הערות על קונטרס העוסק בדברי הגאון הרוגוצ'ובי – 1

שלום – – -,

מצאתי זמן ללמוד בקונטרס הנפלא שלך, ותודה לך עליו.

חשבתי לכתוב מה שעולה בדעתי בעת הלימוד בו כל פעם מעט,

לשון הרוגוצ'ובר ראיתי רק מה שהבאת ולא הסתכלתי בפנים, אין אצלי את ספרו.

פרק א "מעכשיו ולאחר ל' יום"

הביאור של הצ"פ לענ"ד לא נכנס לפשט הירושלמי לא כהקרבן העדה ולא כהפ"מ. כי לפי ביאורו שיש דעה שכל כמה דלא נגמר קידושי הראשון לאו כלום הוא, אם כן אם בא שני וקידש אותה בתוך ל' לקידושי ראשון (שאמר מעכשיו ולאחר ל'), יחולו לגמרי קידושי השני כקידושין גמורים לתמיד ואילו קידושי הראשון לא יחולו כלל. שהרי כל כמה שלא הגיע יום ל' לקידושי הראשון לא נגמרו קידושי הראשון וכל שלא נגמרו לפי הצ"פ אינם חלים כלל, אם כן כשהשני בא וקידש אותה בתוך ל', בזמן שמקדש השני אין שום חלות בקידושי הראשון ושם נפקא מינא בהם, ונמצא שהשני מקדש פנויה גמורה וחלים קידושיו עליו לגמרי. ואין שום הסבר כזה בדעת רבי יוחנן וצע"ג.

.

 

.

במורה נבוכים א' ע"ג הרמב"ם שולל מכל וכל את דעת המדברים כדברי הבל וכותב עליהם "ולא תחשוב שזה אשר זכרתי לך הוא יותר מגונה מכל מה שיתחייב מאלו השלש הקדמות, אבל שאר יתחייב מהאמנת מציאות הרקות יותר מופלא ויותר מגונה, ואין זה אשר זכרתי לך מענין התנועה יותר מגונה מהיות האלכסון המרובע שוה לצלעו לפי זה הדעת, עד שאמרו קצתם כי המרובע דבר בלתי נמצא. סוף דבר כי לפי ההקדמה הראשונה יבטלו כל מופתי ההנדסה ויחלק הענין בהם אל שני חלקים, אם קצתם יהיה בטל לגמרי כסגולות ההבדל וההשתתפות בקוים ובשטחים, והיות קוים מדובקים וקוים בלתי מדובקים, וכל מה שכלל אותו מאמר העשירי מאקלידס, והדומה לזה, וקצתם יהיו מופתיהם בלתי מוחלטים, כאמרנו, נרצה שנחלוק קו בשני חצאים שוים, שאם היו מספר עצמיו בלתי זוגות לא יתכן חלוקו לפי הנחתם. ודע כי לבני שאביר ספר התחבולות הנודע, יש בו יותר ממאה תחבולות כולם נעשו עליהם מופתים ויצאו לפועל, ואלו היה הרקות נמצא, לא תתכן מהם אפילו אחת, והיו בטלים הרבה ממעשי הגרת המים, ובטעון על קיום אלו ההקדמות וכיוצא בהם יכלו הימים".

כל דעה המובאת בחז"ל היא דברי אלוהים חיים והיא אמת צרופה רק שהדעה החולקת אפשר שתהא בחינה אחרת של האמת שנראית יותר ולכן מתקבל להלכה יותר.

אבל לא ייתכן כלל שתהיה דעה בחז"ל שהיא דברי הבל ושקר גמור כמו דעת המדברים כמו שכותב עליה הרמב"ם. אחרי שהרמב"ם כתב שדעת המדברים היא שקר גמור ואין שום חכם תורני שחולק עליו בזה, בלי ספק יש לקבל דברי הרמב"ם וממילא אם דבריהם שקר גמור אי אפשר שהם ישמשו להסביר צד סברא של חז"ל.

גם לא ראיתי שום צד סברא שבעולם מה יכולה להיות השייכות  בין מחלוקת הרמב"ם והמדברים לשני צדדי החקירה שהביא הצ"פ.

צדדי החקירה של הצ"פ הם המחלוקת האם חצי שיעור אסור מהתורה ביומא ע"ד א'.

דין תורה הוא צורה, או אידיאה בלשון אפלטון. בטבע אנו רואים שהתלבשת צורה בגוף לפעמים היא לא בבת אחת אלא בתהליך מתמשך. למשל הזרע נעשה קצת דומה לאדם כשהוא עובר קטן, ואחר כך מקבל קצת יותר צורת אדם. וגם כשנולד עדיין אינו צורת אדם שלמה כי אין בו דעת ואינו מדבר שזה בכלל צורת אדם ועם הזמן מעט מעט הצורה מתלבשת בחומר יותר ויותר.

דין תורה של אכילת כזית הוא אידיאה, והיא מתלבשת בחומר בתהליך מתמשך שבהתחלה אוכל חצי כזית ואחר כך בתוך כדי שתיית רביעית אוכל עוד חצי כזית.

כשאכל רק חצי כזית האידיאה של איסור אכילה ביום כיפור מלובשת בחומר רק במקצתה, כמו תינוק שאידאת בן אדם מלובשת בו רק במקצתה. וכך היא הולכת ומתלבשת תוך שהוא בולע מעט מעט עד שנשלמה בליעת כזית ואז האידיאה התלבשה בחומר בשלמותה וכולה נגלית בחומר במלוא אורה ועניינה וצורתה כמו שהיא.

השאלה היא האם כשהאידיאה מלובשת רק במקצתה יש בכוחה לפעול בעולם מה שהיא פועלת דהיינו עבירה על איסור תורה במקרה של אכילה ביום כיפור, ובזה נחלקו שלרבי יוחנן כיוון שמקצתה כבר מלובשת בגוף יש לה כבר מקצת כח לפעול מה שהיא פועלת וזהו איסור תורה ולכן יש כאן איסור תורה רק שאינו גמור ואינו כרת כי הוא רק מקצת מכח האיסור שהאידיאה פועלת. ולריש לקיש כל שאין מלוא צורת האידיאה מלובשת בחומר אין בכוחה לפעול בעולם מה שהיא פועלת. וכעין שיש לומר באידיאת אדם שכשהוא תינוק אין בכוחו לעשות קניין ושום פעולה הלכתית אחרת כי רק כשאידיאת אדם נשלמה להתגלות בו כשהוא בן י"ג רק אז יש בכוחה לפעול מה שהיא פועלת.

באותו אופן המקדש אמר חלות דין קידושין, או התלבשות בחומר של אידיאת דין קידושין, יהיה תהליך מתמשך שנמשך ל' יום. בתוך ל' יום יש כאן אידיאה שרק מקצתה התלבש בחומר ולא הושלמה התלבשותה ואז לפי ר"י שחצי שיעור אסור מהתורה גם כאן הפעולה והכח שיש לאידיאה לפעול בעולם, דהיינו להחיל על האשה דין קידושין ולהצריכה גט ולאסרה על אחר, זה חל, אבל לא לחלוטין אלא רק לחומרא לאסרה ולהצריכה גט אבל אם קידשה אחר יש מקצת חלות גם לקידושיו כיוון שקידושי הראשון לא גמרו להתלבש באשה או לחול על האשה.

זה מוסבר היטב בלי שייכות לעניין של זמן. ולשון הצ"פ "אם כל רגע ורגע בהזמן נתוסף מעט", אין כוונתו בזה לדון בעניין של 'זמן' שזה לא שייך לנושא כאן כלל, הוא דן רק בעניין של דין קידושין, האם דין קידושין כל רגע ורגע מהזמן מתוסף מעט מדין הקידושין, דהיינו לפי צד זה דין קידושין גם אם חל רק באופן חלקי (כמו שבעובר התלבשה צורת אדם רק במקצת התלבשות ולא בהתלבשות שלמה כך דין קידושין חל על האשה רק במקצת חלות ולא בחלות שלמה), כבר יש כאן חלות דין ואף שאינו שלם לכה"פ יש להחמיר להצריכה גט מחמתו.
והצד השני שכל זמן שהתלבשות דין קידושין באשה אינה מלאה אנו דנים כאילו אין כאן דין קידושין כלל כי התלבשות שאינה מלאה אין בכוחה לפעול בעולם פעולת צורת דין קידושין ואפשר שהוא הדין באוכל חצי שיעור שלא יהיה אסור מהתורה (אין הכרח לקשור דין חצי שיעור לסוגייתנו, כי ייתכן שאין החקירה הזו שווה בכל הדינים ואפר שיהיה דין מסויים שאם חל במקצת יפעל פעולתו במקצת ודין אחר אם יחול במקצת לא יפעל מאומה עד שיחול לגמרי). וזו הכוונה שברגע אחרון נגמר הכל כי רק אז יש לנו צורה שמלובשת בשלמות בחומר ורק מאז אותה צורה פועלת לאסור את האשה ולהחיל עליה כל הלכות מקודשת ולפני זה לא חל עליה מאומה ונמצא שדין קידושין חל תמיד בבת אחת וגם אם המקדש עשה שיחול בהדרגה כל ל' יום כל יום מעט יותר, עד שלא ישלמו ימיו ותתלבש הצורה לגמרי לא יהיה כאן מאומה. וזה כמו לעניין אדם שיהיה כח במעשיו לפעול שאע"פ שהוא מקבל צורת אדם מעט מעט בהדרגה, רק ברגע שמלאו לו י"ג ויש כאן צורה שלמה יש לו חלות אדם לפעול קניינים ונמצא שהחלות מבחינת הנפקא מינא להלכה חלה ברגע אחד ולא מעט מעט. ונמצא שאע"פ שהזכיר לשון זמן אין כאן דיון על הזמן.

מה שהבאת לשון הרוגוצ'ובר שיש זמן שהוא נקודה ויש זמן שהוא שטח, הכוונה ב"שטח" היא כמובן נקודה שטוחה והיינו קו, ולא שטח דו מימדי.

וזה דבר פשוט שלזמן יש שני מובנים, אם מדברים על שעה או דקה מדברים על קו של זמן שארכו שעה או דקה, כלומר משך זמן. ואם מדברים על מתי קרה דבר מסויים שקורה מייד אומרים הוא קרה בשעה ארבע ואז מדברים על נקודה של זמן.

וזה ממש כמו בגיאומטריה שיש קו ואפשר לראות בו שאין בו אלא רק קו, כי הנקודות על הקו ארכן אפס ויוצא שאינן נמצאות, ומה שנמצא הוא רק ההתמשכות של הקו, ומצד שני אפשר לדבר על נקודה מסויימת בתוך המשך הקו כי היא מגדירה מקום בקו, ואז כבר אפשר לדבר על כל הקו כעל רצף של נקודות. וכך גם לזמן אפשר להתייחס כמו אל שעה דהיינו משך של זמן כמו קו, או לרגע מסויים בנקודת זמן. ואז אפשר לומר שכל הזמן אינו אלא רגעים רגעים. ויש בחינה כזו ויש בחינה כזו וצריך להגדיר על איזו בחינה מדברים וזו כוונת הרוגצ'ובר.

לגבי נשבע על הכיכר שיאכלנו היום ונשרף הכיכר באמצע היום,

הצ"פ לא מבאר את הצד למה צריך לחכות עד סוף היום ומבאר רק את הצד למה מלקים אותו כבר באמצע היום, והטעם הוא: "כיוון שוב לא יהיה הזמן חל על הכיכר כיוון שהכיכר אינו".

הביאור בזה שאחרי שנשבע שיאכל את הכיכר היום, שבועתו גרמה שעל האדם הנשבע חל חיוב הלכתי לאכול את הכיכר היום וכאילו כתובה בתורה מצווה לאכול כיכר זה היום. נמצא שכמו במצוות התורה שהם צורה או אידיאה, מעתה מכח הפלאת שפתיו בשבועתו נוצרה אידיאה של 'לאכול כיכר זה היום', ואם אידיאה זו התלבשה בחומר קיים שבועתו ואם לאו עבר עליה.
הטעם למי שסובר שמלקין אותו באמצע היום מייד אחרי שנשרפה הכיכר לביאורו של הצ"פ הוא משום ששארית היום שאחרי שריפת הכיכר לא חלה על הכיכר. כלומר "יום" לגבי הצורה שהוגדרה בשבועתו שבאותו יום יאכל את הכיכר, הוא רק יום שיש בו כיכר, כלומר צריך שהיום יחול על הכיכר, צורת היום צריכה להיקשר בכיכר ורק אז היא צורת יום לגבי מעשה השבועה. כי הוא אמר "יום" בשבועתו רק להגדיר מתי יאכל את הכיכר ואכילת הכיכר היא עצם המעשה שנשבע לעשותו ויום הוא רק אופן על המעשה באיזה אופן לעשותו ואין כאן עניין יום בפני עצמו. לכן מייד שנשרף הכיכר כבר לא חל היום מעתה והלאה לגבי צורת מעשה השבועה ולכן נסתיים שכבר כלתה לגמרי צורת מעשה השבועה ולא נתקיימה ומעכשיו יש להלקותו.

ומי שסובר שצריך לחכות לסוף היום לא ביאר הצ"פ טעמו אבל הוא מבואר ממילא שהוא סובר שגם כשאין כיכר היום הוא חלק מצורת המעשה שעליו נשבע, ולכן צריך לחכות שתכלה כל הצורה בלי שנתקיימה ורק אז ילקה וזה רק בסוף היום.

ובלשון פשוטה יותר כיוון שאמר אוכל כיכר זה 'היום', כל זמן שעוד לא חלף היום עוד אי אפשר לומר שהגיע הזמן שבו עליו ללקות כי הוא אמר "היום" אז יש לתת לו את היום ולחכות שיחלוף. והצד השני מסכים שצריך לחכות שיחלוף היום רק אומר שמייד שנשרף הכיכר כבר חלף היום. כיוון שאין כאן כיכר ממילא כבר מעכשיו אין כאן 'יום' לגבי אכילת הכיכר וזה שאמר הרוגצ'ובר שהיום לא חל על הכיכר. וזה עניין בפני עצמו ויש בו רק מקצת דמיון קלוש לעניין של מעכשיו לאחר ל'. הדמיון הוא שלומר שהיום חלף מייד כשנשרף הכיכר יוצא שלא כל צורת מעשה העבירה על השבועה התלבשה בגוף, כי לא התלבשה על "יום", שעבר רק חצי יום. ולדעה שמייד לוקה די בהתלבשות שאינה מלאה לפעול פעולת האיסור. אבל זה אופן אחר לגמרי של התלבשות לא מלאה מאשר האופן של קידושין מעכשיו ולאחר ל' ולכן הדמיון קלוש.

כמדומני שבדבריך התכוונת לדמיון כזה, שכתבת דמיון בין התמשכות החלות בזמן בכל רגע ורגע דהיינו שיש כח ומציאות גם בחלות שאינה שלמה, לקשר את זה לצד שמלקין אותו מייד כשנשרפה הכיכר שגם זה יש בו עניין של חלות שאינה שלמה.
רק השתמשת בלשון של 'זמן שהוא שטח' ו'זמן שהוא נקודה' שאין עניינה לכאן. ראשית הרוגצ'ובר לא אמר שזו מחלוקת האם זמ הוא נקודה או שטח, אלא רק אמר שיש בזמן בחינה כזו ובחינה כזו, ופשוט שכולם מסכימים לזה שיש את שתי הבחינות האלה בזמן של קו (או שטח) ושל נקודה ושפעם מתכוונים כך ופעם כך, וממילא לא יתכן שבזה תלויה המחלוקת.
ועוד שהרוגצ'ובר כתב 'שהזמן אינו חל על הכיכר', והנושא הוא לא שסוף היום הוא נקודת זמן של החיוב ולכן לוקה רק בסוף היום,  שאם כן מה זה קשור ללשון של הרוגצ'בר "שהזמן אינו חל על הכיכר". אלא לפי לשונו זה מוכרחים לבאר כמש"כ וזה גם פשוט מסברא כך.

לגבי החילוק בין חכמה לבינה והברכות הם דברים נפלאים. זה אכן שייך גם לעניין הבחינות של הזמן האם לראות בו רצף של זמן שזה בחינת בינה או לראות שכל נקודה ברצף היא נקודה וזו בחינת חכמה.

לגבי המחלוקת על חלות קידושין כבר כתבתי שלענ"ד היא בעניין אחר ולא נוגעת לעניין שתי בחינות אלה של הזמן.

כל טוב ולהתראות ואי"ה אכתוב עוד