הערות על קונטרס העוסק בדברי הגאון הרוגוצ'ובי – 3 (בחצי שיעור לעניין טומאה ועוד הסבר על חומר וצורה)

המשך המכתב הקודם:

.

 

לשון הכותב:

אני מביא, כפי בקשתך, קטע נרחב יותר מהחקירה (שהופך את זה למורכב יותר מהשורה הקצרה שהבאתי):

"אך באמת גבי צירוף לטמא אחרים תלי' כך אם מה דקיי"ל דאף דאוכל פחות מכביצה מקבל טומאה מהתו' אך אין מטמא אחרים כמבו' בכמה מקומות, אי משום דאין פחות מכביצה יוכל לטמא אחרים מחמת החומר או מחמת הצורה דפחות מכביצה לא קיבל עליו טומאה רק לעצמו ולא לטמא אחרים וזה תלי' בהך דירוש' ערלה פ"ב דס"ל לשמאי שם דכמו דחזינן גבי איסור המחמץ והמתבל אף בפחות מכשיעור אוסר ולא בטל חזינן דזה משום החומר וכיון דנתבטל החומר נתבטל האיסור אבל במחמץ כו' שעדיין ניכר חומרו אוסר ה"נ גבי טומאה דאם חימץ עיסה בפחות מכביצה טמאה נטמאת העיסה ומבו' שם הטעם דתלי' בהך דמנחות דף נ"ד וירוש' תרומות פ"ב הל"ד דאם נתפח גם כן יש מ"ד דמטמא ועי' בתוספ' פרה הובא בר"ש בפ"ח מ"ז אך שם משום דהוה ברי' וכעין הך דחולין דקי"ט וגבי ברי' דחשוב בכ"מ אף דמ"מ בגדר חומר איננה מטמא עד שיהי' כביצה מ"מ הטומאה יש עליו".

ובהמשך דומני שהדברים מתבארים יותר:

"גבי צירוף לטמא אחרים בכביצה אף אם נעשה גוש יהי[ה] ג"כ נ"מ במ"ש אם מחמת כמות או מחמת איכות דאי מחמת איכות אז צריך דווקא שיהי[ה] הפחות מכביצה הי[ה] בתחילה כביצה בזמן שקיבלו טומאה".

*

זה מה שכתבתי:

תודה שהבאת את לשונו.

רואים ממנה שהפשט שניסיתי לייחס לדבריו לא קשור כלל למה שהוא אומר. אבל עדיין לענ"ד הוא ביאור היטב ונכון בסוגיא של האם יש איסור מה"ת באכילת חצי שיעור ביוה"כ.

הסוגיא של פחות מכביצה לגבי טומאה לא שייכת כלל לסוגיא של חצי שיעור אסור מה"ת לגבי אכילה ביוה"כ.

עוד לפני הקטע השני שהבאת היה ברור שהוא מדבר על שאלה של כמות ואיכות. אנסה להסביר את זה בדרך של מבשרי אחזה אלוה למצוא איפה רואים את זה בחווייה אנושית פשוטה של כל אדם פשוט. אבל צריך להקדים קודם הקדמה חשובה.

בימינו כשקוראים באריסטו או אפלטון על צורה או אידיאה, וכגון שהוא אומר שמה שמשותף בין כל הכלבים הוא צורת כלב והצורה היא השם, ומה שהם נקראים כולם בשם כלב זה הצורה של כלב. מפרשים את זה מייד בלי לחשוב כאילו מדובר על הפשטה והכללה.

למשל אם יש כדור שהוא עגול ואדום ושוקל כך וכך. לפי התיאוריה המדעית של היום אדם רואה כדור מסויים ועוד אחד ועוד אחד ולכולם יש צורה דומה זה לזה, ואז האדם מפשיט את הצורה העגולה מהכדור החומרי המסויים ועושה הכללה שהצורה של עיגול היא מושג כללי שאפשר לחשוב עליו במנותק מכדור חומרי מסויים. וכל צבע אדום זה מושג שהופשט מעצמים חומריים אדומים והוכלל למושג כללי שמשותף לכל העצמים האדומים בלי שמוכרחים לייחס אותו עצם מסויים וכך המשקל, וכך המושג הכללי 'כלב' שמופשט מכלפבים מסויימים ומוכלל להיות מושג כללי ומזה הוא גם נעשה מילה בשפה וכל כיו"ב.

מכיוון שכך מפרשים את מושג האידיאה או הצורה של אריסטו בכל אוניברסיטה וספר, לא מבינים כלל את דבריו ומסתבכים בהם מאוד ולא מוצאים בהם טעם.

המושג במובן של ימינו, אי אפשר לייחס לו מקום וזמן ותנועה וכמות. אי אפשר לומר שהמושג הכללי צורת עיגול או צבע אדום או המושג הכללי כלב כשהם מופשטים מכל עצם חומרי, נמצאים היום בציפורי דווקא ולא בטבריה או שהם בתנועה מציפורי לטבריה ומחר יהיו בטבריה או שיש הרבה מהם בציפורי ומעט מהם בטבריה או שמה שיש מהם בציפורי חזק ומה שיש מהם בטבריה קלוש וכל כיו"ב.

באמת אידיאה או צורה זה כמו התפישה הפרימיטיבית עממית על רוח רפאים. באנגליה שיש טירות עם סיפורים על רוחות רפאים, שייך לומר שהרוח היתה במקום מסויים ואחר כך הלכה בפרוזדור ועברה דרך הדלת לתוך מרתף כלשהו. או שהיא נראית קלושה מאוד וכמו צללית מאוד שקופה ואין לה כח לפעול מאומה, או שהיא חזקה ורואים אותה כמו שרואים אדם ממש ויש בכוחה להפיל ספרים מהמדךף ולצעוק בקול ששומעים וכיו"ב.
רואים את זה להדיא באריסטו ועוד הרבה יותר ברור בתלמוד כמעט בכל סוגיא.

בפיזיקה יש צורת הסתכלות כזו, גלים אלקטרו-מגנטיים שעוברים בחלל הריק בלי תיווך חומרי כלשהו והם עצמם אינם חומר, זה מושג מופשט של תנועה, זו תנועה בלי שיש עצם חומרי כלשהו שהוא זה שנע, אלא המושג תנועה סתם. והתנועה הזו היא בעצמה יש לה הגדרה של מקום איפה היא נמצאת ותנועה מהיכן ולאן היא נעה ומה הכמות והחוזק שלה וכיו"ב. וכאן ההסתכלות על האידיאה של 'תנועה' היא נכונה וכמו אצל הקדמונים שזה דבר שיש לו מקום וזמן ותנועה וכמות. וזה מעניין שדרך הסתכלות כזו למרות שהוא מפורש ברור בלשון אריסטו ובתלמוד זה לא יכול להיכנס לאזני המלומדים כי זה לא מצלצל כמו המושגים על עולם מת שיצרו במאה השבע עשרה אבות הרציונליזם. וכשזה מגיע מהפיזיקה שהיא מעוזם של אותם רציונליסטים והמקום שבו הכי ברור צוייר העולם החומרי כמקום מת ומכאני, כיוון שזה בא מתוך ביתם הם פתאום מוכנים לשמוע.

מזה נבוא לעניין טומאה שהיא מושג מופשט וצורה, ובחז"ל רואים שיש לה מקום ותנועה וחוקי טבע, ודרך איפה היא עוברת ובוקעת ודרך איפה לא וכיו"ב, כמו שהיה אפשר לייחס לגז כלשהו למשל.

החקירה של הרוגצ'וב היא מאוד פשוטה ומתבקשת.

אם התורה אמרה שפחות מכביצה טמא אבל לא מטמא, מה שאינו מטמא ייתכן שהוא מצד הכמות וייתכן שהוא מצד האיכות.

עד שלא הבאנו את זה למקום שכל אדם פשוט מהשוק יכול להבין לפי החווייה שלו לא הבנו מאומה ולא שמענו את דבר התורה שכאן.

וזה פשוט גם בחוויה של כל אדם. למשל אם נאמר שגוש קרח בעצמו קפוא ולא רק זאת אלא שהוא גם מקפיא מים שבאים איתו במגע. אבל נגדיר שאם גוש הקרח קטן אז כבר אין בכוחו להקפיא מים שנוגעים בו אע"פ שהוא עצמו קפוא. וזה כל אחד יבין, וזה עניין של כמות שהיכולת להקפיא מים אחרים תלויה בכמות הקרח שיש כאן. או כמו שכמות אבל על כלי זכוכית לא תשבור אותו ואם נניח שם עוד כמו אבן הכלי זכוכית יישבר וכל כיו"ב.

לעומת זאת אם יש תינוק שאומרים שהוא לא יכול לעשות קניין כי הוא קטן. ויש בן י"ג שהוא גדול ויכול לעשות קניין.

הנה צורת אדם מלובשת גם בגוף קטן של תינוק. ומה שהיא הולכת ומתלבשת יותר ככל שגופו של התינוק גדל, התלבשות הצורה יותר ויותר היא סיבה לכך שהגוף נעשה גדול יותר מבחינת גובה במטרים ומשקל בקילוגרמים. אבל זה גם להיפך, שמה שהגוף גדול יותר הוא סיבה שהצורה יש לה אפשרות ומקום להתלבש בו ביותר. ועל דרך אם אין קמח אין תורה ואם אין תורה אין קמח שכל אחד הוא סיבה לשני.

אם נסתכל מהצד שגדילת הגוף היא סיבה לכך שהצורה מתלבשת בו ביותר, הנה התינוק הולך וגדל, וככל שגדל כך מלובשת בו יותר ויותר אדם, עד שבהגיעו לי"ג כבר יש התלבשות של צורה באופן כזה שהוא כבר אדם גמור לעניין שלא רק שהוא בעצמו אדם אלא הוא גם יכול לפעול על דברים אחרים פעולות שאדם פועל וכגון לקנות אותם.

אפשר לראות טומאה באופן כזה, שאם יש כאן טומאה על פחות מכביצה, חסרון הכמות של החומר גורם לפחות התלבשות של הצורה בחומר הזה, וכמו שקוטן הגוף של תינוק גורם לכך שצורת אדם מתלבשת בו באופן קלוש יותר. והאוכל שהוא פחות מכביצה הוא עצמו טמא כמו שתינוק הוא עצמו אדם לכל דבר וההורגו חייב עליו כמו על גדול. אבל לגבי היכולת לפעול החוצה כמו שתינוק לא יכול לעשות קניין ככה האוכל לא יכול לטמא אחרים. וכאן זה הבדל באיכות שאיכות "אדם" שונה בין תינוק לבין גדול, שזה חכם יותר, וככה האיכות של טומאה על יותר מכביצה שונה מהאיכות על פחות מכביצה ואם יש כאן יותר מכביצה הוא טמא יותר ולכן בכוחו לטמא אחרים.

הבחינה היא שבקרח אפשר לצרף חתיכות קטנות ואז יקפיאו כמו חתיכה גדולה, או לשבור חתיכה גדולה ואז השברים יתנהגו כמו חתיכה ששיעורה קטן והיא רק קפואה בעצמה ולא מקפיאה אחרים. ומזה רואים שזה תלוי בכמות. אבל תינוק קטן לעומת בן י"ג, אי אפשר לצרף כמה תינוקות ותהיה בהם דעת כמו בבן י"ג או לשבור בן י"ג ותהיה בחתיכה הקטנה דעת של תינוק.

צריך לבחינה זו כי כמות היא גם צורה וזה לא רק הבדל בחומר עצמו. אין בכלל אפשרות לצייר במחשבה חומר לבד. מעצם כך שיש בשפה את המילה 'כמות' מוכרח שזו עצמה צורה. ללחלח את פיו עם לגימת קורטוב מים זו חוויה שונה מלגמוע דלי, למעט יש איכות אחרת מאשר להרבה. והכוונה בחקירה האם זה מצד האיכות או הכמות היא האם מיעוט השיעור גורם לשינוי באיכות הנקראת 'כמות' או לשינוי באיכות הנקראת 'איכות'.

יש מקרים שההבדל לא ברור ולכן הבאתי את הבחינה שמבררת מתי מדובר באיכות מסוג 'איכות' ומתי באיכות מסוג 'כמות'.

.

עולה שלפי מה שהבנתי הרוגוצ'ובר בקטע הראשון שהבאת מדבר על כמות ואיכות רק קורא לזה צד החומר וצד הצורה.
כמ"ש אי אפשר לחשוב על חומר בלי צורה, אבל כשהחומר לבש צורה, לגוף המורכב מחומר וצורה יש בחינת חומר ובחינת צורה ואפשר להתבונן בזו או בזו. כמו שייכת לבחינת החומר שבגוף וצורה ואיכות הן מילים נרדפות ולכן אפשר לומר צד החומר וצד הצורה כשמתכוונים לכמות ואיכות.  ויש טעם לומר צד החומר וצד הצורה כי זה גורם להתבוננות יותר ומאיר יותר שאם נשארים במושגים הלכאורה מוכרים ופשוטים של כמות ואיכות לא מתבוננים ואל יורדים לעומק הסברא בזה. וכמ"ש שכמות זה גם סוג של צורה.

*

זו חקירה נפרדת לגמרי מאכילת חצי שיעור ביוה"כ. כי באכילה השאלה האם יש על החצי שיעור איסור כמו על שיעור שלם או לא. והשאלה היא לא על החפצא אלא על הפעולה של אכילה. כאן ברור שיש טומאה על חצי שיעור והשאלה היא בחפצא האם יש בו כח לטמא על אחרים וזו שאלה אחרת לגמרי.

במכתב הקודם עירבבתי את המושגים כיוון שניהם נקראים חצי שיעור ודיברתי בעצם רק על סוגיית אכילת חצי שיעור ביוה"כ ולא על טומאה כלל.

*

לפי החזון איש כדי ללמוד את הקטע של הרוגוצ'ובי מוכרחים ללמוד היטב ובסבלנות כל מראה מקום שהוא הביא במקומו וללמוד אותו בלי קשר למקומות האחרים ולרוגוצ'ובי, אלא פשוט להסתכל מה כתוב בו עצמו. כל מימרא וברייתא הם עולם מלא כמו שכל המציל נפש מישראל כאילו הציל עולם מלא, וכל מה שצריך לדעת כדי להבין אותם כתוב בהם עצמם ולא מעבר לים היא שצריך ללכת למקומות אחרים להביא ממרחק לחמנו. ואך ורק אחרי זה נוכל לנסות להבין מה הרוגוצ'ובי אומר שהרי הוא אמר דברים על סוגיות מסויימות ועדיין איננו יודעים מה כתוב באותן סוגיות ולכן אין אנו יודעים מה הוא אמר.

אבל אני מרשה לעצמי לחטוא בזה כי אנחנו רק מדברים בלימוד ולא לומדים ממש ולא מנסים להגיע למסקנות חד משמעיות שנוכל לומר עליהן שכך היא האמת לדעתנו בדברי הרוגוצ'ובי.

החזו"א אמר שכל סברא שאומרים בלימוד סוגיית גמרא גם אם הלימוד אינו לימוד להלכה כלל אלא סתם ללמוד דף גמרא, אם אתה לא מוכן להתיר אשת איש לעלמא הלכה למעשה ממש מכח הסברא הזו, אסור לך לומר אותה. כי בכל לימוד יש חובה לברר את האמת מהשקר ורק משום כך לומדים וזו עצם ההגדרה והמהות של "לימוד". לברר אמת משקר. ואם אתה לא מוכן להתיר מכח סברתך אשת איש הרי שהיא לא אמת מבוררת מבחינתך ואם כן לא עשית כאן בירור אמת משקר ולא הועלת כלום בלימודך.

אז נגדיר שאנחנו לא באים לברר את דברי הרוגוצ'ובי ורק משערים באוםפן לא מחייב מה הוא אמר בבחינת פיטפוטי דאורייתא שגם הם טבין, ולא אומרים מה לדעתנו הוא אמר ולכן לא נכנס כעת לברר כל גמרא שהוא הביא במקומה ומשם לעלות לנסיון להבין דבריו.

*

לגבי העניין של השימוש במושג צורה רק כשזה נוגע לחפץ כמו שכתבת שכך דרכו של הרוגוצ'ובי.
זה פשוט בלי ספק כלל שעניין חומר וצורה שייך גם בפעולות ובכל דבר. כל המציאות היא צורות שמלבשות בחומר ומתפשטות ממנו ואין מאומה זולת זה.

למשל לגבי נזקי שכנים, אם אדם נטע אילן סמוך לגבול חצרו, והאילן עומד סמוך לבור של שכנו שגם הוא קרוב לגבול מהצד של השכן. ושרשי האילן צומחים ומתפשטים ושוברים את כותלי הבור של השכן, נאמר שזה אסור משום דין נזקי שכנים. בדין נזקי שכנים החובה היא להרחיק את האילן, אבל אם כבר שבר את כתלי בור חברו אינו חיבי לשלם לו תשלומי נזק. כי אין כאן דין ד' אבות נזיקין של בבא קמא לחייב תשלומי נזק אלא רק דין נזקי שכנים להרחיק את האילן.

ושואל הברכת שמואל שהרי שרשי האילן יש בהם בלי ספק דין בור המתגלגל שהרי בזמן שנטע כבר היה בהם הכח לצמוח שזה אחד מד' אבות נזיקין של בבא קמא ולמה לא יתחייב תשלומין מדין בור המתגלגל. ומתרץ שבנוטע אילן אין כאן הולך להזיק בתוך של חברו אלא יש רק משתמש בתוך שלו.

ובתחילת דרכי בלימוד חצי שנה שברתי את הראש על דבריו, הרי אמרת שיש באילן משום בור המתגלגל, ואם כן בזה גופא אמרת שיש בנוטע אילן משום הולך להזיק בתוך של חברו ועל זה בנית את הקושיא שיש כאן הולך להזיק לתוך של חברו שזה עניין ד' אבות נזיקין ובכללן בור המתגלגל שכל עניין אבות נזיקין זה הולך להזיק בתוך של חברו, ואיך אתה אומר פתאום להיפך שבנוטע אין הולך להזיק בתוך של חברו ובזה מתרץ.

עד שהבנתי שצריך לקרוא לשונו כך: אבל בנוטע אילן אין כאן *** הולך להזיק בתוך של חברו אלא *** משתמש בתוך שלו.

והכוכביות באות במקום המילה "צורה" שאסור להזכירה בפירוש וכיוון שלא מצא כאן כינוי מתאים לה הניח את זה ככוכביות וסמך על הלומד שיבין.

 

(כאן מובא לשונו מועתק ומראי המקום ויש תוספת ביאור בעניין זה:
https://gmarachidushim.wordpress.com/2010/04/29/%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99-%D7%94%D7%92%D7%90%D7%95%D7%9F-%D7%A8%D7%91%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%9C%D7%95%D7%99-%D7%A1%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%91%D7%99%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%A7-%D7%91%D7%A2/)

וזה ברור שמדובר כאן על צורת מעשה. וכל הדינים שעוסקים במעשה כגון עושה מלאכה בשבת ועוד הרבה מאוד כולם עניינם צורת מעשה שהרי דין הוא צורה.

*
*

יש דעה שעולה מדברי השב שמעתתא ומן הסתם בעוד מקומות, שמצוות התורה הן רק אמירה מאת הבורא כך תעשה וכך לא תעשה, רק גילוי רצונו. הכוונה שהמצוות עצמן אינן מציאות שנבראה וקיימת בעולם אלא שהיא רק גילוי רצון ואמירה בעלמא. וכמו למשל חוק אזרחי שאומר שאסור לנסוע מעל מהירות 120 קמ"ש. לא אומרים שנברא מציאות בעולם של חלות האיסור הזה של לא לנסוע מהר או שהוא צורה והוא קיים במקום כלשהו בעולם. אלא שזה רק כלל התנהגות בעלמא.

זה תמוה עד מאוד, שהרי כל המציאות והיש שנברא בעולם הכל אינו אלא דיבורו יתברך וגילוי רצונו יתברך. אין מאומה מלבד זה, ובאמת אין מציאות אובייקטיבת נוקשה אלא כמו במכת דם שהית כוס והישראל שתה מים והמצרי שתה דם ומה היה בכוס כששום אדם לא שתה, אפשר שלא היה מאומה (נילס בוהר בנה תורה בפיזיקה שחלקיק שלא מסתכלים עליו אינו קיים. והוכיחו את זה בנסיונות). ואפשר שהיה מציאות שאינה מבוררת אם היא מים או דם. העניין של מציאות שאינה מבוררת אפשר לציירו בשכל רק אם מבינים שהמציאות אינה אלא דיבור. אם היא מציאות "אובייקטיבית" כמו השקר של הרציונליסטים, לא ייתכן כלל שלא תהיה מבוררת מצד עצמה. (או לפי הניסוח של אחד מגדולי הפיזיקאים, לא רק שאנחנו לא יודעים היכן נמצא החלקיק אלא הוא עצמו אינו יודע היכן הוא, הטבע עצמו אינו יודע היכן הוא. וזה כי הדיבור תלוי בשומע ולשומע יש בחירה ולכן אין מציאות הדיבור מצד עצמו יכולה להיות  קבועה מראש). המהות היסודית של דיבורו ית' ורצונו ית' שהם מציאות ובריאה. זה כל העניין של בריאה וחלילה להבין מהי בריאה בדרך אחרת. וגם כל מושג שהוא וגם כל חוק אזרחי באמת הוא מציאות בעולם.

עניין זה גם מוכח לבדיא מסוגיות הגמרא ההלכתיות עצמן.
כאן הבאתי דברי השב שמעתתא ודנתי בדבריו לאור השקלא וטריא בסוגיא עצמה.
https://bavametzia.wordpress.com/2011/02/13/%D7%91%D7%91%D7%90-%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90-%D7%93%D7%A3-%D7%96-%D7%A2%D7%9E%D7%95%D7%93-%D7%90/

.

עוד דוגמה:

בקונטרסי שיעורים מהגאון רבי ישראל גוסטמן על בבא קמא סי' א' כתב:
"ולאחר העיון נראה לי לחדש בס׳׳ד חידוש גדול אשר לדעתי היא נקודה נפלאה, ומפתח לכל הלכות נזיקין.

נראה דלא חייבה התורה את המזיק לשלם אלא בתנאי שיש עליו מקודם ״חלות שם מזיק״.
כגון אדם המזיק, או שור המזיק, או אש, וכן כל אבות נזיקין.
אבל אם יצויר שאדם יזיק את חברו אפילו במזיד ממש ובכוונה להזיק, וכן אם שורו או שאר מזיקין יזיקו בכל גדרי ותנאי הנזיקין שהתורה חייבה עליהן, רק שחסר תנאי זה של חלות שם המזיק, פטור הוא מתשלומין.
דלא חייבה תורה על נזקין אלא ״אדם המזיק״ לא אדם סתם, וכן בכל הארבעה אבות לא חייבתו תורה אלא אם הוא בעל ״שור המזיק״ לא בעל השור סתם, וכן בבור ובכולם, אינו חייב אלא אם כן קודם חל על הבור או על האש שם מזיק, ואז חייב הבעלים מדין בעל המזיק."

לכאורה אלה דברים בטלים, הרי כדי לחייב על מזיק צריך שהמשנה של תחילת בבא קמא תקרא לו מזיק. למשל לא היינו מחייבים על שור עד שהמשנה אמרה ששור הוא מזיק, וכיוון המשנה קראה לשור שהוא מזיק לכן מחייבים אותו. וזה מובן מאליו ואין צריך לאמרו כלל. זה כמו לומר שהתורה חייבה על שבת כיוון שיא קראה ליום הזה שבת. מה ההבדל בין "חלות שם מזיק" לבין שהוא נקרא מזיק?

אפשר לומר שאורי נקרא אורי ואפשר לומר שעל אורי יש "חלות שם אורי". מה ההבדל?

אם אנשים קוראים לשור מזיק או לאורי אורי, זה אומר שהשור מזיק וזו סיבה לחייב בעליו וזה אומר ששמו של אדם זה אורי וזו סיבה שכשמדברים עליו כך יש לקרוא לו. מה פירוש "חלות שם"? מה ההבדל בין סתם שם שכך אומרים בשפה כשמתכוונים אליו לבין "חלות שם".

לדברי הרב גוסטמן ייתכן שאדם יזיק ויאמרו אדם זה מזיק ועדיין יהיה פטור משום שאין עליו "חלות שם מזיק". כלומר "חלות שם מזיק" אין זה רק שאומרים שהוא מזיק אלא משהו נוסף. מה הביאור בזה?

נראה לי שזה כמו שהבאתי מהברכת שמואל, שהוא לא מצא איך לכנות או לרמוז לעניין הצורה שאסור להזכירו בשמו ולכן אמר מילים שאין להן שום מובן וסמך על הלומד שיבין.

אמנם הסיבה שיש בשפה מילה היא משום שאנשים השיגו צורה והמילה היא הצורה ואם אומרים על משהו שהוא מזיק הכוונה שרואים שיש כאן צורת מזיק כלומר חלות שם מזיק. רק שהשפה אינה מדוייקת לגמרי ויש מקרי גבול שהגמרא חוקרת בהם אין התלבשות הצורה הנקראת 'מזיק' בחומר, או אין חלות שם מזיק, ועדיין קרה היזק ואנשים קוראים לזה היזק כי אינם מתבוננים בחכמה בדייקנות, וכגון שאומר האילן שלך מזיק את הבור שלי אע"פ שצורת מעשה נטיעת האילן היא צורה של השתמשות בתוך שלו ולא של שליחת חץ לילך ולהזיק בתוך של חברו.

אגב גם כאן מדובר על צורת מעשה ולא על צורה של חפץ.

משיחותי עם בני ישיבות ות"ח ראיתי שרובם סוברים כמו שנראה מהשב שמעתתא שדיני התורה הם רק אמירה לא תעשה או תעשה ואינן מציאות נבראת וקיימת עם חוקי טבע משלה (הם לא הקדישו שום מחשבה לזה וגם אינם מסכימים להקדיש, רק אם מכריחים אותם לענות הם מתוך חוסר המחשבה עונים כמו השב שמעתתא. בלי לדעת שהשב שמעתתא או מישהו אחר הסביר ככה, אלא עונים סתם כי כך נראה להם הגיוני ומסתבר יותר. כי כולנו שרויים בתרבות המערבית הרציונליסטית כמו ספוג בדלי מים וספוגים בה). לא רק שכל הסוגיות לא מתיישבות לפי זה (למשל מה אכפת לנו אם עושה קניין בדבר שלא בא לעולם, הרי זה ההסכם ביניהם ובמשפט חילוני אם חתמו על הסכם כזה פשיטא שהוא חל כמו כל שאר ההסכמים, וכך בכל מקום), אלא שהם כל היום אומרים "חלות דין", ואומרים "שני דינים" וכיו"ב. ואינם שמים לב שלפי השקפתם אין שום מובן למושגים כאלה.

לכן הרגשתע הכרח לקרוא לילד בשמו ולומר צורה וחומר ולא להישאר עם התרגום שהשתמש בו רבי חיים לומר 'דין' ו'חלות דין' ו'שם' וכיו"ב. כי המושגים שלו הפכו לציפוף ציפור שכולם אומרים מהפה לחוץ ואין איש מתבונן מה הביאור בזה.

לדעתי העניין החל עוד מתור הזהב בספרד. גדולי הראשונים שרפו את ספרי הרמב"ם ובפרט את המורה נבוכים. ועד היום מקובל בישיבות שאסור ללמדו במורה נבוכים. והרשב"א כתב על ימיו שהצעירים לומדים פילוסופיה ועוזבים את לימוד התורה. כדי שלא יעזבו את התורה וילמדו רק פילוסופיה במדרשות של גויים התאמצו להרחיק את המושגים של הפילוסופיה ולא הזכירו בשם אריסטו ונלחמו עם הרמב"ם שהיה נאמן לאמת בלי לפחד מהתוצאות החינוכיות פוליטיות חברתיות שנובעות ממנה. האיסור הזה להזכיר חומר וצורה ואריסטו נטבע והוטמע בעולם התורה והתקבל, שהרי גם בדורות שאח"כ היתה מלחמה עם לימודי חולין ופילוסופיה והשכלה וכיו"ב.

יש יסוד גדול וחשוב בתורה לעולם ישנה אדם בלשון רבו. לא ממציאים שפה ומושגים חדשים אלא משתמשים אך ורק בשפה ובמושגים ששמענו מרבותינו וזה יסוד מקודש. השפה היא התוכן, אם משנים את השפה כבר משנים את התוכן.

זה גם יותר עמוק. השקלא וטריא של הגמרא כולה חקירות אריסטוטליות, אבל לא אומרים חומר וצורה. כי עניין הגמרא הוא 'דבר קטן – הוויות אביי ורבא'. המטרה לגעת בעניין אחד מסויים קטן ופרטי ולרדת לשרשו ומשם לגעת באור הבורא ובדיבור הבורא הפרטי שנמצא בשרש צורתו הפרטית. וכמ"ש שהכרחי להתחיל מזה ואל מהסתכלות כללית. המושגים חומר וצורה מכוונים את העוסק בהם להסתכלות כללית על טבע העולם בכללותו וטבע הדברים שבעולם באופן כללי המשותף לכל הדברים הפיזיקה והמטאפיזיקה וכיו"ב. התורה ברובד הפשט שלה לא רוצה שנסתכל סביב על העולם במבט רחב וכללי מה טבעו של העולם וכלל הדברים שבו. היא רוצה שנסתכל רק על מלאכת בורר או בור המתגלגל או כתם נדה או פת הבאה בכיסנין או כותח המצרי. ונחתור מהדבר הפרטי מחילה אל האור כנקב של מחט שאם יהיה מפולש משם יגיע אני אפתח לכם כפתחו של אולם ולא לפני כן.

לכן אין חומר וצורה מפורשים בתלמוד ולכן גם כל המפרשים והפוסקים לא השתמשו בזה וגם הרמב"ם לא השתמש בזה ביד החזקה (מלבד ביסודי התורה שהם עניינים כלליים ושם נפגש הדבר קטן עם הדבר הגדול), ולכן כל הבאים בעקבותיהם לא השתמשו בזה.

כלי המחשבה של 'חומר' ו'צורה' (כמו גם 'בכח' ו'בפועל' ועוד) בלעדיהם אי אפשר לחשוב כלל על שום דבר, ותמיד כולנו משתמשים בהם גם אם לא קוראים להם בשמם וגם אם לא מבינים שמשתמשים בהם.
אם לא משתמשים בהם הפירוש אז משאירים מקום למבין שיבין מדעתו, וכך היה בלימוד הגמרא וההלכה שלא הכל היה מפורש להדיא והתורה שבע"פ אסור לכתבה וגם אחרי שכתבו נשארה בעל פה ונשארה לחכם שמבין מדעתו ושמבין דבר מתוך דבר לפי רמזים שרק רומזים לו ולכן אמרו שהתורה שבע"פ היא מסטורין של הקב"ה ושרק מי שהגיע להוראה יכול להורות ושדעת בלעלי בתים הפוכה מדעת תורה דהיינו בעלי מקרא ובעלי משנה שהם שונאים את בעלי גמרא וסברא, ואסור להם להורות, כי הם קוראים ומבינים כמו שכתוב, והאמת היא לא מה שכתוב אלא מה שמבינים מהרמזים הכתובים, שאינם מדברים על חומר וצורה והמבין לעומק את הסברא כן יודע להשתמש בכלי מחשבה אלה. וכמו שאמרו דלאי חספא ואשכח מרגניתא, ופירש רבי ירוחם שהחספא הוא הכתוב והוא החומר והמרגניתא היא צורתא דשמעתתא. הצורה.
כשנתמעטו הדורות וכבר לא הבינו מדעתם שום דבר והיה הכרח לדבר על חומר וצורה בפירוש. כיוון שרבי חיים מבריסק ותלמידיו היו אדוקים מאוד בקודמיהם ורבותיהם ולא רצו לפרוץ גדרם של ראשונים ולומר שלא בלשון רבם, לא ראו היתר לעצמם להכניס את המושגים האסורים של חומר וצורה והוכרחו להמציא מושגים מוזרים כמו דין וחלות דין וכיו"ב במקום חומר וצורה או להשאיר כוכביות ריקות כדי לא לומר את המילים האסורות. ואני לא חידשתי מאומה, וכמו שהראיתי שרבי ברוך בער בברכת שמואל והרב גוסטמן וככה יש מקומות לאין מספר מכל הגדולים שאומרים 'חומר וצורה' רק בקול שקט או כמו שילדים מדברים בשפת הבי"ת וזה כבר מגיע עד גיחוך. ומה שחידשתי הוא שלא חששתי לפרוץ את הגדר ואמרתי בפירוש ובקול רם מה שהם אמרו בשפת הבי"ת ובשקט. כי ראיתי שבלי זה מצפצפים מילים כמו 'חלות דין' כצפצוף הזרזיר ואין דרך לגרום להם לעצור ולהסתכל מה הם מוציאים מפיהם התורה נשכחת.
הרמב"ם כתב בהקדמת המורה שהוא יודע שרבים יינזקו מהספר אבל הוא לא נמנע מלכתבו למען אותם יחידים מעטים שתבוא להם תועלת ממנו. ועל זה שרפו את ספריו באש כי לא הסכימו להרוס את הישיבות והמסגרות והמסורת והמבנה החברתי שמחזיק את הדת ושומריה ואת החינוך ואת המסירה לדורות הבאים ואת יהדותם החברתית והמלומדה של רבים שבונים את העם היהודי רק בשביל תועלת של יחידי סגולה. ובימינו דרך הרמב"ם יש לה מקום כי המסגרות התורניות כבר אין בהן שום תוכן ותורה ורק מידות רעות ותרבות אנשים חטאים וחילול ה' וכמ"ש חכמת סופרים תסרח ובית הוועד יהפך לזנות וכו' ולכן לא אכפת לנו לשמור עליהן והחשוב הוא לעזור ליחיד טהור לב שרוצה שלא להאבד בחושך העבה שמכסה את העולם.

.
.

מכל זה נגיע לרוגוצ'ובר שלפי עדותך משתמש במושגים של חומר וצורה לא בכל מקום ועניין אלא רק במקומות מסויימים. אני לא מכיר את תורתו ואין לי משהו ברור לומר על זה, אבל נראה לי מוכרח לגמרי שהטעם שהוא מגביל את השימוש במושגים של חומר וצורה קשור לבעייתיות שלהם אם מצד החשש שיצאו לתרבות רעה או מצד שהגמרא עצמה לא משתמשת במושגים האלה באופן ישיר. והוא ראה צורך להחזיר אותם אבל הגביל את עצמו בשימוש בהם, במה הגביל ולמה הגביל, בזה איני יודע לומר כיוון שלא למדתי בו. אבל בוודאי אין זה משום שהוא סובר שהמושגים של חומר וצורה בעצמם שייכים רק לגבי חפצים.

מעשה קניין למשל, לפי כל המפרשים והדעות עניינו העמדת צורה, שעושים ציור של הכנסת החפץ לרשותו וקניינו, מה שהוא מושך ד' אמות או מגביה סודר או גודר ד' אמות מה זה אם לא ציור שמצייר את עניין ההכנסה לבעלותו? והרי זה מעשה ולא חפץ, ובכל סוגיא רואים את זה בבירור גמור, וכמש"כ שזה עניין המובן מעצמו שהרי אם אין מציאות בעולם אלא מחומר מלובש בצורה אז אייך ייתכן שיש מציאות למעשה אם מעשה לא שייך בו צורה של המעשה? ולפי אריסטו וזה מובן מאליו גם בלעדיו המילים בשפה הן הצורות, ואם יש מילה למעשה כמו למשל 'חורש' או 'בורר' וכל כיו"ב ממילא יש צורה בעולם הצורות של חורש או בורר וכיו"ב. וזה עניין שמרוב שהוא פשוט קשה לבארו במילים והסברים.

 

 

 

אודות nirstern

http://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה הערות בדברי הרוגוצ'ובר, הערות על קונטרס העוסק בדברי הגאון הרוגוצ'ובי – 3 (בחצי שיעור לעניין טומאה ועוד הסבר על חומר וצורה). אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s