רב אחא בריה דרב איקא (בדף ג' עמוד א') לשיטת רש"י סובר שאין עירוב פרשיות, ולכן לומדים שצריך שלושה דיינים מומחין רק לגבי גזילות וחבלות ולא לגבי הלוואות.
לפי זה לשיטתו בהלוואות מהתורה הדין הוא שמספיק דיין אחד שאינו מומחה. הוא מביא מקור לשיטתו מהפסוק בויקרא י"ט ט"ו: "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ".
מהלשון "תשפוט" משמע שמדובר בדיין אחד.
יש לשאול, אם לא היה כתוב הפסוק בצדק תשפוט עמיתך, וגם אין עירוב פרשיות והלימוד שצריך שלושה דיינים מכך שכתוב בשמות כ"ב שלוש פעמים "אלוהים" נאמר רק על גזילות, מה היה הדין בהלוואות?
לכאורה היה מקום לומר שאם אין שום מקור ללמוד, היינו אומרים שאין בכלל בית דין לגבי הלוואות, ואם יש מחלוקת בין שניים אין לזה שום פתרון ויהיו לעולם במצב של כל דאלים גבר. כי בלי לימוד מפסוק אין לנו בכלל מקור שמישהו שלישי יכול לדון בין השניים.
אמנם פשט הסוגיא לא משמע כך. הלימוד מהפסוק "בצדק תשפוט עמיתך" לא משמע שהוא דרשה שממנה לומד רב אחא בריה דרב איקא מקור לכך שבהלוואות דיין אחד יכול לדון. הפסוק הזה הרי לא מדבר דווקא בהלוואות אלא בכל הדינים וגם בגזילות, ובהכרח מה שנקט הפסוק בלשון יחיד זה לא בא לומר דווקא על דיין אחד. אם היה איזשהו ייתור בפסוק הזה שממנו לומדים דרשא מוכרחת, הגמרא היתה צריכה להסביר את הדרשא, וכן לשאול לפי השיטות (שיטת רבי אבהו בדף ב' עמוד ב' ורבא בדף ג' עמוד א') שיש עירוב פרשיות ויש לימוד שגם בהלוואות צריך שלושה דיינים, מה השיטות האלה יעשו עם הדרשא של בצדק תשפוט.
בדף ב' ב' נאמר: "ואי קסבר אין עירוב פרשיות כתוב כאן שלושה למה לי?". ומשמע שהתמיהה היא דווקא לגבי המספר של שלושה, דהיינו למה צריך שלושה ולא די באחד. ואנו שואלים אם אין מקור מדרשה שאחד יכול לדון מניין לנו שאחד יכול לדון? וכן שואלים אם אפשר ללמוד מסברא שבלי שום לימוד אחד יכול לדון אז למה צריך את הפסוק בצדק תשפוט עמיתך? (שאלה זו שאלו התוספות על רש"י בדף ג' עמוד א' דיבור המתחיל "ומדאורייתא", ומכח זה פירשו בדרך אחרת, ואנו שואלים מה הביאור לפי רש"י)
כמו כן יש לשאול, אם אין עירוב פרשיות, ולא נאמר שום דבר לגבי הלוואות אלא רק לגבי גזילות, למה לא נאמר שנלמד שכמו שבגזילות צריך שלושה דיינים הוא הדין גם בהלוואות צריך שלושה דיינים. בדף ב' עמוד ב' הגמרא אומרת שאם לא היה כתוב במשנה דיני ממונות בשלושה אלא היה כתוב רק גזילות וחבלות בשלושה, היינו אומרים שהמשנה הזכירה רק גזילות וחבלות כי הם מפורשים בפסוק, אבל באמת גם בהלוואות צריך שלושה דיינים כי אין סברא לחלק ביניהם ("הוה אמינא הוא הדין דאפילו הודאות והלוואות כו'"). בגזילות התובע טוען גזלת ממני ולכן אתה חייב לשלם לי והנתבע משיב לא גזלתי מעולם ואינני חייב לך. וכן בהלוואות אם הנתבע טוען לא לוויתי ממך מעולם ואינני חייב לך מאומה, הרי זה גם דין על ממון, ומה אכפת לנו ממה בדיוק נובעת טענת הממון, ולמה שנאמר שאם כתוב ג' דיינים רק בגזילות, לא נלמד מזה להלוואות שגם הן צריכות שלושה דיינים (הרי לגבי כך שצריך שני עדים לממון כי כתוב לא יקום עד באיש וכו', על פי שני עדים יקום דבר, אין בזה מקום לחלק בין גזילות להלוואות, אלא הוא דין כללי בכל דין שנוגע לטענה וכפירה על ממון, ולמה לא נאמר שכך הוא גם הדין לגבי שצריך שלושה דיינים, שאם נתגלה שבממון צריך שלושה נלמד מזה גם להלוואות).
.
.
ההסבר שהעלינו (חלק חשוב ממנו הוא של יוני) הוא כך:
הנה בעיקר העניין של ללמוד דין מסברא, חז"ל מביאים דוגמה לדין שיכול להילמד מסברא, והוא האיסור לגזול או לגנוב, ואמרו שאם לא היה כתוב היינו יודעים מהשכל שאסור ואומות העולם מודים בזה.
לכאורה למה זה כל כך פשוט מסברא שאסור לגזול? אם יש לי אפשרות לגזול ממישהו שלא ירגיש בחסרון, ואין שום אפשרות שיתפסו אותי, למה ברור כל כך שלא אגזול? ואם אני חזק ולא חושש מכך שאחרים יגזלו ממני או יענישו אותי, למה לא אגזול בגלוי מאחרים שחלשים ממני? למה שאדאג לאחרים ולא לעצמי? מה כל כך פשוט בזה מסברא? וכמו שעסק בזה בספר החטא וענשו. ויש לא מעט פילוסופים שעסקו בזה ולא העלו תשובות ברורות.
באמת יש שני סוגי תפישה שכלית לאדם, האחד הוא השכל שמבחין בחומריות. במישור החומרי, כל גוף חומרי הוא קיים בפני עצמו בקיום מלא, ואין לעובדת קיומו שייכות לעובדת קיומם של האחרים. אבל במישור הרוחני יש תלות בין הקיום שלי לשל האחרים, יש שייכות וחיבור. יש מקום לדאוג לאחרים ולהיות אחראי עליהם. שם הקיום הוא כמו אנרגיה שהכל הוא שדה אחד, כולם איברים בגוף אחד. וכמו שאמרו בירושלמי שאם אחד נוקם בשני זה כמו שיד ימין נוקמת ביד שמאל, והרבה בחז"ל כעין זה. זו ראיה של אמונה, שאני מאמין שקיומי נובע ממשהו כללי יותר שחלקו נמצא מבחוץ לי, והוא מחבר אותי עם הזולת. סברא נכונה ללמוד ממנה דין תורה היא רק אם היא באה מהמקום הזה של אמונה. לכן לא לגנוב היא סברא פשוטה כי לגבי איבר בגוף פשוט שאין מקום לגנוב מאיבר אחר, הרי כך הוא נעשה כמו תא סרטני שמפסיק לציית לחוקי החיות של הגוף הכללי והורס את עצמו ואת כל הגוף.
בגוף כללי אי אפשר שהכבד יעשה מחלוקת עם הריאות למי שייך הדם שזורם כעת בעורקים ומי יקבל אותו. מעצם כך שמדובר בגוף אחד מוכרח שיש פתרון אחד לשאלה לאן הדם צריך להגיע ולמי הוא שייך. אם הכבד טוען זה שלי והריאות טוענות זה שלי (אנו לא אומרים שאחד בוודאי רמאי או טועה, כיוון שאנו כעת מתייחסים רק לטענות עצמן, כמו שרואים בהרבה סוגיות שהדין מתחיל מהטענות ומה שיש לפנינו הן הטענות, ולכל אחת מהן יש כח טענה). בדיני איסור והיתר אדם קובע לבד האם מותר לו לאכול את הבשר שלו שמונח לפניו, וכל זמן שהוא לא שואל אחרים אין להם עניין להתערב בהחלטתו. זה עניין שלו בלבד וההלכה היא שלו והוא זה שקובע ויודע. וכל אדם יכול לקבוע את ההלכה לגבי עצמו, והאחריות היא שלו האם לשאול רב שיעזור לו לדעת או לא.
בממון יש תובע ונתבע שההלכה שייכת לשניהם, אם כל אחד מהם קובע את ההלכה באופן אחר, מוכרח להיות מעצם כך שמדובר בגוף חי אחד, שיש מקום כלשהו בגוף ששם ההלכה היא אחת, וממילא נסמוך על המקום ההוא כיון שמוכרח שהיא אחת. כיוון שכל אחד יכול לקבוע הלכה, אם כן נתפוס מועט ונאמר שנשאל כל אדם יחיד שהוא אחר משני הצדדים החולקים, שמפאת מחלוקתם יש להוציא את הכרעת ההלכה מידיהם, והוא יאמר מה ההלכה לגבי ממון זה. כיוון שזו סתירה למהות הגוף האחד שיש שני פסקי הלכה סותרים על אותו ממון, מסתבר שנעביר את הכרעת ההלכה למקום כלשהו אחר בגוף הכללי, ומה שייפסק שם כך היא ההלכה.
.
מכיוון שזו סברא פשוטה, ממילא מה שהתורה הצריכה דווקא שלושה כדי לדון זו גזירת הכתוב מחודשת. מה שנאמר בדף ב' עמוד ב' שהיינו אומרים במשנה שאם נאמר הדין בגזילות שצריך שלושה דיינים היינו אומרים שהוא הדין גם בהלוואות שצריך שלושה, אין הכוונה שאין שום סברא לחלק ולהפריד. הכוונה היא רק שהיה מקום לטעות ולומר שלהלכה גם בהלוואות צריך שלושה, כי החילוק אינו מוכרח ויש מקום לטעות ולומר שהוא הדין.
החילוק שחשבנו עליו לפי הדברים שיוני אמר הוא כך (הדברים מורגשים נכון אבל לא מנוסחים בבהירות עדיין, וצריך עוד עמל לברר את זה):
בגזילות וחבלות לפי טענת התובע, המזיק או הגזלן אינו ראוי להכריע הלכה כיוון שהוא לקח משל האחר ופגע בו במעשה אלים של ויגזול את החנית מיד המצרי. כיוון שכך הוא מופקע מלהיות בעלים על הכרעת ההלכה, וכעת אין לנו מי שיכריע. כדי להכריע וליצור שתהיה מציאות ההלכה כך, צריך מעתה כביכול להביא לכאן את הקב"ה שיצור מציאות של הלכה, ולשם כך מביאים שלושה דיינים מומחים שנקראים אלוהים (ונאמר אלוהים ניצב בעדת אל בקרב אלוהים ישפוט, ונאמר שהדיין שותף למעשה בראשית ועוד כיו"ב), ושורה עליהם צורה עליונה ויש לזה כח ליצור את הדין.
בהלוואה לא נעשה שום מעשה אלים גם לפי טענת התובע, כי בשעת מתן מעות המלווה נתן את המעות מרצונו. וכן גם בפקדון אם לא היתה שליחות יד.
השלישי שדן בהלוואות, אינו יוצר את הדין לבדו. הוא אינו צד בעניין והוא רק מכריע בין טענות הצדדים. כך שיש כאן את שני הצדדים והשלישי מכריע ביניהם, ומבין שלושתם יוצא הדין.
בגזילות אין לנו שלושה שיוצרים את הדין ביחד, כיוון שלפי טענת צד אחד הצד השני עשה מעשה אלים של לקחת בכח בגזל, וזה מפקיע אותו, וצריך שלושה אחרים. כיוון שהאחרים אינם צד בעניין כלל ואין להם נגיעה, הם צריכים להיות לא רק בני אדם שאומרים את הדין אלא צורה עליונה שרומזת לקב"ה, ג' דיינים מומחים, ועל דרך שנתבאר מקודם, והוא מצידו כביכול יש לו בעלות ושייכות והוא יכול ליצור את הדין לבדו בלי קשר לצדדים.
אולי בגזילות זה לא עניין דווקא של האלימות אלא של פירוד ביניהם עד כדי כך שלטענת האחד השני גוזל בכח, שאין שום יחס בינו לשני. מה שאין כן בהלוואות שהמעות ניתנו ברצון מכח שהוא מאמינו, וזו גמילות חסד. העניין עדיין לא ברור וצריך עוד הרבה לברר, רק יש בזה הרגשה שיש כאן כיוון שאולי יש בו תחילת הדרך לביאור נכון.
.
לפי זה נאמר שהפסוק בצדק תשפוט עמיתך הוא לא דרשה גמורה של ייתור בפסוק לחדש מכוחה דין חדש, אלא רמז שבא ללמדנו שלא נאמר שאחרי שהתחדש בגזילות שצריך שלושה דיינים (לפי רב אחא בריה דרב איקא שאין עירוב פרשיות) לא נאמר שהוא הדין להלוואות, אלא נדע לחלק שבהלוואות אינו כן, ומטעם החילוק שאמרנו שאינו מוכרח בסברא, ויש מקום לחלק ויש גם מקום שלא לחלק, ועל זה נרמז בלשון הפסוק שהזכיר דיין בלשון יחיד ללמדנו שיש מקום שבו דנים ביחיד והוא הלוואות.
.
* * *
.
לשיטת תוספות ג' ב' דיבור המתחיל ומדאורייתא, למי שסובר אין עירוב פרשיות, הדין הוא שבהלוואות די בדיין אחד שאינו מומחה, ואין צורך בפסוק בצדק תשפוט. ובהכרח שלומדים שדיין אחד יכול לעשות דין בהלוואות מכח סברא בלבד. ובאמת מהתורה נאמר שלא אומרים שנלמד שכמו שבגזילות צריך ג' מומחים גם בהלוואות, כי יש חילוק ביניהם וכמו שנתבאר. ומה שנאמר בגמרא ב' ב' שלולא אריכות לשון המשנה היינו אומרים שהוא הדין בהלוואות צריך ג', יש לדחוק שזה רק כדי שלא נטעה בדבר שבאמת אין מקום לטעות בו, כי הדין באמת שלא לומדים מגזילות להלוואות. ולמי שסובר שיש עירוב פרשיות, בא רב אחא בריה דרב איקא לחדש שמכח הרמז בפסוק בצדק תשפוט לומדים שעירוב הפרשיות נאמר רק לגבי הדין של מודה במקצת ולא לגבי הדין שצריך שלושה דיינים, שהוא נשאר רק בגזילות.
קבוצת לימוד תלמוד עם ניר שטרן 