרת אלא די שראו אותם כדרך המנאפים).

בית דין של הלכה מתייחס לחלק הכי בסיסי וחי באדם, החלק של ילד קטן, שהוא שורש החיות גם באדם הבוגר. אצל ילדים קטנים מאוד החוויה של בעלות תלויה לגמרי בהחזקה. מי שהצעצוע ביד שלו זה שלו. אם ילד אחר חטף לו הוא בוכה כי כעת זה נעשה של הילד האחר והוא צריך להיפרד והוא מתאבל ומתקומם. ההלכה מדברת עם החלק הזה, מחברת אותנו אליו. זה חלק שחווה הכל לפי הצורות שמלובשות בחומר, ולכן הגמרא עוסקת תמיד בחומר וצורה.

יש בנו גם חלק שכלי יותר, שמחפש לדעת מה "באמת". אל החלק הזה דיבר שלמה במשפט המלך, ושם הוא פוסק לפי החכמה ולא לפי הצורה לחוד.

זו מדרגה שגם היא חלק מקומת האדם ויש גם לגביה מצווה, אבל כידוע בספר שמואל נזפו בעם שרצו מלך ככל העמים, שהם לא עמדו במדרגה של לחיות בעיקר במקום של ילדים קטנים שנוהגים רק לפי הצורות של ההלכה, שרק הקב"ה הוא מלכם, והיה להם צורך במלך בשר ודם.

זו עוד זוית לאותו עניין, שמהעיסוק בסוגיות הגמרא דווקא בדרך של חומר וצורה מתחברים לאמונה ולחיים, וזו תכלית נתינת התורה והלימוד בה.

.

* * *

 .

ההסתכלות של חומר וצורה קשורה גם לעניין החיבור אל הגוף. התרגלנו לראות בעצמנו רק מוח או לכל היותר רגש, והגוף הוא רק מכשיר טכני להסיע את המוח ממקום למקום, כמו חמור או מכונית. אין לנו את החוויה שהגוף הוא גם שותף מלא בהיותנו חיים. זה מאוד מרוקן את החוויה של להיות חי. כתוב גדול תלמוד שמביא לידי מעשה. כשהתלמוד הוא בדרך של התבוננות על איך הצורה מתחברת אל החומר, הוא מביא לידי חיבור של הרוח בחומר, לידי עשיית מצוות וקיום הלימוד. זה הלומד על מנת לעשות. אם לא לומדים כך אלא מנתחים בשכל מופשט בלי לחפש איך מדובר על חיבור הצורה לחומר, זהו לימוד שלא על מנת לעשות.

אם למשל אדם צריך למצוא רעיון. אם זה כדי לתרץ קושיא חמורה בסוגיא, או למצוא דרך איך לסדר את חדר הילדים באופן מיטבי, או איך לייצר מכשיר כלשהו או לעצב דבר כלשהו וכו' וכו'. הוא צריך "להתרכז", להיות זמן מה בשקט, שלא יפריעו לו, בלי הסחות דעת. הוא מתאמץ להתרכז עד שפתאום צץ הרעיון הנכון במוחו.

מה בדיוק קורה כשהוא "מתרכז"? הוא בעצם חדל מלחשוב. הוא עוצר את הפעילות של המחשבה, מתכוון להרגיש את המצוקה של החיפוש אחר הרעיון, מכוון את עצמו למקום כלשהו, מדומם את מחשבתו מול אותו מקום. עד שפתאום מאותו המקום נופל אל מוחו הרעיון.

המוח האנליטי הוא חסימה ומחיצה לגבי המקום שיכול לצפות בעולם הצורות. צריך לדומם אותו, צריך להתכוון כוונה הדומה לכוונה של תפילה, להיות מבקש, עניו, להרגיש את החסרון. ואז מכח הפנייה וההתכוונות זוכים לשפע והרעיון בא.

גם אם הרעיון הוא עיצוב מסויים של אביזר אופנתי, הוא נוצר על ידי הקב"ה ונמצא בעולם הצורות, ומי שזכה ברעיון "קוטף" את הצורה משם ומלביש אותה בחומר, ויש לה חיים והאנשים אוהבים אותה. אם הרעיון לעיצוב לא בא בדרך זו אלא על ידי נסיון לנתח באופן אנליטי מה האנשים יאהבו, זה לא רעיון יצירתי אלא חיקוי, ולא יהיו בו חיים ומשיכה של האנשים.

יש סיפור חסידי על צבעי בעיירה, שהיה שואל את הרבי בראש השנה באילו גוונים לצבוע השנה את הקירות והרבי היה אומר לו והוא היה מצליח מאוד. שנה אחת הוא החליט שהוא יודע לבד ולא שאל את הרבי והאנשים לא היו מרוצים מעבודתו. הוא פנה לרבי שהסביר לו שבראש השנה הוא עולה לשמיים וושומע מאחרי הפרגוד אילו צבעים הם אלה שהאנשים יאהבו השנה.

על ידי לימוד דרך ההתבוננות של הגמרא למצוא את המקום של התלבשות צורה בחומר בכל פרט ובכל עניין, לומדים להשתחרר ולהתחבר למקום שממנו באים הרעיונות היצירתיים בלי צורך "להתרכז" במיוחד במאמץ רב ובקושי כדי לצאת מדרך החשיבה הרגילה המערבית שחוסמת את החיבור לעולם הצורות, אלא לחיות באופן רגיל מתוך חיבור לשם, ושכל מחשבה ופעולה יהיו מתוך חיבור לשם ויהיו בכל פרט וכל מעשה חיים יצירתיים ומלאים וצומחים ומתחדשים. זה בעצם חיבור לשפע האלוהי שנובע אלינו דרך הצורות.

ועיין עוד בעניין זה כאן.

.

* * *

.

בהערת אגב:

ברמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ב' הלכות ב' ג' כתב:

"הלכה ב':

והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלהים לאל חי וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות כמו שאמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם כמו שאמרו חכמים בענין אהבה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם.

הלכה ג':

כל מה שברא הקב"ה בעולמו נחלק לשלשה חלקים מהן ברואים שהן מחוברים מגולם וצורה והם הווים ונפסדים תמיד כמו גופות האדם והבהמה והצמחים והמתכות ומהן ברואים שהן מחוברים מגולם וצורה אבל אינן משתנין מגוף לגוף ומצורה לצורה כמו הראשונים אלא צורתן קבועה לעולם בגולמם ואינן משתנין כמו אלו והם הגלגלים והכוכבים שבהן ואין גולמם כשאר גולמים ולא צורתם כשאר צורות ומהן ברואים צורה בלא גולם כלל והם המלאכים שהמלאכים אינם גוף וגויה אלא צורות נפרדות זו מזו".

כשדיבר על להתבונן במעשיו וברואיו, הוא מייד מפרט את כוונתו כשהוא מתחיל לדבר בהלכה ג' על הנושא של חומר וצורה.

שמעתי פעם שישעיהו ליבוביץ למד מהלכה ב' שברמב"ם שצריך ללמוד ביולוגיה ופיזיקה וכימיה וכיו"ב ומכח זה עשה כמה דוקטורטים בנושאים כאלה.

ולעניות דעתי זה לגמרי להיפך. עובדה היא שבין הדוקטורים למדעי הטבע מצינו שרובם אינם בעלי מדרגות של אהבתו ויראתו יתברך יותר משאר בני אדם.

פעם שאלתי מדענית בתחום הביולוגיה, שיש יצור חד תאי, שבקליפת התא האחד שלו יש ריסים, וכשיש לידו מזון הוא שוחה בעזרת הריסים האלה לכיוון שלו ועוטף אותו ומעכל אותו, וכשיש סכנה הוא נמלט ממנה על ידי תנועות הריסים האלה. ואין לו מוח ועצבים ושרירים וחושים כלל, והריסים האלה הם רק שורה של מולקולות חלבון בעלמא. וכיצד הריסים יודעים להתנועע עם כל המולקולות שלהם בתיאום באופן כזה.

והיא כעסה עלי ואמרה, כל מקום בביולוגיה אם חופרים בו חמש דקות מגיעים למיסטיקה. אבל אנחנו לומדים ביולוגיה ולא מיסטיקה. לביולוגיה אין תשובה לשאלה כזו, ובמיסטיקה אינני רוצה לעסוק.

זה העניין של לחלק את ההסתכלות לענייני רוח מופשטים לחוד ולענייני חומר לחוד. הסתכלות כזו מרחיקה את האדם מאהבתו ויראתו יתברך, ובכלל מלהיות חי. רק ההסתכלות שעוסק בה הרמב"ם (מייד בהלכה ג' שם) להתבונן באופני החיבור בין חומר לצורה, שזה גם נוגע לאותו יצור חד-תאי שהצורה הרוחנית שמקושרת לחומר שבו היא זו שמפעילה את אותם ריסים, ועל דרך מחקר הביולוגיה של אריסטו שעסק בהתבוננות בעניינים אלה לפרטיהם, רק באופן הזה מתקרבים לחיים שבעולם ולאהבתו ויראתו יתברך.

 

 

 

אודות nirstern

http://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה הקדמה יסודית ללימוד הגמרא - בעניין ההסתכלות בדרך של צורה וחומר, כללי, סנהדרין, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על הקדמה יסודית ללימוד הגמרא – בעניין ההסתכלות בדרך של צורה וחומר

  1. פינגבאק: הרחבה 5 – המושגים "חומר" ו"צורה" במחשבת היהדות | אדם חי – האתר של ניר שטרן

  2. nirstern הגיב:

    ענין הנוגע גם הוא לנושא של חומר וצורה:
    יאיר שאל על מקור הפירוש שכתבתי בספר אדם חי בפסוק "רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ" (קהלת ג' כ"א).
    זה מה שכתבתי שם: "הפסוק בקהלת מדבר על היחס הגולמי בין שני הכוחות, לפני שהאדם עבד עליו. "רוח בני האדם" היא
    הכח הנקרא "רוח", או "נפש האדם", דהיינו החלק המבוגר שבאדם. "רוח הבהמה" הכוונה לנפש
    הבהמית, לחלק התינוק.
    היחס הגולמי ביניהם הוא יחס של זרות. הרוח שואפת לאן שלדעתה הוא "למעלה", וממקמת את הנפש
    הבהמית במקום שלדעתה הוא "למטה". היא מתנשאת ביהירות מעל הנפש הבהמית, מפנה עורף אליה,
    שואפת להתרחק ממנה, להשתחרר מעולה. מתביישת בה".
    שאלתו היא משום שרוב המפרשים מפרשים שרוח בני האדם היא צד הקדושה והטוב שבאדם והיא עולה לגן עדן, ונפש הבהמה היא צד יצר הרע והטומאה ולכלוך שבאדם והיא יורדת למטה לגהנום.

    זה מה שהשבתי:
    הדברים האלה שמעתי מהרב וולבה בשם רבי ירוחם. הם לקחו את המקורות מספרי קבלה.
    בוודאי רוב הפירושים הם שרוח האדם הוא צד הטוב שעולה למעלה למקומו בגן עדן, ונפש הבהמה הוא צד הרע דמסאבותא שהולך למטה למקומו בגיהנום.
    אבל זה לא סותר.
    כתבתי בתלמוד מוסבר ואמרמים במאמר הנקרא "מעלת הגשמיות – יעקב ועשיו" באריכות על עניין יעקב ועשיו ועניין הגשמיות. לא לחינם יצחק רצה לבחור בעשיו, היתה לו סיבה, ואע"פ שנפסק להלכה כרבקה ולא כמוהו, יש מקום רב להבין את טעמו. מעשיו בא הצד של מסאבותא שפירשו שהוא נפש הבהמה היורדת למטה לגהנום, אבל יש גם את הצד של יצחק שרצה דווקא לבחור בעשיו, ואם מבינים את הצד של יצחק אז רואים שבעומק שני ההסברים לא סותרים אלא להיפך, מאירים זה על זה.
    זה הקישור: http://gmara.wordpress.com/%D7%9E%D7%A2%D7%9C%D7%AA-%D7%94%D7%92%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%99%D7%A2%D7%A7%D7%91-%D7%95%D7%A2%D7%A9%D7%99%D7%95/

    יש בספר "שיח יצחק" מרבי יצחק אייזיק חבר, חלק א' דרוש לסיום הש"ס אות כ"ו דיבור על זה:

    "כד) וביארתי בזה מאמרם ז"ל בפרק המפלת "אומרם על הולד כשהוא בבטן אמו נ"ר דלוק על ראשו, ומלמדים עמו כל התורה, וצופה מסוף העולם" וכו', ואין כאן מקומו, וע"ז נאמר "כי נר מצוה", שהמצוה הוא מחבר הנפש עם הנשמה, והכל ע"י התורה הקדושה שנתן הוא ית' להאיר את נפשותינו, חשוך מני שחת, לאור באור החיים. וזהו ענין המנורה בימין, רמז שירדה מן השמים, כמ"ש "מן השמים השמיעך את קולו ועל הארץ הראך את אשו הגדולה", והוא ה' אש אוכלה האוחזת בפתילה, והוא הנפש של האדם, שלכן צריך להוסיף שמן תמיד, כמ"ש רבינו הגדול שם, שע"ז נאמר "בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך לא יחסר", למלאת הנפש כמו המזון שבגוף. ונגד זה הוא שולחן בצפון שהוא מזון האדם, לרמז שעיקר הוא שיראה האדם להוסיף מזון לנפשו מאור נשמתו מלמעלה, שהוא המנורה המאירה נגד השולחן:
    כה) ויש לנו לפרש ע"י הקדמה זו הכתובים שאמרם משה רע"ה במשנה תורה, "כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות למען תחיון וכו' וזכרת את כל הדרך וכו' ויענך וירעבך ויאכלך את המן אשר לא ידעת וכו' למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם:
    כו) והכוונה בזה, שמשה רע"ה רמז בדבריו הקדושים שענין המצוות אשר ניתן להם, א"א להם להתקיים קיום נצחי ליתן חיים לנפשותם, כי אם ע"י המצוות, שהם מורכבים מעולם הנבדל מקדושה עליונה רוחניות נצחיית בדברים גשמיים, אשר בארץ המה בכדי לחבר הנפש עם הנשמה העליונה, שהוא חבור האש עם הפתילה, וקיום הפתילה ע"י שמן שמוסיפים לה תמיד, ובלעדי זה הפתילה היא כלה ונשרפת והאש מסתלק למעלה, כמאמר המלך החכם קהלת ג' "מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ":
    כז) וזה היה ענין המן שנתן לישראל במדבר, לאותם שעמדו על הר סיני וקבלו תורתו ית' משמים, לזכך חומרם ולהראות להם שעיקר מזון האיש הישראלי הוא להאיר נפשו ע"י אור הנשמה העליונה, ע"י תורתו הקדושה ומצוותיו ית' שנתן להם, שבזה מתקשר הגשמי עם הרוחני והיו לאחדים בידו ית'. כמו שהמן ירד מן השמים עצם רוחני, כמ"ש רז"ל "לחם אבירים אכל איש, לחם שמלאכי השרת אוכלים אותו", ר"ל כמו שמזון המלאכים הוא מה שנהנים מזיו אור פני מלך חיים, כמ"ש שאין להם לא אכילה וכו', כי אם נהנים מזיו השכינה, ר"ל נצוצי זיו ואור עליון הנשפע להם מלמעלה:
    כח) והמזון הזה בעצמו נתגשם ונתגלם למטה, ונעשה מן, מזון גשמי מורכב עם רוחני ביחד, שלכן היה נבלע באיברים, שהיה זך וטהור בלא שום סיג ופסולת, כדי לזכך נפש הישראלי, שיהיו מוכנים להשגת התורה ומצוות, שהיו צריכים לכך לפי העת והזמן, כדי להשריש בנפשם השגת התורה בכל פרטיה ולקשר נפשם בקדושה עליונה להתאחד במקור קדושה עליונה, והוא החבל שקשר הוא יתברך, כמ"ש במדרש שהוא שלשלת שקשר הוא ית' בישראל לבל יאבדו ח"ו, וע"ז נאמר "כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו", שעי"ז נקשר נפשותיהם בכסא כבודו ית' ביחודו האמיתי, כמ"ש "אתם עשיתוני חטיבה אחת וכו' אתם עשיתוני וכו', שנאמר ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", וכמו שיתבאר עוד בסמוך בס"ד:"

    בפירוש הרמ"ז על זוהר ויקרא כתב:
    "ועוד הוסיף טעם אחר להקראות העולה קדש הקדשים וה"ס קשירן דתלת רוחין, והם בבחינת תלת דעות, דהיינו דעת א"א הנקרא רוחא דכל רוחין יח) כמ"ש הרב זלה"ה בריש פרשת לך לך יט), וממנו המשכת האור לדעת זו"ן, וידוע כ) שחכמה סוד חיה ובינה נשמה ודעת רוח, ודעת אריך איהו קדש בסוד טפת הזרע דאיהו ע"ב שבו ד' היודין וד' כוללים ה"ס [גי'] קד"ש. וטפה זו בהכנסה ביסוד אבא ואי' היא קדשים כא), אך העיקר הוא אבא שיסודו מבריח כל הזעיר מדעתו ועד יסודו, ויוצא גם לדעת נוק' בסוד רוח הקדש כב):
    אבל רוח דז"א דנפיק מגו שופר כלילן באשא ומיא, חו"ג, מה שאין כן רוח תתאה, דדעתה קלה כידוע, ומשום דהעולה סוד קשר הרוחין לכן כתוב (יחזקאל כ, לב) והעולה על רוחכם, ועלה חסר כתיבה [בתורה], ובמילואה עי"ן למ"ד ה"ה הוא בגי' רו"ח. וז"ש אהדרת עולה רוח ממש, פי' שבסוד כוונת העומדים עליה מתעלים מ"ן דמלכות מתוך הקליפות שהם מלכי קדם בחינת שם ב"ן ובגי' בהמ"ה, ואז מתבסמים בסוד הדר המלך החדש ועולים לבחינת רוח אד"ם, ומעכירות התחתון יש קצת חיות לחיצונים בסוד בהמה כג). ולדעתי זה סוד (קהלת ג, כא) רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ, וה"ס רוחא אחרא הנזכר לקמן. ונראה שהוא משם אלקי"ם, ורוח האדם הוא משם הוי"ה, אם תרבע הוי"ה בנקודות שבתוכה יעלה רו"ח:
    [בגליון. דנפיק מגו שופר, נראה שר"ל כי ג' הרוחות הנזכרים הם רוחניים בסוד נשמה, אבל היוצא משופר הוא בסוד הבל ורוח הנושב והוא בסוד מקיף]:
    ואיתא במרכבת יחזקאל פ"ג כד) שמסוד הקרבנות ניזונית קליפת נוגה כי משם נפש הבהמית של האדם. ולדעתי היא צורה (נ"א הארה) גשמית לחומר, [ונפש הבהמה הטהורה], וז"ש מרזא דבהמה, שהוא סוד נפש הבהמה ונפש הבהמית. והענין הוא שנפש הבהמה הטהורה היא מחלק הטוב שבקליפת נגה מצד החיצוניות, ונפש הבהמית של האדם הוא מן הפנימיות, ובתוכה מתלבשת נפש עיקרית של אדם שהיא נפש דאופנים מסוד קדושה שבעשיה. ולכן נר"ן של אדם עולות למעלה בסוד מ"ן, אבל סוד שתי הנפשות הבהמיות הן (דף כ"ו ע"ב) מסתפקי ואתזנו, מסתפקות ומתזנות לקשר את (נ"א אל) צד הקדושה הטוב:"
    הוא מדבר כאן שמצד אחד בנפש הבהמית יש מעלה, אבל המעלה עצמה מונחת במה דשיש בה עכירות, שזה המעלה כי זה מימוש של חיים במציאות הכי חומרית וממשית בבחינת אמונה בחוש, אבל העכירות שמונחת בעצם מהותו של החומר שמונעת ממנו לקבל צורה בשלמות היא סיבה שיהיה ממנה בהכרח לכל הפחות קצת חיות לחיצונים. ומהסיבה הזו שההתקשרות של החומר בצורה אינה שלמה, וגם אחרי שהוא מתקשר הוא פושט את הצורה וזה עניין המוות שבא לעולם מכח החטא, ומזה יש צד שנגרר אחרי צד המוות לסרב לגמרי להתלבש בצורה הרוחנית ומשם יכול לבוא גם לחטוא לגמרי ולכן יש את הפירושים שנפש הבהמית היא צד הרע והגהנום.

    ובשיח יצחק שם כתב:
    "לו) והלומד שלא לשמה ר"ל, לא ע"מ לעשות לידע לבוא מעשה, רק רוצה ללמדה לידע חכמתה וסתריה לבד, א"כ נוח היה לו שלא היה יוצא לאויר העולם, שאז היתה השגתו מרובה מאד אלף אלפים ככה, כמו שמשיג עתה, כאשר נשמתו מלובשת באף חומרי הזה, אשר הוא מסך מבדיל וגורם חושך להשגת נשמתו, וז"ש "כל המצוה וכו' תשמרון לעשות", שעיקר כונתו יתברך היה במה שהלביש מצוותיו ית' בדברים גשמיים, כדי לגרום חיים נצחיים לעולם הבא גם לנפש ולגוף היסודי, שהוא קישור שמים וארץ ביחד כמ"ש:"

    " ועיקר הרפואה לזה על ידי יגיעה בתורה שבע"פ, שהוא מטתו שלשלמה, ששים גבורים בששים מסכתות דתורה שבע"פ, להיות גבורים במלחמתה של תורה, ובה מכניעים כח היצר הנטוע בקרבם, וז"ש "איש חרבו על ירכו מפחד בלילות", מפחדה של גיהינם, ולכן עיקר משכן כבודו יתברך דוקא בתחתונים, אשר בהם מתפאר הוא יתברך, שאף ששם מקור כל הטומאה, ויצר הרע מתגבר בהם, והם במחשך מעשיהם רחוקים מאור קדושתו יתברך, גם שם ממשיכים אורה גדולה מלמעלה, ובזה שבחו יתברך יותר גדול ממה שהוא בצבא השמים ממעל:"

    ועוד:
    "לט) וזהו ענין המנורה בימין, נוכח השולחן אשר בשמאל, שהמנורה רומז לתורה המאירה לאדם, והוא מזון נפשו ומזון גופו לחיות חיי עד, אבל הוא ע"י העבודה והמעשה במצוות בפועל, אשר בו נקשר הרוחני והגשמי ביחד, ולכן ע"ז רומז המזבח שבו העבודה, ולכן היה נתון באמצע ממש בין המנורה והשולחן:"

  3. nirstern הגיב:

    לגודל חביבות דברי השיח יצחק שם אעתיק עוד מדבריו שכולם עוסקים בעניין זה:

    א) בסוף סיומא דש"ס, אמר רבי שמעון בן חלפתא לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה וכו' ושם אריב"ל עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות, שנאמר להנחיל אוהבי יש וכל אוצרותיהם אמלא:
    ב) מאמרים אלו הם פנינים יקרים במליצות חז"ל הקדושים, כללו בהם ענין שלמות הנצחי ותגמול והמצווה המעותד לנפשות ותגמול התורה והמצוה היקרות בשכר עבודתם וצדקתם, והוא אחר שביאר רבינו הקדוש במשנתו כלל ופרט התורה והמצוה אשר נצטווינו מפי ה', ע"פ הקבלה שקיבל משה מפי הקב"ה בהר סיני פירוש המצוות ופרטיה, השלים במאמרים אלו התכלית והטובה אשר נשיג ע"י לעולם הבא משלימות נצחיות הטובה כאשר נבאר בעז"ה:
    ג) ותחילה נבאר קשר מאמרים אלו עם ראשית דברי רבינו הקדוש במשנתו להיות נעוץ סופו בתחילתו, כי התורה ארוכה ואין לה התחלה ולא סוף, והמה קשורים יחד. והנה רבינו הקדוש פתח במשנה מאימתי קורין שמע, במצות קריאת שמע ויחוד ה', שדבר זה ראש ושורש לכל התורה והעבודה ושורש אמונת ישראל תלויה בו כאשר נבאר באריכות בעז"ה:
    ד) ולכן פתח בו רבינו הקדוש בסדר הראשון המיוסד על אמונה, כמ"ש רז"ל ע"ה "והיה אמונת עתיך חוסן וכו' אמונת זה סדר זרעים", כמ"ש בפ"ב דשבת דף כ"ט, ולכן בו פתח השי"ת בראשית גילויו לעם קדשו במעמד הנבחר בהר סיני, אנכי ה' אלוקיך, להאמין שהוא יתברך אשר חדש וברא עולמו יש מאין המוחלט, ושהוא יחיד ואין זולתו המשגיח על ברואיו בכל פרט, ושהוא הנותן התורה לישראל המצוה על עבודתו לטוב לנו כל הימים, ולכן פתח באות א', אנכי, המורה על יחודו יתברך:
    ה) וציור אות א' מורה שכשם שהוא יחיד בעליונים כך הוא יחיד בתחתונים, שצורתו י' למעלה י' למטה ו' באמצע, שו' מורה על הבריאה בכללה שנברא בששה ימים ושנברא בשש קצוות כידוע והוא מורה על המקום ועל הזמן, שהזמן הוא ו' ימים, ומקום ו"ק ד' רוחות ומעלה ומטה, כי כל הבריאה הוא בגבול בזמן בו' אלפי שנה ובמקום במדה בג' קוטרים הידועים שיש להם ראש וסוף:

    ו) והיו"ד למעלה מורה על יחוד ה' שהוא הממציא הזמן והמקום והבריאה ולכן הוא נקודה לבד שהיא נקודה מרכזית ואין לה ראש ולא סוף רק נשוא במחשבה בלבד כמ"ש במ"א באריכות שכמו כן מציאותו יתברך ועצמותו נעלם מכל נברא רק נתפס במחשבה לבד:
    ז) והיו"ד למטה מורה שכשם שהוא יחיד קודם הבריאה כמו כן יחודו שולט למטה כמ"ש ש"מלא כל הארץ כבודו", והוא ממלא כל עלמין וסובל כל עלמין ואין שום שינוי וגבול גם לאחר הבריאה רק מצדינו אבל לא מצידו יתברך, כמו שהאריך בזה הגאון מור"ח בספרו נפש החיים, והוא מ"ש הכתוב "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד":
    ח) והוא כי ענין היחיד הזה שאין לו תפיסת מקום ולא תפיסת זמן אינו מושג רק במחשבת הלב לבד, שלכן הוא נרמז רק בנקודה מרכזית שבו נקשרים כל הו' קצוות שהם רק נשואים במחשבה, והוא היכל הקדוש באמצע ו"ק כמ"ש בס"י, ונקרא היכל הקודש שכמו שהמלך בעת שיושב בהיכלו המיוחד לו לבדו אין רשות לשום אדם לכנוס שם ולראות בהדר כבודו, כמו כן אין מציאותו ויחודו ית' מושג לנו כי אם בהתראת פניו אלינו חוץ להיכלו, ר"ל במה שניתן מרצונו ית' להשיג יכולתו והשגחתו ורצונו אבל לא בבחינת עצמותו ויחודו רק נתפס במחשבה, ולכן אסור החקירה בענין הזה:
    ט) וע"ז נאמר "ואם רץ לבבך שוב למקום" וכו', ר"ל שאם מחשבת לבך לחקור בענין הנפלא הזה, הזהר שלא יכנס להיכל פנימה שאין נתפס במקום גבולי, רק שוב למקום ר"ל בחקירת הבריאה והשגחתו עליהם לבד שהוא מקומו של עולם, אבל לא במה שאינו במקום, שהוא היכל הקודש, אסור לדבר בו והוא מה שרמז הנביא חבקוק (ב'), "וה' בהיכל קדשו הס מפניו כל הארץ", ר"ל שכאן אסור הדבור, וכמ"ש "שתוק כך עלתה במחשבה":
    י) והוא מ"ש "אשריך ר"ע שיצאתה נשמתך באחד", שענין מיתתו רמז על ההנהגה שאין לתמוה על הסדר הזה מענין צדיק ורע לו שהוא מקושר ביחוד העליון שלא נתן להשגה רק נתפס במחשבה לבד והוא מקושר ביחודו ית' שהרצון הוא בעל הרצון שהוא ורצונו אחד, ואין לנו רשות להשיג רק מה שנתן לנו גבול להשיג מרצונו מה שהוא מצידנו אבל לא במה שהרצון אחד שהוא ורצונו אחד. ולכן רצון גמטריא שמו, והוא מ"ש ר"א הגדול בפרקיו "עד שלא נברא העולם היה הוא ית' ושמו לבד" וכו', ר"ל שקודם הבריאה וצמצום מקומו של עולם הוא יחוד עצום הוא ורצונו שהוא שמו הכל אחד:
    יא) ולכן תיכף אח"כ סמך חבקוק מאמרו "תפלה לחבקוק הנביא על שגיונות", שהוא במה שקרא תגר על רוע סידור ההנהגה הנראה לבריות מענין שלות הרשעים ויסורי הצדיקים, כמ"ש "למה תראני און", ואחר שהשיב לו ה' שענין זה לא ניתן להשגה שגם משה רע"ה לא הגיע לזה, כמ"ש בפ"ה דברכות שבקש משה "מפני מה הצדיק ורע לו ולא נתן לו וע"ז נאמר וראית את אחורי ופני לא יראו", ר"ל שלא ניתן להשגת שום נברא רק מה שנמשך מרצונו ית' לברואיו שהוא מכונה בשם אחוריים, אבל לא מה שתלוי במחשבה עליונה הנוגע אל עצמות רצונו שהוא מכונה בשם פנים, ולכן התפלל חבקוק ע"ז ואמר "תפלה וכו' על שגיונות", במה ששגג ורצה להכנס להיכל מלך שלא נתן על זה רשות כלל, והוא אחר שהשיב לו הוא ית' "ויעננו ה' ויאמר כתוב חזון":
    יב) והוא מרומז בדברי רבותינו הקדושים מאמרם במדרש ע"ז שאמר לו ית' "כתוב א' על הלוח ואח"כ תאמר הודעני את הקץ"", והיינו כמ"ש שהשיב לו שלא נתן להשגה רק מה שנתגלה אחר הבריאה, והוא בחינת האחוריים, והוא מרומז באות ב', בראשית, שבו פתחה התורה, שב' מרמז על בחינת גבול בזמן ומקום שיש לו ב' קצוות ראש וסוף, משא"כ בדבר שהוא למעלה ממדרגת הבריאה שלא ניתן להשיגה, והוא אות א' שקודם לאות ב', והוא היכל הקודש מרכז נושא כל הקצוות:
    יג) ומ"ש "ואח"כ תאמר הודיעני את הקץ", הוא דבר גדול ועמוק ולבאר הדבר ועומק דברי רבותינו הקדושים נקדים עוד מאמר הנראה תמוה, והוא מ"ש בפרק הספינה ע"פ "ושמתי כדכד שמשותייך", וז"ל "פליגי בה תרי מלאכי ברקיעא מיכאל וגבריאל, ואמרי לה תרי אמוראי בארעא ר' יהודה ור' חזקיה, חד אמר שהם, וחד אמר ישפה. אמר הקב"ה ליהוי כדין וכדין, דכתיב ושמתי כד' כד'", ופרש"י "ר"ל כדין וכדין":
    יד) והוא תמוה מאד דהרי נחלקו בפ' ת' כד' כד' מאי הוא, וא"כ קודם תשובת השי"ת אליהם ידעו מזה שהאבן הזאת נקרא שמו כדכד, וא"כ היאך דורש מכאן שתשובתו יתברך היה ליהוי כדין וכדין. גם עצם המאמר אין לו ביאור מה ענין מחלוקתם בזה שיהיה ריב בין מה"ש בפירוש פסוק זה ולא מצינו דוגמתו בשום מקום שיהיה מחלוקת במתיבתא דרקיעא בפסוק וכונת תיבה אחת בפסוק אחד, והלא דבר הוא. אבל בוא ואשמיעך חכמה עמוקה וענין עמוק וגדול המרומז במאמרם ז"ל בזה ותבין מליצת חכמים וחידותם ועד כמה עמקו רעיוניהם הנשגבים:
    טו) והוא במסכת סוטה דף ל"ו "שתי אבנים טובות היו לו לכ"ג על כתיפיו, ושמות שנים עשר שבטים כתוב עליהם, ששה על אבן זה וכו', וחמשים אותיות היו עשרים וחמש על אבן זו ועשרים וחמש על אבן זו, ר' חנינא ב"ג אומר וכו', בני רחל אחד מכאן ואחד מכאן וכו'", ופריך הש"ס "הני חמישים נכי חדא הויין, א"ר יצחק, יוסף הוסיפו לו אות אחת, שנאמר עדות ביהוסף שמו וכו', מתקיף רב נחמן בר יצחק כתולדותם בעינן, אלא כל התורה כולה בנימן כתיב והכא בנימין שלם, כדכתיב ואביו קרא לו בנימין", ע"כ:
    טז) ודבר זה צריך ביאור מה ענין אלו ב' האבנים אחת על כתף זה וכו', ומדוע היה חמשים אותיות כתובים עליהם, ודוקא כ"ה אותיות על אבן זה וכ"ה על השניה, ומדוע נחסר בהם אות אחד עד שהצריכו להשלימו ממקום אחר, ודוקא מיוסף או מבנימין:

    יז) והוא ענין גדול ונפלא למאד, ונרחיב הדבור בזה להלהיב נפשות אחב"י לאהבת ה' ויראתו ותורתו הקדושה ולראות כמה גדלה חכמת חז"ל ועומק דבריהם והשגתם, ועת לעשות לה' בדור הזה אשר רבו המתפרצים בעוה"ר המלעיגים על דברי חז"ל, הרחוקים מדעת ומחכמת התורה הקדושה לגלות מעט עומק דברי חכמה, והוא, כי מצינו בפרשת ק"ש דמדבר ביחוד השם ושורש תורתינו הקדושה, והוא פסוק שמע ישראל, שיש בו ו' תיבות וכ"ה אותיות, ובשכמל"ו שאנו אומרים אחרי פסוק זה יש בו ג"כ ששה תיבות ובו יש כ"ד אותיות לבד וצריך לבאר מה ענין אמירת בשכמל"ו שתקנו חז"ל ואנשי כנה"ג לאמרו, מה שלא נכתב בפרשה זו בתורה הקדושה. ובזוה"ק איתא שפסוק שמע ישראל הוא יחודא עילאה, ובשכמל"ו יחודא תתאה, ואף שכוונו בזה רזין דרזין ליודעי בינה, מ"מ נדבר בזה בדרך מושג קצת אף לאותם שלא ראו אור חכמה זו ולהלביש ענין זה מה שנוכל להבין בו:
    יח) ונקדים ענין נפלא מ"ש בכתבי רבינו הגדול הגאון מור"א על מאמר אחד בדברי רז"ל, ע"ד פתח דבריך יאיר מבין פתאים, וז"ל זה מעשה המנורה והוא פלאי, וכתב בזה רבינו הגדול שהכוונה שמצינו במנורה שהיה בה מ"ט חלקים, והם כ"ב גביעים וט' פרחים וי"א כפתורים וז' קנים, והם נגד מ"ט שערי בינה שנבראו בעולם, וגוף המנורה הוא נגד שער החמשים, לכן נתקשה משה במנורה ששער החמשים לא נתן לו, ועוד יש י"ז, והם ז' נרות וה' מלקחים וה' מחתותיה, והם הכל כמנין בינה:
    יט) והוא מ"ש הקב"ה למשה "אני אעביר כל טובי על פניך", והם בה' פסוקים של ראשי ה' ספרים שבתורה, בראשית ז' תיבות, ובאלה שמות י"א, ובויקרא ט', ובמדבר י"ז, ובאלה הדברים כ"ב. וז"ש "פתח פיך ויאירו דבריך", יאיר שהוא נגד המנורה, וענין המנורה רמז לאור התורה, כמ"ש "כי נר מצוה ותורה אור", והוא רמז נפלא, שבאמת לולא מתנה יקרה הזאת חמדה הגנוזה שחנן אותנו יתברך בתורתו הקדושה, היינו הולכים חשכים, ואין נוגה לנו לילך בנתיב ישר, והיינו נשארים בחושך מאפיל הזה בהשגת חכמה העליונה, להאיר נתיב דרך לנפשותינו לאור באור החיים הנצחיים:

    כ) וזהו ענין המנורה והשלחן ומזבח הזהב בהיכל הקודש, והמנורה נתונה בדרום ושולחן בצפון ומזבח הזהב ממוצע באמצע, והמנורה נכח השולחן "והאיר אל עבר פניה", והוא ענין נפלא עד מאד:
    כא) והוא כי המנורה והשולחן הם מורים על שני חלקי הבריאה, עליונים ותחתונים, שמים וארץ שנבראו בשתי ידים, כמ"ש "אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים קורא אני אליהם יעמדו יחד", וכתבתי במ"א שענינו ששמים הם העליונים אשר שם דרכם בקודש אשר שם משרתיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו, ואין שם יצה"ר ולא שטן ופגע רע, רק כולם קדושים נצחיים וקימים, לכן הם מכונים בדרך מליצה לנבראים בימינו ית', שהימין יותר חזקה:
    כב) אבל נבראים התחתונים בארץ הלזו שם הקדושה מתמעט, וגבורתו וקדושתו ית' נעלם, וגובר כח הסט"א ויצה"ר, עד שגורם ח"ו להכחיש השגחתו ית' ויכולתו ומציאותו, כמו שהיה בדורות הרשעים הקדמונים, ולכן מכונים בשם "שמאל", שהוא יד כהה, ולכן פתחה התורה בבריאת עולמו באות ב', לרמז שהבריאה נתחלקה לב' מדרגות, שמים וארץ, יד שמאל ויד ימין, אור וחושך, שעולם התחתון הזה הוא בחושך אין רואה בגבורתו וקדושתו ית' לעשות רצונו, ולכן נבראים התחתונים בטבעם כלים, וההעדר כרוך בעקבם וצריכים למזון גשמי למלאת תמורת הניתך בכל עת:
    כג) וכמו שהוא בגוף כך הוא בנפש, ורוח האדם צריך למזון הנפש, והיא התורה והמצוה שצריך בכל יום, כמ"ש רבינו בכתביו ובפירושו על היכלות באריכות, וזה ענין העבודה ע"פ התורה והמצוות, שבזה גורמים חבור וקישור הנשמה עם הגוף ונפש, להוריד חיים ואור עליון מלמעלה למטה, ומתחבר שמים וארץ ביחד, שהוא ענין נר"ן שבאדם, שהנשמה משמים, ונפש מיסוד הארץ, ורוח באמצע, שהנפש הוא המתאוה לכל ענינים גשמיים ומתועבים, והנשמה כולה קדושה משמים, והיא מאירה בנצוצות על רוח האדם שהוא בלב, שבו הבחירה לעשות רצונו ית' ועבודתו במצוותיו ית' המלובשים בענינים גשמיים, כמו תפילין וציצית וסוכה ודומיהם, שבזה מתחברת הנפש עם הנשמה. וע"ז רמז הכתוב "נ"ר אלוקים נשמת אדם" וכו' ור"ת נפש רוח:

    מכאן אותיות כ"ד עד כ"ח הבאתי לעיל.

    כט) ולכן זכו דור דעה מקבלי התורה להיות נזון ארבעים שנה במזון נפלא וקדוש הזה, עד שזכו ע"י להשגת התורה בכללה, וכמ"ש "ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה", וכמ"ש רז"ל "אין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה", כמ"ש בפ"ק דע"ז. ומה שכפל בדבריו "עינים לראות" וכו', רמז על ג' חלקי התורה, תורה שבכתב, התלוי בראית העין, ותורה שבע"פ, התלוי בשמיעת האוזן, וסתרי תורתו יתברך התלוי באובנתא דלבא, כמ"ש רבינו הגדול בפירושו לישעיה ע"פ "השמן לב העם הזה". והוא ג"כ מ"ש השי"ת למשה "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים למען אנסנו הילך בתורתי אם לא", וכמ"ש שהמן הניתן להם במדבר, היה כדי לזכך גופם ונפשם היסודי, להיות כלי מוכן לקבלת התורה, ולקשרם בקדושת תורתו יתברך הנתונה משמים:
    ל) וזה החבל וקשר האמיץ שחננו ה' לדורות עולם, אשר אנחנו מצאצאי מעיהם נשאר קדושה הזאת וזכוך זה לכל זרעם אחריהם, כי לפי מזג הכנת טבע האב והאם כך הוא בזרע היוצא מהם. והוא מכוון במ"ש רז"ל "ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן", והוא זוהמתן ארס הנחש היצה"ר וסט"א הקשור בכל גופו בני אדם מיום שאכל אדה"ר מעה"ד, שמזון זה קלקל טבע גופם להמשך לכל תאוה מגונה, כמ"ש במ"א באריכות:
    לא) ולעומת זה מזון המן שניתן להם משמים בלי שום סיג ופסולת, זיכך גופם, ונתקדשו בקדושה עליונה, וכמו שמזון הגופני המקודש הזה זיכך גופם, כמו כן היו נזונים מזון נפשי, והוא אור התורה העליונה, אשר זיו קדושתה נתלבש ונתגלם במצוות מעשיות, כדי לקשר נפשם עם קדושת נשמתם, שהוא אור זיו המאיר מאתו יתברך, שע"ז אמרו שהנשמה חצובה מתחת כסא כבודו יתברך, והוא חלק ה' ממש, ר"ל זיוו והדרו המאיר לישראל עם קדושו, כמו השמש ששולח זיו אורו על פני תבל, שזיו הזה הוא חלק ממש מאור השמש:

    לב) והוא מה שסמך הכתוב אח"ז "ימצאהו בארץ מדבר ובתהו ילל ישימון יסבבנהו יבננהו יצרנהו כאישון עינו", ור"ל שמתנה יקרה וכל יקר וגדולה הזאת נמצא לישראל בארץ מדבר, שזהו היה בכוונתו יתברך להוליכם במדבר שמם הזה מ' שנה, להרחיקם מבני אדם שיהיו נזירים מתבודדים, להתרחק מכל תאות העולם הזה המדומה, להיות מחשבתם דבוק בתורה ובחכמה עליונה, כדרכי הפרושים והחסידים המתבודדים במדבר להיות רחוק מחברת בני אדם ומתאוות המדומות, עד שהשיגו שם כל הקדושה והכבוד הזה, אשר ענן ה' היה מסבב אותם, והוא השראת שכינתו יתברך עליהם, עד שהם עצמם היו היכל ה' ומרכבה עליונה, וכמו שהיה המשכן וענן ה' יומם על המשכן וכו':
    לג) ושם, "יבוננהו" בינה בהשגת התורה וסתרי חכמה עליונה, ושם "יצרנהו כאישון עינו", כמו שהאדם שומרו בל יעלה איזה אבק, או איזה דבר הגורם קלקול והפסד לכח הראות שבו, כמו כן הוא יתברך הכינם ושמרם להרחיק מהם ענן הסכלות וכח הטומאה, לגרש החשך מאור עיניהם, מלהסתכל בזיו יקרו וקדושת תורתו יתברך. ובזה כיון משה רע"ה בתוכחתו ומוסריו באמרו "כל המצוה" וכו', ר"ל שלא די לכם בעסק התורה וחקירת חכמה עליונה לבד, בלי עשיית המצוות בפועל, שלא לכוונה זו היה בריאת האדם, והעיקר הוא העשיה:
    לד) כי עסק התורה וחקירת חכמת התורה היא עיקר וכח אור הנפש בנשמה העליונה, שאם כן לא הוצרך האדם להבראות בעולם התחתון, ולחינם השפיל הוא יתברך אור הנשמה לשלח אותה למקום חושך ענן וערפל הזה בעולם התחתון, ויותר טוב היה לה שבתה בבית אביה להיות על השמים כבודה, ולא להתלבש בגוף חמרי עצור הזה, ושם היה הנקל לה יותר להשגת אור חכמה עליונה:
    לה) והוא מרומז במליצת חז"ל באמרם "הלומד תורה לשמה מוטב לו שנהפכה שליתו על פניו, ולא יצא לאויר העולם", ועיקר הכוונה כפי לידע דיני המצוות וכל פרטיה וענפיה, כפי שקבלה משה רבינו ע"ה בהר סיני בתורה שבע"פ, ולכן שמה תורה, ר"ל שהיא מורה לאדם היאך להתנהג לילך בדרכי השם ובמצוותיו אשר חפץ מאד:

    לו) והלומד שלא לשמה ר"ל, לא ע"מ לעשות לידע לבוא מעשה, רק רוצה ללמדה לידע חכמתה וסתריה לבד, א"כ נוח היה לו שלא היה יוצא לאויר העולם, שאז היתה השגתו מרובה מאד אלף אלפים ככה, כמו שמשיג עתה, כאשר נשמתו מלובשת באף חומרי הזה, אשר הוא מסך מבדיל וגורם חושך להשגת נשמתו, וז"ש "כל המצוה וכו' תשמרון לעשות", שעיקר כונתו יתברך היה במה שהלביש מצוותיו ית' בדברים גשמיים, כדי לגרום חיים נצחיים לעולם הבא גם לנפש ולגוף היסודי, שהוא קישור שמים וארץ ביחד כמ"ש:
    לז) וז"ש "למען תחיון ובאתם וירשתם את הארץ", ר"ל ארץ העליונה שהיא ארץ החיים, והוא מ"ש "אשר נשבע ה' לאבותיכם", שהרי האבות הקדושים לא זכו אליה כ"כ, כי אם באי הארץ אשר נתן להם למורשה, אבל עיקר הכונה הוא על ארץ החיים העליונה שזכו אליה, וע"ז אמר "וזכרת את כל הדרך", ששם היה התבודדותם במדבר, ואכילתם מן רוחני, שהוא מורכב מרוחני וגשמי ביחד, להראות שבריאת האדם ועיקר חיות נפשו, לאור באור חיים הנצחיים, הוא ע"י מצוותיו ית', אשר צוה בפיו ע"י משה עבדו, ועי"ז יחיה האדם חיי עד, שגם המצוות הם מורכבים מרוחני וגשמי, לחבר שמים וארץ ביחד:
    לח) והוא מ"ש "למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם", ר"ל שלחם הגשמי לבד, אף שהוא ממלא תמורת הניתך וגורם לו חיים, אין זה חיים אמיתיים, חיי הנפש להיות נצחי, כי אם על כל מוצא פי ה', שהוא תורתו ומצוותיו ית', בזה יקנה האדם חיי עולם, שזהו חיים האמתיים, וכמ"ש "צדיקים במיתתם קרויים חיים":
    לט) וזהו ענין המנורה בימין, נוכח השולחן אשר בשמאל, שהמנורה רומז לתורה המאירה לאדם, והוא מזון נפשו ומזון גופו לחיות חיי עד, אבל הוא ע"י העבודה והמעשה במצוות בפועל, אשר בו נקשר הרוחני והגשמי ביחד, ולכן ע"ז רומז המזבח שבו העבודה, ולכן היה נתון באמצע ממש בין המנורה והשולחן:

    מ) וע"י הקדמה זו נבין מאמרם ז"ל בסוף מסכת חגיגה "אמר ר"ל אין אור של גהינום שולטת בפושעי ישראל, ק"ו ממזבח הזהב, מה מזבח הזהב שאין עליו אלא כעובי דינר זהב כמה שנים אין האור שולטת בו, פושעי ישראל שמלאים מצות כרימון עאכ"ו, ע"כ:
    מא) והענין, במה שידוע שעונש הרשעים בגיהנום אינו ע"ד נקמה ח"ו, אלא הוא זיכוך וטהרת הנפש מכל סיג המדובק ע"י זוהמת הנחש והיצה"ר והחטאים הדבוקים בנפש, שהעונש הוא מטהר הזוהמה ההיא, וכמ"ש במסכת שבת דף קנ"ב "כלי ינתנו לכובס", שהמצוות ומע"ט הם לבושי הנפש בעת עלותה בבית ה', וכמ"ש תהלים מ"ה "כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה לרקמות תובל למלך וכו' תובלנה בשמחות וגיל וכו'", והוא בת מלך, הוא נשמה העליונה, כמ"ש בכ"מ בזוה"ק, והמצוות ומ"ט הם לבושי זהב ובגדי רקמה, המריחים ריח טוב, להיות עולה לריח ניחוח לה':
    מב) וכמ"ש "וירח את ריח בגדיו", ואמרו רז"ל "שג"ע נכנס עמו", והם לבושים הקדושים של נשמתו ע"י מעשיו, שבהם נכנס יעקב אל אביו, והוא ריח ג"ע, שהוא שכר הנשמה לעוה"ב. והוא מ"ש "וירח את ריח בגדיו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'", והוא ג"ע של מעלה ושל מטה, וכמ"ש רז"ל "איזהו דבר שהנשמה נהנת ממנו ואין הגוף זה הריח", וכמ"ש במ"א בזה. ובאלו הבגדים עולה נפש הצדיק למעלה בבגדי רקמה המשמחים אלקים ואנשים, וכמ"ש "אור צדיקים ישמח", וז"ש "תובלנה בשמחות וגיל":
    מג) אבל העוונות הם עושים לבושים צואים לנפשו, וכמ"ש ויהושע היה לבוש בגדים צואים" וכו', על שלא מיחה בבניו על שנשאו נשים נכריות, וז"ש שכשהושלך לכבשן האש עם צדקיהו ואחאב אחרוכי מאניה על שלא מחה בבניו, וכמ"ש "הלא זה אוד מוצל מאש", כמ"ש בפרק חלק, והוא ענין אש של גיהנום, וטבילת הצדיקים בנהר דינור לטהר נפשותם ע"י מלאך הממונה טהרי א"ל שמו, כמ"ש בהיכלות בזוה"ק, וכמ"ש "כל דבר אשר יבוא באש" וכו'. וכל אדם לפי ערך עוונותיו כך הוא שיעור הזמן שהוא בגיהנום, לטהר ולכבס חלאת טומאתו, וחשב הוא ית' מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח:

    מד) אבל אחר קבלת העונש זוכה להטהר ולעלות אל הר ה', ונמצא שאין אש של גיהנום שולט לכלות נפשותם לגמרי ח"ו, והכל על ידי מצוות ומ"ט, שגם פושעי ישראל מלאים מצוות. ולכן נלמד זה ממזבח הזהב, שעליו היו מקטירים קטרת לריח ניחוח לה', ורומז על עבודתם במעשי המצוות, שבזה עושים לבושים קדושים לנשמותם, המעלים ריח טוב, והוא שכר ומזון שהנשמה נהנה ממנו:
    מה) ולכן צריך ליתן חלבנה בקטורת לצרף פושעי ישראל, שגם להם יש תקנה להעלות ריח טוב לקבל שכר לעתיד, זולת אותם שמנו חז"ל שאין להם חלק לעוה"ב, שהם כורתים נפשם להיות נעקר ממקור נשמתם, שאין להם חיבור עם נשמתם מלמעלה. וזהו ענין כרת הנפש המרומז בתורה, שהוא נכרת ונבדל משרשו העליון, וכמ"ש דוד המע"ה על דואג שנמנה בין אותם שאין להם עוה"ב, "יחתך ויסחך מאהל ושרשך מארץ חיים סלה":
    מו) ואמר שם עוד "בתולות אחריה ריעותיה מובאת לך" וכו', ורמז בזה ענין נפלא, והוא אשר כתבנו שעיקר ביאת נשמה העליונה אשר שלחה ממרום להתחבר עם הרוח ונפש האדם היה לטובתו, שכל כוחות נפשו הגשמיים שהם איכויות הנפש, שהם במספר תרי"ג כמספר תרי"ג אברים שבגוף, כמ"ש רבנו הגדול בכתביו הקדושים, כולם יתקדשו בקדושה עליונה ע"י מצוות מעשיות, שהם ג"כ במספרם רמ"ח ושס"ה, שהם מורכבים מרוחני וגשמי, הם ימשכו כל כוחות הנפש ואיכויותה עם תרי"ג שבנשמה עליונה ותרי"ג שברוחו יחד יתחברו בקשר אמיץ, ומידי עלות הנשמה ורוח האדם העולה היא למעלה תמשיך אחריה ריעותיה אשר התחברה בהם ובאהבה ובקדושה לעלות עמה בית ה' צבאות:

    מז) וכמ"ש "שתולים בבית ה' בחצרות אלוקינו יפריחו", ר"ל שהנשמה וכוחותיה הם מושרשים ונטועים למעלה בכסא כבודו ית', שהוא בית ה', ושולחים ענפיהם בעוה"ז שהוא הפרוזדור לפני הטרקלין, להוציא פרח וענפים רבים למשוך עליהם גם כוחות ואיכויות הנפש שבאדם, והוא מה שרמז שלמה המע"ה בחכמתו וברוח קדשו באמרו "ישקני מנשיקות פיהו לריח שמניך טובים על כן עלמות אהבוך משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו" וכו', והוא במה שהודה על חסדו ית' אשר הנחילנו חמדה גנוזה תורתו הקדושה, אשר היא נשיקות פיהו, שבו נתחבר עם ישראל עם קדשו להיות מתקשרים ביחודו ית':
    מח) ורמז על תורה שבכתב שהם ה' חומשי תורה ותורה שבע"פ בו' סדרים, והוא מ"ש "פיהו כי טובים דודיך מיין", והם שבעים פנים שהתורה נדרשת בהם. ואמר "לריח שמנים טובים", והם ריח הקודש לבושו יקר תפארת הנשמה הארוגה ממצוות מעשיות, שבו מוסיפים שמן על הפתילה שתאחז בו אש השכינה שהוא אש אוכלה אש, כמש"ל בשם רבנו:
    מט) ורוח זה הוא עונג הנשמה בעוה"ב, והוא ענין המנורה הטהורה שהוא במספר ס"ז כמנין תיבות שבראשי הספרים כמש"ל, והוא מרומז בתיבה טובי"ם, והיא השמן שבמנורה, ושמן הזה מועיל שתתבשם בו גם נפש היסוד וכל כוחותיה, שהם בתולות אחריה ריעותיה אשר הם גם כן תובלנה בשמחות וגיל להיכל מלכו של עולם, וז"ש "שמן תורק שמיך, על כן" גם "עלמות" שהם "בתולותיה", גם כן "אהבוך", והטעם, כי "משכני אחריך נרוצה", ר"ל שכוחות ואיכויות הנשמה הם מושכים עמה גם כן כוחות הנפש לרוץ אחריך, ושם יחדיו "נבואה לחדריו" של גן עדן העליון, לבית ה', ושם נגילה ונשמחה ביחד:

    נ) ועל ענין נפלא הזה הורה לנו הי"ת בענין המנורה של בית המקדש הנתונה בדרום נוכח השלחן, כמ"ש שענין שלמות האדם הוא, שע"י התורה והעבודה יקשר ויתיחד אצלו נפשו היסודי וכל איכויותיה, שהיא מארץ המכונה בשם שולחן שבצפון בשמאל, עם איכויות נשמתו העליונה שמן השמים, שהיא ביד ימיו:
    נא) ואור הנשמה העליונה מכונה בשם "מנורה", שכמו אור השמש הנכנס דרך חלון הבית הפתוח, מאיר כל אויר הבית עד שמתהפך גם חלקי האויר המלא כל הבית שהם עצמם מאירים ומזהירים, וביחד מתחברים עם נצוצי השמש עצמם הנכנסים לבית דרך החלונות ופתחים, וחלונות אלו הוא כאשר מטהר האדם כוחות נפשו החשוכים ונמשכים לכל תאוה ומדה מגונה, כמ"ש "והיו במחשך מעשיהם ובחשכה יתהלכו", וכמ"ש במדרש "ולחושך קרא לילה אלו מעשיהם של רשעים", כי אין אור אלוקי ושלמות קדושת הנשמה מאירה בהם, והם דומים לבית אפל שאין בו חלונות ופתחים, שאין אור השמש נכנס להאיר להם:
    נב) אבל הצדיקים הם הפותחים חדרי לבם להמשך אחרי אהבת ה' ורצונו. והם ב' פתחים חללים שבלב שמהפכים גם הפתח השמאלי לעבודתו ולקדשו למצוות בבחירה ורצון טוב, כמ"ש "בכל לבבך בשני יצריך", ועי"ז מאיר אור נשמתם שבמוח על הרוח שבלב, ולהאיר גם אל הנפש, שהחומר ותאוה המגונה נמשלה לכתלי הבית המפסיקים נגד אור השמש, והוא ית' משקיף ורואה ורצונו להשפיע קדושתו שהוא אור הנשמה הדומה לנצוצי השמש, שיהיו נכנסים לבית ע"י שאדם יפתח תחלה הפתחים וחלונות שבו, כמ"ש "על משכבי בלילות וכו' קול דודי דופק פתחי לי וכו'", וכמ"ש "פתחו לי כחודו של מחט". וע"ז רמז גם כן שלמה המע"ה בשה"ש "דומה דודי לצבי וכו', הנה זה עומד אחר כתלנו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים":

    נג) ואם כשהאדם פותח דלת לבו להמשיך אחרי רצונו ית', מיד נכנס אור הנשמה בלבו לסייעו בעבודת ה', וכמ"ש "הבא לטהר מסייעים אותו", והוא מ"ש במסכת מנחות דף פ"ו "עדות היא לישראל ששכינה שרויה" וכו', כי השכינה השורה על ישראל הוא נצוצי אורו ית', המאיר ע"י נשמתם בעשותם רצון קונם, והוא נמשל למנורה המאירה נגד השולחן, כמ"ש "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות", שפשוטו הוא שהשולחן נקרא פני המנורה שעליו מאירים שבעת הנרות, כמ"ש "ואת המנורה נוכח השולחן":
    נד) וענין שבעת הנרות הוא דבר עמוק, ובוא וראה נפלאות מתורה הקדושה ושמע דברי אלקים חיים מחכמת תורה הקדושה, אשר אין ערוך לה נגד חכמות חצוניות אנושיות ושמח בחלקך אשר נתן אליך הי"ת בחסדו הגדול במתנה גנוזה, שנתנה לנו להנות מזיו יקר תורתו הקדושה, וכי היא חיינו וחכמתנו ובינתנו לעיני העמים:
    נה) והוא, כי מצינו אות א' מורה על עצמות יחודו יתברך, אשר הוא אחד ושמו אחד, ולכן הוא ראשון לכל האותיות, שהוא יתברך ראשון ואחרון סיבת כל הסיבות. וכבר כתבנו במקום אחר באריכות, שאין איכות כתב ולשון הקודש הנתונה לישראל, כאיכות כתב ולשון של העמים זולתנו, כי כולם הסכמיות המה בלא טעם וסיבה, משא"כ לשוננו הקדוש טעם טוב נתון בו להקרא כל דבר דוקא בשם זה, וכן צורת האותיות מורים על אותו דבר שהאות מרמז אליו:
    נו) והנה אות א' ידוע צורתו א שהוא י' למעלה וי' למטה ואות ו"ו באמצע, והוא"ו שבאמצע ידוע שמתחלק לב' ווי"ן, כזה א, רק שהב' ווי"ן מתיחדים הם ביחוד עצום, וכל זה הוא דבר עמוק מאד בסתרי חכמה עליונה, והוא, כי מצינו שבריאת העולם היה בששה ימים והששה ימים עצמם הם היו שרשי הבריאה, כי כל נברא בגבול ושיעור נכלל בששה ענינים, שהם ג' קוטרים שבו אורך ורוחב וגובה, וכל אחד יש לו שני קצוות:

    נז) וכמו שהוא בעולם התחתון הזה המוגשם שכל נברא יש לו מקום וגבול נכלל בג' קוטרים וו' קצוות הנזכרים לעיל, כמו כן הם נבראים עליונים צבא השמים ממעל, שהם שרשים לנבראים התחתונים, וכמו שיש גבול גשמי לתחתונים, כמו כן יש גבול רוחני לעליונים, כיון שהם תחת הזמן והגבול, רק כל נברא עליון גבולו ומקומו לפי ערכו, וכלל נבראים העליונים, נושאם הוא יחוד שמו יתברך, אשר הוא נותן קיומם באור זיו קדושתו, והוא היחוד הקשור בהם שכולם פונים למול יחודו יתברך. וכולם נבראו לתכלית אחד והפירוד שבהם הוא רק בערכם ולא בצדו יתברך, וכמ"ש בהקדמת תיקונים "אות הוא חד בהון" וכו', והוא הי' וי"ו של האלף שלמעלה, והוא הי' מרכז האמצעי הכולל כל הקצוות, היכל הקודש באמצע, כמו שמבואר בספר יצירה, שהוא מרכז של הו' קצוות:
    נח) וכן הוא בתחתונים בארץ מתחת נכללים בששה קצוות, וגם הם פונים מול יחודו, שכולם נבראו לגלות יחודו, וכמ"ש "כל פעל ה' למענהו", והוא יתברך יחיד בהם בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, והם ו"י שלמטה באות א'. ולפי שהתחתונים והעליונים אחד הם, שהם ב' מדרגות משפיעים ומקבלים, שמים וארץ שנבראו בימין ובשמאל, הם מיוחדים יחוד עצום, כמ"ש "אף ידי יסדה ארץ וכו', קורא אני אליהם יעמדו יחד", שכלם נבראו לתכלית אחד יתברך, וליחודו, ולכן שני הווין הם מתחברים יחד בו"ו אחד:
    נט) וזהו ענין הלוחות שנתנם לישראל, שהם מכוונים למעשה בראשית, כמו שביארנו בדרוש אחר באריכות, שהם בב' ידים נבראו, באמצע אלקים ה' אצבעות בימין וה' בשמאל, כמו במעשה בראשית, "אף ידי יסדה ארץ", ובהם ה' דברות בימין, והם נגד ב' לוחות שבלב האדם שהוא צלם ודמות כל הבריאה, והם ימין ושמאל ליצר טוב ויצר הרע נגד שמים וארץ, שיצר הרע שולט בארץ, ולכן הלוחות ארכן ששה, כל לוח הוא ששה טפחים:

    ס) והנה בתחילת הבריאה היה הבדל דק וחלוק בין עליונים ותחתונים, שעדין לא נתנה תורה, ולא נתגלה אור קדושתו יתברך בעולמו, רק ליחידי הדורות לבד, אשר הכירו כבוד שם קדשו יתברך. ולכן התחילה התורה בב' שהם ב' חלוקי הבריאה, שמים לבד וארץ לבד, ועל ידי מתן תורה שהוריד ה' יתברך באהבתו לעם קדושו משמים לארץ, היא האירה מכבודו יתברך על הארץ החשכה הזו להכיר כבודו וקדושתו יתברך. ולכן פתח הוא יתברך תורתו בא' דאנכי, והוא חבור י"ו של מעלה עם י"ו של מטה, והם ב' היודין של הא', להראות שעל ידי ישראל והתורה כל מעשה בראשית הנכללים בו' ימים ובו' קצוות, הם מתיחדים ביחוד עצום, ומתגלה יחודו יתברך למטה בארץ, כמו שמתגלה למעלה על השמים:
    סא) וזהו ענין שבעת הנרות של המנורה, שנר האמצעי באמצע הוא מרכז היכל הקודש באמצע, וג' קנים ונרות מצדה הא' בימין, וג' משמאל, שהם הן הג' קוטרים, כל אחד יש ב' קצוות, הם וי"ו קצוות נבראים העליונים, שנבראו בימין, וגם וי"ו קצוות של התחתונים שנבראו בשמאל, וכולם פונים אל מרכז נקודה האמצעית, שהוא יחודו יתברך המקשרם ומיחדם:
    סב) והמנורה בכללה היא המאירה לארץ ולדרים עליה, שהוא נקרא שולחן כמו שנכתב לעיל, ולכן כל זמן שישראל היו עושים רש"מ, היה נר מערבי דולק תמיד להורות נתן שלא סר מהם גילוי אור יחודו יתברך, כמו שנכתב לעיל, ניצוצי אור השמש שהם מאירים תוך הבית, כ"ז שחלונותיו ופתחיו הם פתוחים לנגד השמש, כי באמת רק עוונותינו הם מבדילים בינינו ובין אלקים, כי הם העננים וכוחות עשן מתנור הבוער בבית, הם המכסים ומחשיכים אור ניצוצי שמש אור שכינתו יתברך מעלינו, והם האדים המעופשים של מאכל עכור, שהם מזון רע לנפש האדם, שהם העוונות ותאוות מגונות, הדבוקות בנפש היסודי הבהמי:

    סג) ולכן המזבח של היכל עליו מקטרים קטורת ריח ניחוח לה', והוא עומד בין המנורה והשולחן, כמו הבית אשר בו ריח רע, ומזוהם מדברים המעופשים אשר נעשו בו, צריך לגרש רוחות ואדים רעים האלו על ידי בשמים ואש, המריחים ריח טוב, והם המסירים ריח הרע, כמו כן הם מצוות ומ"ט ותשובה וחרטה של השב באמת בכל לבו, מסירים כל המקטרגים וקליפות ורוחות הטומאה, הגורמים כיסוי לאור ניצוץ האלקים, ואור הנשמה המאירה על רוח ונפש של האדם:
    סד) ובאמת אי אפשר לאדם לטהר נפשו מזוהמת וסרחון יצרו ותאוות מגונות שבו, כי אם על ידי ריח טוב של התורה הקדושה, דבר שהנשמה נהנית ממנו, וכמ"ש "בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין". והוא מ"ש שלמה המע"ה "מי זאת עולה מן המדבר כתמרות עשן מקוטרת מור ולבונה מכל אבקת רוכל, הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה וכו' כולם אחוזי חרב וכו'", והוא מליצה נפלאה על כלל בנ"י, המכונה בשם כלת שלמה, שהיא המאורשה להשי"ת בהר סיני, בקבלת התורה ועול מלכותו עליהם, כמ"ש "כענבים במדבר מצאתי ישראל" וכו', ושם זכו לעלות משפל מצבם מחושך עולם התחתון הזה אל אור השמים, למעלה ממדרגת מה"ש, אשר על השמים כבודם, וכמ"ש "ואשא אתכם על כנפי נשרים", שהם מה"ש, כמ"ש "שש כנפים לאחד ואביא אתכם אלי":
    סה) אבל אי אפשר להיות על מצב הקדושה תמיד, כי יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, והם העוונות שעושים, שנמשלים לתמרות עשן, הגורם חשכת הבית, שאין ניצוץ אור השמש יכול להאיר שם כראוי, ותקנתם הוא להרבות ריח טוב בתורה ובמצוות, כמ"ש "אם עשית עוונות הרבה עשה מצוות הרבה", וז"ש "מקוטרת מור ולבונה מכל אבקת רוכל" שהם המצוות ודרכי התשובה, שנדמים לאבקת רוכל, המסוגלים לרפואת חולי הנפש אשר נתקלקלו איכויותם על ידי העוונות:

    סו) ועיקר הרפואה לזה על ידי יגיעה בתורה שבע"פ, שהוא מטתו שלשלמה, ששים גבורים בששים מסכתות דתורה שבע"פ, להיות גבורים במלחמתה של תורה, ובה מכניעים כח היצר הנטוע בקרבם, וז"ש "איש חרבו על ירכו מפחד בלילות", מפחדה של גיהינם, ולכן עיקר משכן כבודו יתברך דוקא בתחתונים, אשר בהם מתפאר הוא יתברך, שאף ששם מקור כל הטומאה, ויצר הרע מתגבר בהם, והם במחשך מעשיהם רחוקים מאור קדושתו יתברך, גם שם ממשיכים אורה גדולה מלמעלה, ובזה שבחו יתברך יותר גדול ממה שהוא בצבא השמים ממעל:

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s