הקדמה ללימוד של 3.11.2012 – בעניין צורת מעשה מזיק

בגמרא ג' א' מדובר על כך שאם רבנן התירו לשאינם מומחים לדון בהלוואות יהיו פטורים מתשלומים.

וכתב רש"י: אלא מעתה טעו – הדיוטות בדיני ממונות לא ישלמו דכיון דברשות רבנן קא נחתי [יורדים לדין] הוו להו כמומחין, וכל המומחה לבית דין אם טעה פטור מלשלם כדלקמן באחד דיני ממונות (דף לג.) הא שאינו מומחה חייב".

וצריך ביאור, הרי הדין הוא שאדם מועד לעולם וחייב בין שוגג ובין מזיד וגם באונס (יש מחלוקת אם באונס גמור גם כן חייב).

עדיין לא למדתי את העניין, רק למי שרוצה, יש מקורות שאפשר לראות מקודם.

בתלמוד מוסבר ומאמרים בבא קמא צ"ט ב' מדובר על הנושא.

בספר ברכת שמואל בשם רבי חיים סולובייצ'יק אומר יסוד גדול לגבי הגדר של מעשה מזיק, שהוא מפתח להאיר הרבה עניינים בסוגיות של נזיקין ועוד.

קיצור כוונתו לפי מה שהבנתי, שהנה בראשונים ובפוסקים (וגם מהסוגיות עצמן) רואים שנזקי שכנים שמדובר בהם בבבא בתרא בפרק לא יחפור אינם שייכים לדיני ארבע אבות נזיקין של בבא קמא.

ולכאורה קשה הרי אם הוא נטע עץ ליד גבול חצרו והיה ידוע שהשורשים ילכו בקרקע ויזיקו לכותלי הבור של חבירו, הרי זה ממש שורו המזיק מדין ד' אבות נזיקין של בבא קמא. ושי בנזקי שכנים גם ציור שהוא כותש שומשומין בתוך חצירו ומרעיד את הקרקע ומפיל כותלו של חבירו. וזה הרי ממש כמו זורק אבן על כד של חבירו ושובר אותו, ובכל זאת זה שייך לנזקי שכנים שאין בהם דין תשלומין ויש אומרים שהם מדרבנן, ואינו נכלל בדין ד' אבות נזיקין של בבא קמא שחייב בתשלומין.

והתירוץ הוא שמעשה נחשב מעשה מזיק או לא מעשה מזיק על פי צורתו של המעשה. למעשה של שחרור שור ברשות הניזק בלי שמירה, או זריקת חץ על ממונו של הניזק, יש צורה של מעשה מזיק, כי צורת המעשה היא לילך לתוך של חבירו ולהזיקו.

אבל לנטוע עץ בתוך חצירו, או לכתוש שומשומין בתוך חצירו, צורת המעשה היא של להשתמש בתוך של עצמו. לא מדובר כאן על כוונה, המעשים האלה אינם בכלל אבות נזיקין אפילו אם אין לו כוונה להשתמש אלא רק להזיק. ומזיקים של בבא קמא חייב עליהם גם אם כוונתו רק להשתמש בשור של עצמו או להתחמם בתוך חצרו באש של עצמו ולא להזיק. צורת המעשה היא האם יש כאן ציור של הליכה לפגוע אל תוך של חבירו או לא, וזה שייך רק על צורת המעשה ולא קשור לכוונה.

באש כיוון שטבעה לילך ולהזיק כל שלא שמר אותה כראוי, רואים במעשה העמדת האש בחצרו כמעשה של לילך עם כח מזיק אל תוך של חבירו, ואל כמעשה של התמשות בשלו. לעומת זאת כתישת שומשומין, היא צורת מעשה של משתמש בחצרו אע"פ שהוא מרעיד את קרקע חברו ומפיל את כתלו.

דבר שאין בו צורת מעשה מזיק אינו חייב עליו משום מזיק.

(גם ברציחה הוא כך, ולכן מותר לעשות ניתוחי השתלות לב, שאם לא כן הרי כשמוציא את הלב החולה הרי כעת הוא עושה מעשה רציחה מייד ואין היתר בכך שעתיד להשתיל לו לב אחר. אלא שאין זה צורת מעשה רציחה אלא צורת מעשה ריפוי).

לפי זה יש מקום לבחון האם כשדיין טועה יש בזה צורת מעשה מזיק, והאם יש חילוק בין ירד לדון ברשות או לא. ויש לדמות את זה למראה דינר לשולחני או לשוחט ועוד דוגמאות מבבא קמא צ"ט ב'.

.

* * *

.

דברי הברכת שמואל (הוא כתב בכמה גרסאות והעתקתי את כולן):

כתב בספר ברכת שמואל בבא בתרא סימן י"ג:

"וראיתי בכתב יד מו״ר [מורי ורבי] קדוש ישראל זצוקלה״ה [כוונתו לרבי חיים סולובייצ'יק] דדין מזיק שמדין שמירת גופו עליו [כלומר אב הנזיקין "אדם המזיק"], או מדין חיוב שמירתן עליך [אבות נזיקין שור בור ואש], לא שייך אלא כשעשה מעשה לעשות בתוך של חברו, אבל הנך נסמכין [נזקי שכנים המבוארים בפרק שני של בבא בתרא שנוטע אילן בחצירו ושרשיו מזיקים את בור חבירו, או שטוחן בחצירו ומניד על ידי המכות את כותל חבירו, או אופה בתנור והעשן והחום מזיקים בעליה שמעליו ועוד כיו"ב] שעושה בתוך שלו לעולם לא חשוב עושה מעשה בתוך של חברו.

והראיה לזה דודאי אם עשה אילן ברשות הרבים ואזיל ומזיק לבורו של חבירו, ודאי יש אפילו חיוב תשלומין גם כן, דחשוב אדם המזיק ואפילו בלא גיריה [חיציו. כלומר גם אם לא נחשב כעושה מעשה גמור בכוחו כזורק חץ על חבירו] דהוי גיריה דפשיעתו ומזיק בידים הוא על ידי שלא שמר שלא ילכו השרשין ויזיקו, ולא צריך שם לחייבו עבור סמיכתו הראשונה ומדין גיריה דסמיכתו הראשונה, אלא על ידי דלא משמר השרשין הוי כדליל דלא אצנעיה והכא גבי נסמכין כל החיוב שמחייבין אותו הוא רק על ידי סמיכתו הראשונה, ובלא סמיכתו הראשונה אין כאן אפילו שם מזיק, ואפילו בהנך דגיריה נמי כל חיובו הוא על ידי סמיכתו הראשונה ובלא זה לא הוה שם מזיק אפילו לענין אסור דהוי ככלו לו חציו, וזה הוא עצם הטעם מה שאינו מזיק הוא משום דעל הניזק להרחיק את עצמו, ביאור הדברים דכל זמן שאינו עושה בתוך של חבירו הוי כלו לו חציו, ודומה לזה כתב בהריב״ש דהוי כמו שזורק חץ במקום שאין בני אדם ובא אחד והוציא ראשו בכונה דהוי ודאי כלו לו חציו.

ובזה פליגי ר׳ יוסי ורבנן ואין עליו שם מזיק כלל לר׳ יוסי אפי׳ לענין אסור, ורק דעל ידי דהוי גיריה של הסמיכה הראשונה הוי זה כחציו וכמו שכתב הרמב״ם (פרק י' מנזקי שכנים הלכה ה') הא למה זה דומה למי שעומד ברשותו וזורק חצים לרשות חבירו וכו', ולענין אם חשיב על ידי שהוא גיריה גם מזיק לענין שיהיה שמירתו עליך לחייב על ידי זה בתשלומין, או דרק הוי כמו גרמא דגיריה שהוא רק לענין איסור נאריך לקמן איה״ש".

 .

.

ושם בסימן י"ד כתב:

"וראיתי בכתבי מו״ר קדוש ישראל זיע״א לעיקר דין חיוב שמירת נזקי ממונו מדין ושמירתן עליך, ודין שמירת גופו שבתורה, הוא רק אם עושה מעשה או פשיעה לכנס ברשות חברו זהו עצם דין שמירת נזקין שחייבה התורה, אבל הכא גבי אילן ובור, וכן גבי מיא דעילאי ותתאי דפסקי מיא והדר נפלי (בבא מציע קי"ז), וכן אפילו בהנך דגיריה דיליה אין לו דין נכנס ברשות חבירו אם לא שבהסמיכה יש לתת לו דין מזיק, ובלא מעשה סמיכתו אין עליו אפילו שם מזיק, דהא עושה בתוך שלו והשרשין הוין רק נולדין, ועל כן סובר ר׳ יוסי דאין לו אפילו איסור ושם מזיק, וזהו גוף סברתו דעל הניזק להרחיק את עצמו דהניזק הוא מזיק את עצמו.

ודומה לזה מצאתי בהריב״ש סי׳ שכ"ב שסובר דאם עשה אחד מזיק בהפקר במקום שאין שם ניזק, ובא חברו וזכה בצדו, אפילו בהנך מזיקין דהוויין גירי דיליה, ואף שהוא מהסוברים דאם מסמיך בצד המיצר הנך דאחר כך כשיהיה הניזק אז יזיק על ידי גירי דיליה דהוי להו דין גירי וחייב להרחיק, מכל מקום הני מילי אם היה שם מכבר חבירו אלא שלא עשה עדיין תשמיש הדבר הניזק, בזה סובר דלא מהני לו קדימתו וחייב להרחיק אחר כך, אבל באם עשה המזיק בעוד שלא היה שם חברו כלל אז אינו חייב להרחיק, דהוי סמיכה בהיתר טובה כזה דמהני לכולי עלמא, ולא חשיב זה גיריה דיליה דמודה בה רבי יוסי, וכתב שם דדומה למי שזרק חץ במקום שאין בני אדם ובא חבירו והוציא ראשו בכונה וקבלה והוזק בה עד כאן דבריו,

ובודאי שאם נוטע אילן ברשות שאינו שלו סמוך לבורו של חבירו שבזה הוי מזיק גמור, דאפילו מלבד מעשה סמיכתו, הא על ידי פשיעתו לחוד חשוב אדם המזיק, דהוי גיריה דפשיעתו, מה שאין כן הכא דזה עושה בתוך שלו וזה עושה בתוך שלו, ומכיון דרק על ידי סמיכתו הוא דמקרי אדם המזיק, על כן פליגי רבי יוסי וחכמים אם כל זמן דליכא גיריה חשיב מזיק על ידי הסמיכה, או דוקא על ידי דאיכא גיריה דיליה".

.

.

ושם בסימן כ' כתב:

"וראיתי בכתבי מו״ר זיע״א דעיקר דין התורה בין בנזקי גופו בין בנזקי ממונו הוא אם נתגבר ונכנס ברשות חבירו, אבל היכא דאינו עושה ברשות חבירו אלא ברשות עצמו לענין אם יכולין לומר הרחק את עצמו זהו תלוי בדין נזקי שכנים, ופליגי בזה ר' יוסי וחכמים וסובר ר' יוסי דעל הניזק להרחיק את עצמו.

וביותר הסבר נראה לפי עניות דעתי דעיקר חיוב התורה הן בחיוב ממונו דרמי רחמנא חיוב על ידי ממונו ושמירתן עליך, והן באדם המזיק גופא דהוא מועד לעולם, היינו לענין שמירתן עליך בגוף ההיזק דבאדם הוא מועד לעולם שלא יזיק את חבירו, אבל אם הוא עומד ברשותו ואינו עושה מעשה ברשותו של חבירו, אלא דאנו באין לחייבו שישמור את עצמו גם ברשותו ולהרחיק את עצמו שלא יצא מזה היזק, זה אינו בכלל שמירתן עליך ואינו בכלל אדם מועד לעולם דאינו חיוב נזקין כלל, ועל הניזק רמי להרחיק את עצמו והוא יכול לעמוד ברשותו שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו, ורק היכא דהוא גיריה דיליה בזה אינו ניצל על ידי שעומד ברשותו, דעל ידי חיוב שכנים נעשה מזיק ועליה רמיא חיוב גם להרחקה, וחייב גס על ידי זה בתשלומין של עיקר שמירת נזקין [יש מחלוקת בראשונים אם חייב גם בתשלומין או רק בהרחקה], וכמו שכתב הרמב״ם דהרי זה כמו שזורק חציו מרשותו לשל חבירו. ונראה דביאור דבריו דגם זה הוא דין רק בנזקי שכנים, כן נראה לפי עניות דעתי להסביר דברי מו״ר זיע״א".

אודות nirstern

http://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה הקדמה ללימוד של 3.11.2012 - בעניין צורת מעשה מזיק, כללי, סנהדרין, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s