ביאור על צפנת פענח הלכות אישות פרק ב הלכה ט

צפנת פענח הלכות אישות פרק ב הלכה ט
[ט] הבת שילדה אחר שתים עשרה שנה אף על פי שלא הביאה סימן לא עליון ולא תחתון הרי זו גדולה, בנים הרי הם כסימנין. עיין בה"ה. ועי' מש"כ רבינו ז"ל לקמן בהל' אישות פי"ט הל' י"ד. 

שם כתב הרמב"ם מפורש שיש בת לממאנת. ומפורש שקטנה יכולה לילד והיא ועוברה חיים. ועיין שם בהגהות הראב"ד ועיין במרכבת המשנה שכך היתה גרסת הרמב"ם בגמרא.

אך באמת כך דהנה עי' בסנהדרין דף ל' ע"ב גבי אחד אומר שתים בגבה ואחד אומר שתים בכריסה דמצטרפי [בנוסח שלנו ברמב"ם הל' עדות כתוב שלא מצטרפים אבל הנוסח הברור הוא כנוסח שהביא המ"מ שם שבו כתוב כדברי רבינו שמצטרפים], ובירושלמי בכתובות ובסוטה מבואר להיפך. והטעם כך דפליגי בזה אם הסימנים ראיה על הגדלות או זה גופה היינו הסימנים הם גדלות רק דצריך לזה שנים ג"כ.

לקטנה יש צורת קטנה בצורת גופה ולגדולה יש צורת גדולה בצורת גופה. בגיל י"ב לבת היא עוברת מצורת קטנה לצורת גדולה.

אם השערות הן ראיה לגדלות הפירוש שהשערות הן ראיה שהיא בת י"ב שמחזקינן שהשערות מגיעות בגיל י"ב. אם ידעינן שהיא בת י"ב ולא הביאה שערות אז חסרון השערות הוא שינוי מהטבע וגריעותא ומוכיח שעדיין לא גדלה אע"פ שהיא בת י"ב.

אם השערות הן הגדלות עצמה, הביאור שמייד כשהיא בת י"ב חסר כח בראיית צורת גופה לראות שהוא צורת גוף של גדולה. השערות גורמות לנו לראות את הגוף בצורת גוף של גדולה. למשל אם אשה שמה כחל סביב לעין שלה. מה שגורם לראות את יופיה הוא העין ולא הכחל, רק שהכחל גורם לראות ביתר שאת את צורת העין. כך השערות הן כמו כחל והגוף עצמו הוא כמו העין. על ידי השערות רואים את צורת הגוף שהוא כבר צורה של גדלות. וכח הצורה הוא שפועל את הנפקא מינא לדינא שמחיל עליה דין גדולה. וכמו בלכ דיני התורה למשל בקניין שמעשה קניין הוא העמדת ציור של צורה של העברת הקניין, וכח הצורה הוא שפועל את השינוי במציאות דהיינו חלות הדין של הקניין. ועיין מה שנתבאר ברשימה לפני הקודמת על דברי הגר"ח הלוי בהלכה זו עניין זה יותר בריכות וביאור,

דאם נימא זה גופה הוי גדלות שפיר הוי גדר עדות ומצטרפי אבל אם נימא דזה רק סימן לגדלות אז לא שייך בזה צירוף דזה אין עליו שם עדות כלל. 

אם כל עד מעיד על ראיית צורת גדלות, שראה אותה עצמה, הם כמו עדי קיום, וכל עדות בעיקרה היא קודם כל עדות קיום שפועלת חלות הדין (עיין גם זה באריכות ויתר ביאור במש"כ על הגר"ח בהלכה זו) ולא אכפת לנו בבחינת הבירור שבעדותם והיא עדות לפעול חלות דין אע"פ שאין בה בירור היכן היו השערות ועל עצם היות שערות. והם מצטרפים כמו עד אחד על הלוואה ועד אחר על הודאה שכל אחד מעיד על מנה אחר ואין בעדותם בירור איך היה גופא דעובדא, ואעפ"כ הם מצטרפים להוציא מנה מכח שני עדים.

אבל אם העד ראה רק הוכחה שמבררת שהיתה כאן גדלות שהיא בת י"ב, אין זו עדות קיום על גדלותה ולא מעיד שראה צורת גדלותה רק מעיד עדות בירור שראה ראייה שהיא בת י"ב, מכיוון שכל עד אומר על מקום אחר הוכחה ובירור הרי אין כאן ולא יצטרפו.

ובזה י"ל הא דאמרינן בקדושין ד' ס"ג ע"ב דנאמן רק לנדרים כו' אבל לא למכות כו', ועי' שם בתוס' ד"ה נאמן משום דכיון דעליו מוטל הדבר לכך נאמן.

מכאן הוא מאמר המוסגר לבאר את היסוד שמה שעליו מוטל הדבר גורם לכך שנאמן:

ר"ל דהוה כגדר שליש עי' גיטין ד' נ"ד ע"ב כה"ג ביוהכ"פ ושם ד' ס"ד ע"א ע"ש ועי' ברש"י בכורות ד' מ"ט עד שיאמרו לו ובהך דקדושין ד' ע"ג ע"ב גבי חיה ע"ש ועי' ב"ב דף כ"ט ע"א גבי שיבבא ע"ש (משמע שם ממה שרבא חולק על אביי שעדות השכנים אינה עדות גמורה אלא רק שהם התרשמו שדרו שם גם בלילות אבל לא ראו ממש ודי בזה לאביי).

מהגמ' לגבי שיבבא מבואר שזה מדאורייתא.

עיין רא"ש מסכת גיטין פרק ה סימן יג:
"כל דבר שהוא בידו של אדם אפי' איתחזק היתירא נאמן עד אחד לטמא ולאסור ואפי' מכחישו או אמר איני יודע כדתניא הכא היה עושה עמו בטהרות ואמר לו טהרות שעשיתי עמך נטמאו נאמן ומפרש אביי טעמא הואיל וברשותו הן הרי הן כשלו ונאמן עליהן ולאו מטעמא דאי בעי מטמא להו דאי טמאינהו בעי שלומי ועוד דמשמע גבי ס"ת דאי ס"ת ביד לבלר נאמן לומר לא כתבתי אזכרות לשמן אף על פי שכבר נכתבו ועוד אמרינן בפרק האשה רבה (דף פח א) דאי סבר תורם משלו על של חבירו א"צ דעת משום דבידו לתקנו ואטו בשופטני עסקינן שיתרום מטבלו על של חבירו אלא כיון שבידו לתקנו הוי כבעליו ואפילו תרם משל חבירו".

הנה עדות היא העמדת צורה וכמו עד הגל הזה ועדה המצבה (עיין ביאור העניין הזה בתלמוד מוסבר ומאמרים על בבא קמא, בסופו יש על גיטין והוא שם על גיטין ע"ח ב'
https://gmarabavakama.wordpress.com/2010/05/24/%D7%92%D7%99%D7%98%D7%99%D7%9F-%D7%93%D7%A3-%D7%A2%D7%97-%D7%A2%D7%9E%D7%95%D7%93-%D7%91/
ושם על גיטין ע"ו א'
https://gmarabavakama.wordpress.com/2010/05/19/%D7%92%D7%99%D7%98%D7%99%D7%9F-%D7%93%D7%A3-%D7%A2%D7%95-%D7%A2%D7%9E%D7%95%D7%93-%D7%90/
.)

וכח העמדת הצורה הוא שפועל את חלות הדין, וכמו שמעשה קניין הוא העמדת צורה שפועלת חלות קניין, ומכוחו מנה של ראובן נעשה שייך לשמעון והבית דין הם רק המקום שבתוכו זה יכול להתרחש אבל לא מכח הבית דין נעשה חלות הדין אלא מכח העדות, והבית דין רק מקבלים את העדות ותו לא.

החומר מתנגד לשינוי במציאות, דהיינו חלות הדין, שהעמדת הצורה גורמת, ולכן צריך כח של השתקפות הצורה בחומר ולא די בצורה קלושה שגופה נעשה בגיל י"ב אלא צריך גם שערות שמציירות את גדלותו של הגוף כמו שכחל מצייר את העין.

אמנם יש עוד התנגדות נוספת לפעולת הצורה במציאות. מי שהוא זה שמעמיד את הצורה, למשל בנדון דידן שמעיד, הוא פועל לשנות את המציאות. ולסבר את האוזן כמו מי שפועל על ידי כשפים. שגם כשפים הם שמשיג בהתבוננותו צורה גבוהה, ומצייר אותה בחומר מתוך שהוא מתכוון בכוונה נכונה לאותה צורה עליונה, והצורה מכח זה שוכנת בחומר שבו היא צויירה ונקשרת חיותה בו ויש בצורה כח לפעול שינוי במציאות ועל ידי זה נפעל הכישוף. ואחרים אומרים שאינם מסכימים שאותו אדם יפעל שינוי במציאות שבה גם הם חיים ושייכת להם כמו לו.

אבל  אם הם תלויים בו ומפיו הם חיים ואינם יכולים לדעת בעצמם אלא רק תלויים בו שהוא יאמר להם, ממילא הוא חשוב כמו בעלים לעניין שאין להם כח להתנגד לכך שהוא יעשה שינוי במציאות על ידי עדותו, ולכן זה מגדיל את כח עדותו לפעול. וכיוון שעדות אינה אלא כח פעולה ולא בירור, לכן כח הפעולה שלו גדל אם האחרים תלויים בו, אע"פ שאין זה מוסיף בירור והוכחה לאמיתת דבריו. (וגם במיגו העניין כך הוא שטענתו אלימה יותר ויש בה יותר כח לפעול על המציאות ולא שזו הוכחה ובירור והארכת בזה במק"א בתלמוד מוסבר ומאמרים).

אך זה רק בדבר שעל ידו נגמר הדבר.

 

הכוונה רק מה שמוטל על האב ועל ידו נגמר הדבר דהיינו רק לענין שנים שהיא בת י"ב, אבל לא לעניין שהביאה שערות, שהוא נאמן רק על כך שהיא בת י"ב אבל לא נאמן על כך שהיא בת י"ב שנאמר שחזקתה שהביאה שתי שערות.

כי אם שערות הן הגדלות עצמה וגוף העדות על השערות זו עצמות העדות שפועלת את הגדלות, כאן אין לנו עצמות עדות על ראיית שערות, שזו רק חזקתה שהביאה ולא וודאי הביאה שנאמר שעדות האב על היותה בת י"ב היא ממש עדות של ראיית שערות. וכמו בסנהדרין שראו שני עדי ראובן נכנס אחרי שמעון לחדר וחרב בידו, ויצא עם חרבו נוטפת דם ושמעון מפרפר, ולא ראו את הדקירה, אין כאן עדים על רציחה כיוון שלא ראו את צורת מעשה רציחה שהיא הפועלת את חלות דין רוצח. אלא רק מבורר להם בוודאי שהוא רוצח אבל בלי ראיית הצורה לא יחול הדין שתלוי בצורה. כך אין כאן עדים על ראיית שערות ולא יחול הדין שתלוי בשערות שהן צורת הגדלות עצמה. אע"פ שידעינן שהביאה שערות שהרי כל בת י"ב מוחזקת שהביאה.

מה שאין כן אם שערות הוא רק ראייה על הגדלות מכיוון שחזקתה שהביאה שערות כיוון שהיא בת י"ב, וכיוון שהאב נאמן שהיא בת י"ב למה לא נחזיק שהביאה שתי שערות שמבררות ומגלות מילתא שאכן היא בת י"ב.

וזה דיוק נפלא ונורא בגמ' מסכת קידושין דף סג עמוד ב:

"ואזדא רב חסדא לטעמיה דאמר רב חסדא בני זה בן תשע שנים ויום אחד בתי זו בת ג' שנים ויום אחד נאמן לקרבן אבל לא למכות ולא לעונשין

תניא כוותיה דרב חסדא בני זה בן י"ג שנה ויום אחד בתי זו בת י"ב שנה ויום אחד נאמן לנדרים ולחרמים ולהקדשות ולערכים אבל לא למכות ולעונשין"

שלכאורה אם האב נאמן על היותה בת י"ב הרי בת י"ב חזקתה שהביאה שערות ויש כאן נאמנות שהיא גדולה גמורה ונאמן לכל האיסורין, ויש לדייק למה הגמ' נקטה דווקא נדרים חרמים הקדשות וערכים ולא אמרה בפשטות וקיצור נאמן לאיסורין. והרי יש עוד הרבה איסורין אחרים. ולשיטת רבינו שנאמן רק על הגיל ולא לעניין שערות, הרי דינה האו מופלא סמוך לאיש ולכן הנפקא מינא מעדותו היא רק לגבי דברים שמופלא יכול לעשות. וכך דייק רבינו גם ברש"י שלא הביא חרמות כהנים והדברים נפלאים ונשגבים.

וכמו לשיטת רבינו בהל' נדרים דבי"ג שנה ולא הביא שתי שערות הוה מופלא סמוך לאיש מן התורה ולכך דייק רש"י שם לחרמים חרמי בדק הבית משום דכיון דכתבו התוס' תמורה ד' ל"ב דחרמי כהנים לא שייך בהם אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דלא הוי גדר הקדש רק גזירת הכתוב אף דמועלין בו וא"כ י"ל דלא שייך בו ג"כ גדר מופלא סמוך לאיש.

 .

(רש"י מסכת קידושין דף סג עמוד ב:
"בן י"ג – ובת י"ב נדריהן נדר והקדישן הקדש ולענין עונשין של כל המצות אם הביאו שתי שערות סימן הוא והרי הם גדולים לכל דבר אבל קודם לכן אין נדרן נדר ואין הקדישן הקדש ואם הביאו שתי שערות חוששין שמא שומא בעלמא הן ואין נענשין בכך על שום עבירה.

ולחרמים – ואם החרימו מנכסיהם הוי חרם לבדק הבית וקדשים וכן אם אמר ערכי עלי נערך.
אבל לא למכות – להחזיק שערותיהן בחזקת סימן ללקות ולהעניש."

רש"י מסביר לאיזה עניין מועילה נאמנות האב שאומר בני זה בן י"ג שנה, ומבאר שעדות האב עושה שהוא נדון מעתה כמופלא סמוך לאיש ונדריהן נדר, ואע"פ שכבר הביא שערות מקודם העדות של אביו, האב לא נאמן שהוא בן י"ג לגבי שערות שנאמר שהן סימן ולא שומא, אלא לגבי הנדון האם שערות הן שומא או לא לגבי זה דיינינן כאילו האב לא העיד נעולם וכאילו הוא בחזקת קטן כיוון שלא נודע לנו שהגיע לגיל י"ג וממילא השערות שאנו רואים הן שומא. וזה מכיוון שהשערות הן הגדלות עצמה והאב נאמן רק על מה שמוטל עליו ונגמר על פיו וזה רק לגבי הדינים שתלויים בשנים דהיינו מופלא סמוך לאיש, אבל לא לגבי האם השערות הן סימן וכמ"ש לעיל. ועוד מועילה עדות האב לגבי שאם יביא שערות אחרי העדות של האב נדון שהן סימן ויהיה גדול לכל דבר, כיוון שכב רהוחזק מקודם שהוא בן י"ג.

ומבואר מרש"י כשיטת רבינו שכיוון שהשערות הן עצם הגדלות אי אפשר לקבל עדות האב לגבי שערות כיוון שעל זה אין לו כח שהרי אין זה נגמר על ידו.

*

*

ולשון התוספות בקידושין שם ד"ה בני זה בן י"ג:

"בני זה בן י"ג שנה ויום אחד – פי' בקונט' דמיירי שהביא ב' שערות ואפ"ה צריכין אנו לידע שנותיו שהרי שנים בלא שערות אין מועילין עד ל"ו שנה דהיינו רוב שנותיו וסימנים בלא שנים דהיינו לפני י"ג שומא נינהו ואעפ"כ קאמר הכא גמרא דלמכות ועונשים אינו נאמן פי' דלמכות היכא דלא התרו בו ולעונשין היכא דהתרו בו וקשה דא"כ כל הנשים הבאות לפנינו לחלוץ היאך יחלוצו אף על גב שיש להם סימנים כיון שאין אנו יודעים שנותיהם לא מהני דשמא היבם קטן ואיש כתיב בפרשה דמשמע ולא קטן וכל האנשים הבאים על העריות היאך הן נהרגים ואף על גב שיש להם שערות מ"מ אין אנו יודעים שנותיהן ושמא הם קטנים ואור"י דאי איכא ריבוי שערות סמכינן אריבוי שערות דאין דרכם לבא קודם י"ג שנה אי נמי אם הם גדולים בקומה יש לסמוך על הסימנים והקומה ואפי' אין לו כי אם ב' שערות אבל הכא מיירי שלא הביא רק ב' שערות ולא הגדיל בקומה ולכך קאמר גמרא דלמכות ועונשין אינו נאמן.

עוד פר"י שיטה אחרת דבמקום סימנין א"צ עדות שנים וא"ת א"כ מה אנו צריכין לנאמנותו של אביו וי"ל דמיירי הכא שאביו העיד שכבר עבר שנה או שנתים שאכל בנו חלב או בא על הערוה והיה גדול כשעשה את העבירות אבל אין אנו יודעים אם היו לו שנים באותו הזמן או סימנים ובא לאשמעינן דהאב נאמן לומר דאותו הזמן היו לו שנים או סימנים דהיינו שתי שערות והא דלא חשיב סימנין חד מינייהו נקט."

הדרך הראשונה בתוספות היא כשיטת רש"י וכרבינו שסימנים הם עצם הגדלות ולא ראייה לגדלות. לכן הם לא מבררים על הגיל כיוון שהם לא בירור כלל אלא הם עצם הצורה של גוף גדול המחילה עליו דין גדלות. ולפי זה הוכרחו לחדש מיני בירורים כמו קומה או ריבוי שערות שהם ייחשבו בירור וגילוי מילתא והוכחה על הגיל, ומיאנו לומר שכמו שיש חזקה שבן י"ג הביא שערות וא"צ לבדוק אם יש לו שערות, באותה מידה גם אם רואים שתי שערות חזקתו שהוא בן י"ג.

הדרך השנייה בתוספות היא "שיטה אחרת". הכוונה שזה לא תירוץ נוסף לפי אותו מהלך אלא מהלך אחר לגמרי.

השיטה האחרת של תוספות היא השיטה שכתב רבינו שיש בירושלמי שסימן הוא ראיה לגדלות ולא הגדלות עצמה.

הגדלות היא הגיל, כלומר מה שהגוף נעשה בצורת גוף גדול די בכך שהגוף עצמו גדל ולא צריך שערות שיציירו את היותו גוף עם צורת גדלות (לפי השיטה ששערות הן עצם הגדלות זהו כמו למשל ששערות השפם מציירות את צורת הגבריות של בעל השפם למרות שוודאי הגבריות אינה השערות לחוד בלי הגוף אלא וודאי היא צורה של הגוף רק שערות השפם גורמות שהיא תצטייר ואז תפעל את הנפ"מ לדינא. וכמו שהכחל בעין לא הוא לבדו יש בו את היופי אלא בוודאי היופי הוא בעין עצמה, רק הכחל מצייר את צורת העין שתפעל ביתר שאת, וכך השערות של גדלות מציירות את צורת הגדלות של הגוף ביתר שאת. ולהשיטה ששערות הן ראיה לגדלות אין צורך בהדגשת הצורה של גדלות הגוף כדי שהיא תפעל את הנפ"מ לדינא ותחיל על הבת דין גדולה, אלא די בכך שהגוף עצמו לבש צורת גוף גדול וזה בהגיעו לגיל י"ב. והשערות הן רק הוכחה שהגיעה לגיל הזה. וצריך לומר גם שאם יש עדים מתי נולדה וידוע שהגיע לגיל ואין לה שערות, חסרון השערות הוא ריעותא והוא הוכחה להיפך שגופה עדיין לא בעל צורת גדלות אע"פ שמלאו לה י"ב)

לפי שיטה זו אם האב נאמן על הגיל ממילא הוא נאמן גם לעניין שערות שהשערות אינן אלא בירור על הגיל. וממילא אין מניעה מלומר בפשטות שכמו שאם ידוע שהוא בן י"ג חזקתו שהביא שערות וא"צ לבדוק, כך גם אם ידעינן שיש לו שערות חזקתו שהאו בן י"ג.

לפי זה הסוגיא כאן לא מיירי בעדות לעניין מופלא סמוך לאיש (שזה רק אם מה ששערות הן עצם הגדלות מכריח שפלגינן נאמנות האב דווקא לעניין שנים ולא לעניין שערות ואז אמרינן שהוא בן י"ג בלי שערות ונפ"מ בזה לעניין מופלא) אלא בעדות על גדלות ממש אם אכל חלב או בא על הערווה ואל רק לגבי אם נדר או הקדיש, רק שנאמן על הגדלות רק לעניין איסורים ולא לעניין עונשין.)

 

.

.

והנה עי' בנדה ד' מ"ה ע"ב למ"ד תוך זמן כלפני זמן ולא קי"ל כן אך י"ל דזה רק דאין השנים סימן אבל מ"מ השערות הוה סימן לענין דאם נולדו בו השערות בתוך הזמן ואח"כ היו בו כשהגיע זמן השנים אז לא הוי שומא והוה גדול מכאן ולהבא

[באמת כן קיימא לן כן, כשיטת מאן דאמר תוך זמן כלפני זמן. רק הלשון "כלפני זמן" משמע ששערות שהביאה תוך הזמן שבין י"א לי"ב דינן כמו שערות שהביאה לפני י"א. ובזה אנן, היינו סתם הגמרא, לא קיימא לן כמו מי שאמר תוך זמן כלפני זמן, אלא אנו סוברים שיש חילוק בין שערות שהביאה תוך זמן לבין שערות שהביאה לפני זמן. ששערות שהביאה לפני זמן גם אם תגיע לגיל י"ב ועדיין השערות עליה לא תהיה גדולה. מה שאין כן בשערות שלאחר י"א, כשהביאה שערות אלה אינה גדולה אבל אם עודן עליה ונעשתה בת י"ב תחשב גדולה מכוחן. זה שמעתי מהרב אורי מייטליס, וכל הלימוד כאן ובגר"ח הוא בדיבוק חברים איתו והרבה מחכמתו משוקעת בדברים שכאן. אמנם שו"ר שנראה יותר נכון להגיה "וקיי"ל כן" ואז מוסיף אך יש לומר שזה רק לעניין שתוך הזמן אין כאן צורת גוף גדול מבחינת השנים, אבל השערות לכשיצטרפו עם צורת גוף גדול אחרי שימלאו י"ג יהיו סימן. ולפי פי' רא"מ אין מובן למילים "אך י"ל" והיה לו לכתוב 'אלא דאע"פ דאין השנים סימן מ"מ שערות הוי סימן לעניין שאם עודן בו כשגדל וכו"]

הביסוס לפירוש זה בשיטת מי שאומר תוך זמן כלפני זמן, הוא מכח מה שהעמיד רבינו שיטת הבבלי ששערות הן גוף הגדלות ולא רק ראיה לגדלות. מכיוון שהשערות הן גוף הגדלות, דהיינו ראיית שערות על הגוף היא עצם ראיית צורת גוף גדול, אז כיוון שהיא נעשתה בת י"ב וכעת יש עליה השערות שהביאה מקודם, כעת יש לפנינו ציור של צורת גוף גדול ואין שום סברא לומר שזה לא יחיל עליה דין גדולה כיוון שאין כאן עניים של בירור וגילוי מילתא אלא רק עניין של ראיית הצורה המחילה את הדין. מה שאין כן אם השערות הן רק ראייה לגדלות, אז וודאי כיוון שצמחו לפני י"ב ואז אמרנו שהן שומא, יש לומר ששערות כאלה אינן מוכיחות על גדלות וגם לא יהיו הוכחה על גדלות אפילו שנעשתה בת י"ב ועודן בה.

כל המהלך של רבינו שהתחיל לבאר ששערות הן הגדלות עצמה ולא רק ראייה לגדלות, ומכח זה יישב את הגמ' בקידושין ס"ג ב' הפלא ופלא, כל זה נאמר רק לצורך להסיק מזה שמי שסובר תוך זמן כלפני זמן יודה שאם נעשתה בת י"ב ועודן עליה כעת היא גדולה מכח שערות אלה. שלפי זה מיישב את לשון הרמב"ם.

ומ"ד כלאחר זמן ס"ל ג"כ צריך שיהיו קיימות עד לאחר שיגיע זמן השנים אך דס"ל שהוא גדול למפרע וכמו לרבי יוסי בר"י שם דף מ"ו ע"א. ועי' בירושלמי פ"י דיבמות דמבעי ליה לריבר"י אם למפרע הוה גדול או מכאן ולהבא ע"ש. 

נדה מ"ו א':

"בן ט' שנים ויום אחד שהביא ב' שערות שומא מבן ט' ועד י"ב שנה ויום אחד ועודן בו שומא ר' יוסי בר' יהודה אומר סימן."

הברייתא לא מחוורת. אחרי שאמר "בן ט' שנים ויום אחד שהביא ב' שערות שומא", לא ברור מה מוסיף בקטע הבא: "מבן ט' ועד י"ב שנה ויום אחד ועודן בו שומא". ומבואר בגמ' שלומדים מזה שלריבר"י הוי סימן רק אם עודן בו ולא אם נשרו, אבל עדיין לשון הברייתא לא נוח שנראה כמאריך וכופל דברים, והיה יכול להשמיט את הרישא ולומר רק 'מבן ט' ועד י"ב שנה ויום אחד שהביא ב' שערות ועודן בו שומא ר' יוסי בר' יהודה אומר סימן' וכל שכן שאם נשרו הוי שומא לחכמים.

ונראה הפירוש הפשוט כדעת רבינו, שבקטע הראשון מדבר על הבן עצמו ואומר שאם הביא שערות בגיל ט' דינו שהוא קטן. אחר כך מדבר לא על הבן אלא על משך הזמן שבין ט' ועד י"ב. ואומר שאפילו אחרי שהגיע לגיל י"ב וכעת מכח השערות ההן שעודן בו נעשה גדול מכאן ולהבא, מה שכעת אנו אומרים שהשערות הן סימן ולא שומא ויש בהן כח לעשותו גדול מכאן ולהבא, אם כן כעת נאמר שיעשוהו גדול גם למפרע צשעה שצמחו, ועל זה מחדשים שלמרות שמכאן ולהבא דינן כסימן ולא כשומא, מכל מקום על למפרע אנו דנין אותן כשומא ולא אומרים שנעשה גדול למפרע. ור' יוסי בר"י אומר שהן סימן על למפרע שואחרי שנעשה בן י"ב דנים שהוא גדול למפרע מכח שערות אלה.

עיין מ"ש על חידושי הגר"ח בהלכה זו, הנה השנה שבין י"א לי"ב שנקראת תוך הזמן, או לשיטת הברייתא כאן בין ט' לי"ב, אז הגוף יש בו מקצת צורת גדלות. וכמו שעובר יש בו מקצת צורת אדם. ויש בזה מקצת כח לאסור להרגו משום רציחה כי הוא אדם אבל לא לחייב מיתה על הרוצח אותו. כך בציור של שערות על גוף שבין י"א לי"ב יש מקצת צורת גדלות. וצריך שתושלם הצורה כדי שנאמר אחר כך שעל הזמן שהתחילה להתלבש והתלבשה רק במקצת ולא נשלמה יהיו שם כח לפעות מקצת נפקא מינא. וכמו שביאר הגר"ח על בנים כסימנים שמשעת עיבור הבנים יש כבר התחלת עדות הסימנים, ואחרי שנולדו ונשלמה הצורה של גדלות שהתחלה מהעיבור ולאט לאט התמלאה עד הלידה, לכן אחרי שנשלמה בלידה כעת נאמר למפרע משעת עיבור שכבר אז התחיהל מקצת התלבשות הצורה ומאז כבר יש כמה דינים שביכולתה לפעול והם יחולו למפרע מאחרי הלידה למפרע על שעת עיבור. וכמו כן כאן אחרי שנשלמה צורת גדלות בגיל י"ב, יחולו למפרע מקצת דינים על הזמן שמשם התחילה התלבשות צורת הגדלות דהיינו משנת י"א. וכן יש מאן גאמר שחולצת משנת י"א, וגם מופלא סמוך לאיש הוא משום שכבר אז יש מקצת צורת גדלות.

ועי' תוס' נזיר דף ל' ע"א דס"ל התם דהוה שומא לרבי יוסי בר"י 

התוס' בנזיר שואל על במיצעי, הכוונה אם גדל והביא שערות באמצע ל' יום של נזירות אביו, פקע נזירות של אביו לפני שהשלים את הנדר.

"וא"ת ניחוש שמא בא לעונת נדרים במיצעי וא"כ איך יצא בנזירות אביו לבד ל' יום?"

ןממשיכים:

"ופר"ת דעונת נדרים אינה סותרת דנהי דהאב אינו יכול להדירו מכאן ואילך מכל מקום היכא דהדירו קודם לכן משום עונת נדרים לא פקע כיון דלא הוי כ"א דרבנן.

אבל שערות דאיש דאורייתא פקע דאביו. (אם הביא שערות באמצע ל' יום של נדר אביו לא יוכל להשלים ל' ימי נזירות כי הוא כבר גדול מדאורייתא ויצא מרשות אביו לעניין זה ופקע נדר אביו)

וא"כ ניחוש לשערות במיצעי? (ויהיה גדול מדאורייתא באמצע ל' יום של ימי נזירות שהזירו אביו)

י"ל דמיירי תחילת י"ג דאכתי אי הוה ליה במיצעי ה"ל שומא בעלמא"

התוס' מעמיד בתחילת שנת י"ג, כלומר שעדיין לא מלאו לו י"ג, ואז לפי הצ"פ לכל הדעות אם הביא שערות כעת אינו נעשה מייד גדול אלא מחכים לכשימלאו לו י"ג ורק אז השערות האלה תיעשינה סימן למפרע או רק להבא. ונראה שגם למ"ד שאחרי י"ג השערות תהייינה סימן למפרע ולכאורה עדיין קשה שלמפרע תפקע הנזירות שהזירו אביו באמצע ל' יום שלה, י"ל שזה כמו במיאון שמכאן ולהבא נדון שנעשה למפרע ולכן מותר בקרובותיה, אבל מה שכבר היה בזמן הקודם כמו הפרת נדריה וזכייה במציאתה לא מתבטל, ובזה יש עוד לעיין.

 

ועי' רש"י קדושין ד' פ"א ע"ב 

רש"י מסכת קידושין דף פא עמוד ב

"תינוקת בת תשע שנים ויום אחד – והביאה שערות דכי איכא שדים נכונו ושערך צמח הוא דמגרו בה וסבר לה כמאן דאמר (בנדה דף מו) בת תשע שנים ויום אחד שהביאה שערות סימן הן מכאן ואילך אבל קודם לכן שומא ותינוק בן י"ב שנה ויום אחד קרי ליה הגדיל ולא יישן עם אמו עוד בקירוב בשר."

הלשון "מכאן ואילך" מיותר וחסר מובן והיה פשוט צריך למחוק אותו ואז הכל היה לשון נוחה וברורה.

ונראה פירושו, לפי הצ"פ אם עומדים ביום מלאת י"ב, והשערות צמחו בגיל ט' ויום אחד, כעת השערות הן סימן למפרע (לריבר"י שכאן סבר לה כמוהו אע"פ שאין הלכה כמוהו, וכמשמעות רש"י שסובר כאן כשיטה שאינה להלכה).

אבל אם לא מתייחסים לנקודת הזמן של מלאת י"ב, אלא רוצים להתייחס לנקודת הזמן של גיל ט' ויום אחד. ההיפך מ"למפרע" כשמדברים על מהלך הזמן הוא "מכאן ואילך". כשהיא מגעה לגיל י"ב אז מגיל י"ב אחורה היא גולה "למפרע", אבל אם כעת אתה מסתכל על גיל ט', אז "מכאן ואילך" היא גדולה.

כלומר רש"י אומר שאכן היא לא נעשית גדולה מיד בגיל ט', אלא לכשתגיע לגיל י"ב אז יהיה שמגיל ט' ואילך היא גדולה. ולכן יש כבר עניין על השערות שהן בגדר שערך צימח.

זה קצת דק אבל אם מסתכלים היטב הלשון מכאן ואילך מתפרש יפה ככה והוא סייעתא לצ"פ. ושוב מפעים ונורא כמה דבריו נפלאים ומדוייקים.

 

 

וגיטין ד' ס"ה ע"א ד"ה חולצת ע"ש מה שהקשה התוס' ובזה א"ש דר"ל אח"כ ומכאן ולהבא רק דהשערות לא הוה שומא.

גיטין ס"ה  א':

אמר רבא ג' מדות בקטן צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים וכנגדן בקטנה מתקדשת למיאון. הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין וכנגדן בקטנה מתגרשת בקידושי אביה. הגיעו לעונת נדרים נדריהן נדר והקדשן הקדש וכנגדן בקטנה חולצת.

לפי רבינו הגיעו לעונת נדרים דהיינו שיש כבר צורת גדלות חלקית בגוף, מכח זה  נדריהן נדר. ומכח זה גם מה שצמחה השערה בין י"א לי"ב אין זה כדין שערה שצמחה לפני שנת י"א שהיא שומא לעולם, וגם אם גדלה ועודן בה היא שומא. אלא כאן כיוון שיש כבר בגוף צורת גדלות חלקית, זה נותן את הכח בשערה שצמחה בזמן זה להחשב כשערה ולא כשומא אחרי שנעשית בת י"ב ועדיין שערה זו בה ומכח שערה זו נדונית כגדולה מכאן ולהבא. וזה פשט נפלא ומרווח בגמרא. ומיושב בזה שאין כאן סתירה מרבא על רבא שפסק תוך זמן כלפני זמן.

הנה ביבמות ק"ה ב' מחלוקת רבי מאיר סובר שרק אם היא גדולה לגמרי היא חולצת, ורבי יוסי סובר שגם קטנה חולצת. והלכה כרבי יוסי. והגמרא שם דנה לפי שיטת רבי יוסי על איזו קטנה אמר שחולצת:

אמר ר' אמי מדבריו של ברבי נלמוד קטנה חולצת בפעוטות רבא אמר עד שתגיע לעונת נדרים והלכתא עד שתביא שתי שערות:

וקשה מאוד מה שהגמ' אומרת והלכתא עד שתביא שתי שערות, שהרי אנו דנים כאן לבאר שיטת רבי יוסי שאמר קטנה חולצת. וכשיטת רבינו מיושב הפלא ופלא שמדובר שהביאה שתי שערות לפני שהיא בת י"ב, ויש כח בשערות אלה שיהיה נפקא מינא לדינא בגללן שאם עודן בה והגיעה לגיל י"ב תהיה גדולה מכוחן ולא נאמר שהן שומא. ולכן מתחשבים בשערות אלה גם לפני שנת י"ב שצריך שיבואו ורק אז תוכל לחלוץ ולא די בכך שהיא בת י"א בלי שערות כלל.

וס"ל לרבינו דגם בבנים כן דרק אם הבנים נשתיירו עד אחר שנתגדלה וגם היא קיימת וא"כ א"ש אבל קודם שתגיע לגדלות אין עליה שם גדולה.

כעת מגיע רבינו ליישוב לשון הרמב"ם שהבת שילדה היינו ילדה מכל מקום, אפילו לפני י"ב, ואז כשתגיע לגיל י"ב מה שילדה אפילו מקודם יהא נחשב לסימנים כעת.

*

*

אמנם קשה מש"כ הרמב"ם פ"ב מאישות:

הלכה יח

הבת שהביאה שתי שערות בתוך שנת שתים עשרה והבן שהביא בתוך שלש עשרה שהן שומה כמו שביארנו אף על פי שאותן שערות במקומן עומדות אחר שלש עשרה לזכר ואחר שתים עשרה לנקבה אינן סימן.

הלכה יט

במה דברים אמורים בשנבדקו בתוך הזמן ונודע שהן שומה, אבל אם לא נבדקו אלא אחר זמן ונמצאו שם שתי שערות הרי הן בחזקת סימנין, ואין אומרין שמא קודם זמן צמחו כדי שיהיו שומה.

[מכאן מוכח שאי אפשר לפרש את הלכה י"ח שמדובר 'אינן סימן' היינו למפרע אבל להבא הן כן סימן]

 שם הלכה א:

הבת מיום לידתה עד שתהיה בת שתים עשרה שנה גמורות היא הנקראת קטנה ונקראת תינוקת, ואפילו הביאה כמה שערות בתוך הזמן הזה אינן אלא כשומה, אבל אם הביאה שתי שערות למטה בגוף במקומות הידועות להבאת שיער והיא מבת שתים עשרה שנה ויום אחד ומעלה נקראת נערה.

[משמע דווקא שהביאה אח"כ ולא אם צמחו מקודם ועודן בה, ולהצ"פ צריך לקרוא כאן כמ"ש בהלכה ט' לגבי בנים, אם הביאה שתי שערות אפילו לפני י"ב וכעת היא בת י"ב וכו', אבל כאן זה לא מתיישב עם לשון הרמב"ם]

שם הלכה י:

הבן משיולד עד שיהיה בן שלש עשרה שנה נקרא קטן ונקרא תינוק ואפילו הביא כמה שערות בתוך זמן זה אינו סימן אלא שומה, הביא שתי שערות למטה במקומות הידועות לשיער והוא מבן שלש עשרה שנה ויום אחד ומעלה נקרא גדול ונקרא איש. [גם כאן משמע דווקא הביא אחרי י"ג וכמו בהלכה א']

זה נראה מפורש דלא כהצ"פ שאמר שאם צמחו לפני י"ב ועודן עליה לאחר י"ב אינן שומה אלא סימן.

מקור הרמב"ם הוא בנדה מ"ח ב':

ופוסק כדעת ר"ש שם, כיוון שקיי"ל תוך הפרק כלפני הפרק, "ר"ש אומר: אף תוך הפרק נשים בודקות אותן, קסבר: תוך הפרק – כלפני הפרק, ובעיא בדיקה, דאי משתכחי לאחר הפרק – שומא נינהו."

.

[וזה לשון הסוגיא עם רש"י שם:

נדה מ"ח ב':

ת"ר, כל הנבדקות – נבדקות על פי נשים, וכן היה רבי אליעזר מוסר לאשתו, ורבי ישמעאל מוסר לאמו,

רבי יהודה אומר: לפני הפרק ולאחר הפרק – נשים בודקות אותן, תוך הפרק – אין נשים בודקות אותן, שאין משיאין ספקות על פי נשים. ר"ש אומר: אף תוך הפרק – נשים בודקות אותן. ונאמנת אשה להחמיר אבל לא להקל. כיצד, גדולה היא – שלא תמאן, קטנה היא – שלא תחלוץ. אבל אין נאמנת לומר קטנה היא שתמאן, וגדולה היא שתחלוץ.

אמר מר, רבי יהודה אומר: לפני הפרק ולאחר הפרק – נשים בודקות אותן. בשלמא לפני הפרק – בעי בדיקה, דאי משתכחי לאחר הפרק – שומא נינהו. אלא לאחר הפרק למה לי בדיקה? והאמר רבא: קטנה שהגיעה לכלל שנותיה – אינה צריכה בדיקה, חזקה הביאה סימנין! כי אמר רבא חזקה – למיאון אבל לחליצה – בעיא בדיקה.

תוך הפרק אין נשים בודקות אותן, קסבר: תוך הפרק כלאחר הפרק (דמי), ולאחר הפרק דאיכא חזקה דרבא – סמכינן אנשים ובדקי, תוך הפרק דליכא חזקה דרבא – לא סמכינן אנשים ולא בדקי נשים.

ר"ש אומר: אף תוך הפרק נשים בודקות אותן, קסבר: תוך הפרק – כלפני הפרק, ובעיא בדיקה, דאי משתכחי לאחר הפרק – שומא נינהו.

*

רש"י שם:

לפני הפרק – קודם עונת נדרים שאפילו הביאה שומא נינהו וקטנה היא.

נשים בודקות אותן – דבין אמרו איתנהו בין אמרו ליתנהו בקטנה מחזקינן לה ולאו עלייהו סמכינן ובדיקתן להכי מהניא דאי משתכחי בה הני גופייהו לאחר הפרק אמרינן שומא נינהו כדמפרש לקמן ולאחר הפרק נמי אי אמרי איתנהו מהימני וחלצה דהא אורחא הוא למיהוי לה ואי אמרי ליתנהו לא ממאנת דחיישינן שמא נשרו הלכך אנשים לא סמכינן.

תוך הפרק – דמסתמא לאו גדולה היא ואי משתכחי מחזקינן לה בגדולה.

אין נשים בודקות אותן – שאין נשים כדאי לסמוך עלייהו להתיר ספקות על פיהן ולומר גדולה היא שתחלוץ וס"ל לרבי יהודה הביאה שתי שערות תוך הפרק סימן הוא כלאחר הפרק הלכך לא מהימנן והכי מפרש לה לקמן.

ר"ש אומר כו' – מפרש לקמן.

דאי משתכחי – השתא אמרינן נמי לאחר הפרק שומא נינהו ולא חלצה אי לא אתו בה אחריני ולהכי הוא דמהימני למיאון להחמיר שלא תמאן.

אבל לחליצה בעיא בדיקה – ואשה נאמנת עליה הואיל ולאחר הפרק הוה ואורחא למהוי לה כדפרשינן לקמן לאחר הפרק דאיכא חזקה דרבא סמכינן אנשים.

ה"ג קסבר תוך הפרק כלאחר הפרק (דמי) ולאחר הפרק דאיכא חזקה כו' – והכי פירושא תוך הפרק להכי לא מהימנא דקסבר רבי יהודה תוך הפרק אם הביאה אמרינן סימן הם וגדולה היא הלכך אתי למשרי מידי דלאו אורחא ע"פ נשים דלאו כהלכתא דאע"ג שנאמנות הן לאחר הפרק התם הוא דאיכא חזקה דרבא אבל תוך הפרק כו'.

ר"ש אומר כלפני הפרק דמי – ושומא נינהו הלכך לאו עלייהו סמכינן למימר גדולה היא או קטנה היא ולהכי הוא דמהני דאי משתכחי לאחר הפרק שומא נינהו.]

.

*

.

וכן כתב רבינו בעצמו בהלכות אישות פ"ב הל' ט"ז:

"[טז] לפיכך בבן ובבת כו'. והנה סימן בינוני לא הביא רבינו ונ"מ לדידן דזה ודאי השערות מתחילין ליגדל קודם שנים רק שיעורן אינם מביאים עד שיהא בן י"ג שנים ואם הביא קודם הויא שומא וא"כ נ"מ כך אם נולדו בו ב' שערות וכשהגיע לי"ג היה שיעורן כדי שינטל בפי הזוג ועוד ב' שערות שקודם שנת י"ג היו כדי לקרוץ בציפורן ואח"כ נעשו כדי לכוף ראשן לעיקרן כשהגיע לשנת י"ג וא"כ לפי"ז אם לא היה מאן דס"ל דלקרוץ בציפורן הוה סימן גדלות אז ממ"נ הוה גדול אבל עכשיו דפסקינן הלכה כדברי כולם להחמיר ולמ"ד קריצת צפורן הוה סימן גדלות א"כ הוה הני שערות שומא דהא נגמר בשיעורן קודם שהגיע לשנת י"ג וא"כ הוה ספק גדול" [והרי מדובר שכבר מלאו לו י"ג ועדיין נחשבות שומא אם נגמר שיעורן לפני כן]

.

*

.

והנראה ליישב דהנה ביד רמה ב"ב קנ"ד א' אות קל"ו כתב שאפילו כשבאו השערות אחר י"ג שנה, שאין מחזיקים אותן כשומא, אין זה אלא מן הסתם, אבל כשנתברר שהן שומא אינן סימן גדלות, כגון שהעור שבעיקרן גבוה יותר מן העור שבסביבותיו, או שמראה עורן משונה משאר העור. וכן משמע ברשב"ם שם ד"ה עשויין.

ומבואר ששומא אינה שערה ככל השערות רק שאינה נדונית כסימן כיוון שלא מלאו השנים, אלא שומא היא חפצא אחר ושונה בטבעה ומהותה משערה.

וכן משמע ברש"י בנדה וכמה מקומות שכתב ששומא היא ורואה, דהיינו יבלת, ודרך שיצמח בה שיער.

.

.

ולפי זה יש לומר דאנו לא בקיאים להבחין בין שערה לשומא. ואם היא באמת שומא בטבעה גם אם צמחה אחרי י"ג אינה סימן. ואם היא שערה בטבעה לפני י"ג אז דיינינן לה שאינה אלא כאילו היתה שומא  לעניין לעשות גדלות ולא שהיא באמת שומא, ולכשימלאו י"ג יהיה דינה כסימן, לפי הצד ששערות הן עצם הגדלות ולא ראיה, ולא אכפת לנו שמה שצמחה לפני י"ג גורם שאינה יכולה להיות ראייה על שהגיע לגיל י"ג.

וכיוון שאיננו בקיאים להבחין, כל שערה שצמחה לפני י"ג מחזקינן שהיא שומא בטבעה ולכן אם עודן בו אחרי י"ג עדיין אינה סימן אלא רק שומא. וכל שערה שצמחה אחרי י"ג מחזקינן שהיא סימן ולא שומא.

ורבינו לא נכנס לבאר פרטי עניין זה אלא רק אמר שלו היינו יודעים שהיא שערה מצד טבעה ולא שומא, אז למרות שלפני י"ג דיינינן לה שאינה אלא כאילו היתה שומא, לכשימלאו השנים יהיה דינה סימן.

וזה כי כל כוונת רבינו כאן לבאר דין בנים כסימנים, ובנים וודאי הם אותם בנים מצד טבעם גם בנולדו לפני י"ג ודומים לאילו היה בירור על שערה שצמחה לפני י"ג שהתברר שמצד טבעה היא שערה ולא שומא ורק על שערות כאלה דיבר רבינו. ולהלכה כיוון שאין לנו בירור כזה דנים שהן שומא גם אחרי י"ג אם צמחו מקודם.

ובזה יתבאר לשון רבינו שכתב:

"והנה עי' בנדה ד' מ"ה ע"ב למ"ד תוך זמן כלפני זמן ולא קי"ל כן אך י"ל דזה רק דאין השנים סימן אבל מ"מ השערות הוה סימן לענין דאם נולדו בו השערות בתוך הזמן ואח"כ היו בו כשהגיע זמן השנים אז לא הוי שומא והוה גדול מכאן ולהבא"

וקשה שהרי כן קיי"ל כמ"ד תוך זמן כלפני זמן. ולעיל רציתי להגיה.

וכעת ימתק, שהלשון "ולא קיי"ל כן" לא נופל על מה שלפניו, אלא על מה שבא אחריו, וכוונתו דלא קימא לן כן להלכה למעשה כיוון שאיננו יודעים להבחין, אבל יש לומר מעיקר גדר הדין לו היינו יודעים להבחין דזה רק דאין השנים סימן דהיינו שתוך הזמן אין לגוף צורת גדלות, אבל השערות, לו היה אפשר לברר שאינן שומא מעצם טבען, וכו'.

והפירוש ללשון הברייתא בנדה מ"ה ב בן ט' שנים שכתבתי מקודם הוא רק דיוק בלשון וי"ל שרומז לעיקר גדר הדין בשערות לו היינו יודעים להבחין בין שומא לשערה.

ובזה גם יתבאר שלפי רבינו רק שערה שצמחה מי"ב עד י"ג עם עודה בו כשימלאו לו י"ג תהא סימן, אבל אם צמחה לפני י"ב, או לפני ט' לשיטת הברייתא, לא תחשב סימן גם אם עודה בו. ואחרי שאזלינן לפי הצד ששערות הן עצם הגדלות ויש לנו ציור של גוף גדול ויש עליו שערות שמציירות את גדלותו, מה אכפת לנו שצמחו לפי ט', כעת הרי הן כאן ומצטרפות לכך שמלאו שנותיו?

ולפי מש"כ י"ל שלפי ט' לא ייתכן כלל שהיא שערה אמיתית ולא שומא, ורק תוך הפרק אפשר שהיא שומא ואפשר שהיא שערה אמיתית.

.

.

ובזה מדוייק היטב לשון הרמב"ם בפרק ב' מאישות,

שבהלכה א כתב:

 "הבת מיום לידתה עד שתהיה בת י"ב שנה גמורות היא הנקראת קטנה ונקראת תינוקת. ואפילו הביאה כמה שערות בתוך הזמן הזה אינם אלא כשומא."

ובהלכה י' כתב:

"הבן משיולד עד שיהיה בן י"ג שנה נקרא קטן ונקרא תינוק ואפילו הביא כמה שערות בתוך הזמן הזה אינו סימן אלא שומא."

ובהלכה י"ח כתב:

"הבת שהביאה שתי שערות בתוך שתים עשרה שנה והבן שהביא בתוך י"ג שניהם שומא כמו שביארנו."

ויש לומר שבהלכה א' כתב "אינם אלא כשומא" הכוונה שאיננו יודעים להבחין בין שערות לשומא ולפי האמת ייתכן שהן שערות, ולכן בתחילת הפרק בא לבאר את עצם הדין ודייק שגם אם הן שערות באמת אינן סימן שלא עדיפי מאשר אם היו שומא.

אבל להלכה יש חילוק בין שערות לשומא שצמחו לפני י"ב, שאם הן שערות אז כשימלאו לה י"ב ייחשבו לסימן, ואם הן שומא אז כמובן גם כשתגיע לי"ב לא יהיו סימן. ולהלכה לפני י"ב תמיד מחזקינן שהן שומא באמת ולכן גם אם מלאו לה י"ב ועודן בה עדיין מחזקינן שהן שומא.

ושם הלכות י"ח-י"ט:

"הבת שהביאה שתי שערות בתוך שתים עשרה שנה והבן שהביא בתוך י"ג שניהם שומא כמו שביארנו. אע"פ שאותן שערות במקומן הם עומדות אחר י"ג לזכר ואחר י"ב לנקבה אינן סימן.

בד"א כשנבדקו בתוך הזמן ונודע שהן שומא. אבל אם לא נבדקו אלא אחר זמן ונמצאו שם שתי שערות הרי הן בחזקת סימנין. ואין אומרין שמא קודם זמן צמחו כדי שיהיו שומא."

וכתב "ונודע שהן שומא" כיוון שרק מכח שמחזקינן להן בשומא בחזקת וודאי אז פסקינן שגם אם מלאו י"ב עדיין דינן כשומא, משא"כ לו היינו יודעים שהן שערות היו נחשבות סימן אחרי שמלאו י"ב. ובנים שנולדו לפני י"ב הם כמו שערות שצמחו לפני י"ב ולא כמו שומא.