דברי רא"מ נ"י:
בהקדמה ה' בפרק ע"ג במורה נבוכים מפריך הרמב"ם את טענת הכלאם כי המקרה נתון בכל אטום ואטום – כאילו הצבע הלבן נתון בכל אטום של השלג. הוא כותב שהרי אם תשחוק אבן טובה ירוקה היא תהפוך בסופו של חשבון לאבקה לבנה – מה שמראה כי צבע הירוק אינו באטומים של האבן הירוקה.
בירושלמי בערלה, פ"ג ה"א, נשאל (אני מעתיק כאן סיכום של הסוגיה שכתבתי) מה הדין במקרה בו אדם צבע בגד "בקליפי אגוז של ערלה" (צבע כזה שבעקרון אוסר את הבגד בשל איסור ההנאה בערלה) אך לאחר מכן "חזר וצבעו בקליפי חולין מין אחר".[1] ההנחה של התלמוד הוא, כי אם היה זה נעשה מאותו המין בדיוק, ודאי שניתן היה לבטל האיסור ביחס של אחד למאתיים לטובת החולין; ואילו אם היה נצבע ממין אחר לחלוטין ודאי שלא ניתן היה לבטל את האיסור. השאלה היא אפוא האם שני מינים של אגוז שצבעיהן שונה זה מזה, נחשבים כמין אחד או כשני מינים. התלמוד מציע להתיר על פי המשנה בה ר' יהושע פוסק כי במקרה דומה, בה תאנה שהיא תרומה[2]ובצבע שחור, שהתערבבה במאתיים תאנים מותרות, אלא שקצתם שחורים וקצתם לבנים, כל התאנים בערימה חשובים כמין אחד לעניין זה, והתאנים מותרות: "ר' יהושע אומר תאנים שחורות מעלות את הלבנות והלבנות מעלות את השחורות". אולם התלמוד מבקש לדחות ראייה זו מהמשנה ולומר כי אין מקרה שני מיני התאנים דומה למקרה שני מיני האגוזים, היות שבמקרה התאנים ניתן לחותכן עד לביטול הבדלי הצבע שבין שני המינים, ואילו במקרה הזה לא ראוי לחותכו: "תמן הוא ראוי לחתכן ברם הכא אינו ראוי לחתכו".[3]
הרוגוצ'ובר מפרש את הסוגיה לפי המורה (ועוד וריאציות ראה במפענח צפונות, עמ' 197-198):
ע[יין] בירוש[למי] פ"ג דערלה ה"א גבי צבעו בקליפי אגוז של ערלה דאמר שם דל"ד [=דלא דמי] להך דתרומות פ"ד דתאנים שחורות ולבנות מצטרפות ע"ש דהוה מחלוקת דתנאי משום דשם התואר אינו עצם הדבר רק סיבה וכל דבר שהוא סבה אם נתחלק אפשר שיתבטל ממנו והדבר תלוי בכמות ולא באיכות וכמש"כ רבינו בספר המורה ח"א פע"ב[1] הקדמה ה' משא"כ בצבע דאז זה הוה עצם ואינו מתחלק והוה איכות ואיכות הוה עצם.[2]
[1] צ"ל: פע"ג.
[2] צ"פ תרומות, עמ' 88.
מש"כ בזה:
בתאנים, מה שצריך להתבטל זה הגוף החומרי של התאנה. הצבע של התאנה הוא צורה. היחס בין הצבע לגוף החומרי הוא שהצבע הוא סיבה. תמיד צורה היא סיבה לגוף החומרי שהתלבש בה. היא בעצם בוראת אותו. הצורה של "תאנה" בראה שיהיה כאן גוף חומרי בצורת תאנה, והצורה של שחרות התאנה בראה שהתאנה תהיה שחורה. לכן הצורה נקראת סיבה לגוף החומרי.
גוף חומרי יכול לפשוט את הצורה שהתלבשה בו. למשל אם חותכים אדם פורחת ממנו הנפש. אם שוברים כד פורחת ממנו צורת כד, כלומר כדי שהצורה תוכל להתלבש בחומר צרייך שתהיה כמות מסויימת של חומר ואם נפחתה כמות החרס כבר פרחה צורת כד. ולכן לטחון אבן ירוקה יכול לגרום שתפרח צורת הירוק. לכן הוא כתב שזה תלוי בכמות.
"עצם" זו הצורה עצמה. כשצובעים בגד בקליפי אגוז ערלה ההנאה היא לא מגוף וחומר הבגד שנהנים ממנו יותר כשהוא צבוע, אלא ההנאה היא מהצבע עצמו. ההתבוננות בצבע גורמת הנאה שהיא לא משום גוף חומרי אלא רק מהצבע בלבד שנקלט בעיניים וגורם להן הנאה. החומריות של הבגד גורמת רק הנאת חימום וכיו"ב, אבל ההנאה מהעורלה היא לא מהגוף החומרי של הבגד, אלא רק מהצבע כשלעצמו במובחן מהבגד, כצורה בלבד בלי גוף חומרי.
את הצורה עצמה אי אפשר לחתוך לחתיכות וגם לו היינו חותכים זה לא היה משנה כלום.
והלשון:
"דגבי צבע הוה המראה העצם, ואף אם נפרד לדק מ"מ נשאר המראה, מה שאין כן בפירות, דשם המראה הוא רק סיבה לא עצם" הכוונה לא שמפריד לדק את הבגד, כי הבגד זה כמו תאנה וההנאה היא לא מהבגד אלא מהצבע בפנ"ע אלא הכוונה אם מפריד לדק את הצבע עצמו. וזה דבר שאי אפשר לעשותו וגם לא לציירו בדמיון כי צורה אינה מתחלקת, והוא כותב זאת רק כדי להשוות לתאנה. בדומה לזה ראינו לשון שלו שהוא אומר שלפי הרמב"ם נזיר לעולם לא ייתכן כי זמן של לעולם הוא נקודה וגם אם תחלק אותה החצי ממנה יישאר אותה הנקודה. וגם שם הרי אי אפשר לחלק נקודה וגם לא לצייר חלוקה כזו בדמיון ובכל זאת הוא מדבר עך החלוקה הזו כדי לחדד את החילוק.
.
.
*
*
.
.
רא"מ העיר מהלשון הזו של הרוגוצ'ובר:
"זמן בריאת העולם הזמן של תוהו דהיינו צורה בלא חומר ועין בתוס[פות] ר"ה ד"ח ע"א וע"ב ודכ"ז ובתוספ[תא] חגיגה גבי חשבון של תקופות ובגדר צורה בלא חומר מחלוקת ב"ש וב"ה חולין דקל"ו ע"ב אם מראה הוה מציאות אף דזה גדר צורה בלא חומר דאם יטחן החומר לדק נתבטל המראה כמ"ש בספר המורה בהקדמות של המדברים וכן ס"ל בירוש[למי] ערלה פ"ב גבי תאנים שחורות של ר"א ור"י ור"ע תרומות פ"ג דמצטרפות לק"א ועי[ין] זבחים דע"ב ובירוש[למי] שם מחלק בין צבועים של ערלה וכה"כ דלא מצטרפי מחמת דגבי צבע הוה המראה העצם ואף אם נפרד לדק מ"מ נשאר המראה משא"כ בפירות דשם המראה הוא רק סיבה לא עצם אך ב"ש לא ס"ל כן וכ"מ בזה" (מכתבי תורה, עמ' 125).
.
וזה מה שכתבתי:
בוודאי גם בגד שנצבע בקליפי אגוז וגם תאנים, בשניהם הצבע הוא צורה המלובשת בחומר באותה מידה. והרי אם לא היתה מלובשת בחומר אי אפשר היה לראותה בעיני בשר.
העניין הוא כמו שאומרים במטבע שדעתיה דאינשי אצורתא. הכוונה שחתיכת מתכת ששוקלת חצי שקל אפשר להטביע בה צורה שאומרת שמשקלה שקל שלם וכך יהיה ערכה גם אם יידעו שעל המאזניים היא פחות משקל. ולכן לא אכפת לאנשים מהחומר שלה ודעתם רק על הצורה לבדה. ולכן אין כאן גזל אן מחליף מטבע במטבע כי החומר הוא הפקר ורק אכפת מהצורה לחוד. אע"פ שהיא וודאי מלובשת בחומר מ"מ ההלכה נקבעת לפי יחס האנשים לזה.
בבגד יש שני עניינים נפרדים, האחד שמתייחסים אליו כאל משהו מכסה ומחמם, וזה היה גם בבגד לא צבוע, ואם הוא צבוע זו רק עוד תכונה בבגד, עוד צורה המלובשת בחומרו.
אבל למשל בציור של צייר גדול שמצויר על בד, לא אכפת לנו כלל מהבד אלא רק מהצורה עצמה, כמו במטבע שדעתיה דאינשי אצורתא. ואע"פ שבציור הצורה מלובשת בבד, לא מתייחסים לזה אלא מתייחסים לצורה כשלעצמה, כמו לו לא היתה מלובשת בחומר.
בבגד צבוע יש גם עניין כזה בנפרד לגמרי מהעניין שהבגד מכסה ומחמם. למשל יש כדים שמצויירות עליהם יצירות אמנות רבות ערך ומחירם לא יסולא בפז. יש יחס נפרד לכד ככלי לשמור יין ואז הציור הוא רק תכונה של הכד וצורה המלובשת בגופו מבחינת יחס האדם אליה, ויחס נפרד לגמרי ליצירת האמנות ששם יחס האדם לצורה המופשטת כצורה בלי חומר. רק להנאת העיניים והנפש ולא לשום הנאה מחומר כלשהו.
כלומר ההבדל הוא מכח יחס האנשים לדבר, ולא מצד הדבר עצמו, שהרי ציור נפלא על בד מצד הדבר עצמו בלי יחס האנשים מלובש בחומר בדיוק כמו צבע התאנה.
ומצד יחס האנשים לא אכפת להם מצבע התאנה כצורה בפני עצמה והם מתייחסים לזה רק כאל תואר או תכונה של החומר שרק הוא חשוב, לאכילה, ולכן זו נחשבת צורה המלובשת בחומר.
כי ההלכות הנדונות תלויות ביחס האנשים. כיון שאצלם תאנים הן לאכילה והנאת ערלה שבהם היא האכילה ולא אכפת להם הצבע, לכן צבע התאנים אינו סיבה שלא יבטלו תאני ערלה בתאני חולין בלי שייכות לצבע, כי הביטול הוא על האיסור, והאיסור הוא על ההנאה והשימוש, וזה תלוי במה בני אדם נהנים ומשתמשים. בתאנים רק מהצורה של הטעם והמרקם וכיו"ב, ובבגד יש בחינה בה נהנים רק מהצבע ולא אכפת החומר וכמו בציורוהיינו הנאה מהצורה המופשטת, מהצבע לחוד, זה דבר שאינו בטל בצבע שונה.
לפי זה בתרומה וודאי היה שאפשר לתרום מתאנים שחורות על תאנים לבנות כי לא אכפת לאנשים מהצבע ולכן הוא לא מחלק מין לעצמו. כי מינים נקבעים רק לפי יחס בני האדם, ואם אצל בני אדם לא היה שום נפקא מינא לגבי חוויית האכילה אם אכל אפרסק או תפוח, הם היו נדונים כמין אחד.
ועל זה כותב רבינו שבית שמאי שאמרו שתאנים לבנות ושחורות אי אפשר לתרום מזה על זה, חולקים. ובעל כרחך שלפי בית שמאי תאנים זה כמו בגד, שאדם מחשיב את הצבע ויש לו הנאת צבע בתאנים בנפרד מהנאת האוכל וכמו הנאת צבע מהבגד בנפרד להנאת כסות וחימום. ולכן הם סוברים שתאנים שחורות ולבנות הן שני מינים לתרומה.
כאן נכנסת שאלה חדשה, האם צורה בלא חומר היא "מציאות".
לגבי בגד שנצבע בקליפי ערלה, הנאת הצביעה אסורה אע"פ שנהנה מהצורה המופשטת ולא אכפת לו מהחומר וזו הנאה מצורה בלא גוף, בכל אופן ייתכן שההנאה אסורה גם אם צורה בלא גוף אינה מציאות. שסוף סוף נהנה מערלה שאסורה בהנאה, וכדי להנות אין צורך שזה יהיה מציאות, וכמו נהנה מקול שירה או מהשגת מושכלות, שזו מציאות של הנאה ואפשר לאסרה גם מה מה שממנו נהנים אינו בגדר "מציאות".
אמנם לגבי השאלה האם אפשר לתרום מתאנים לבנות על שחורות, האם הן מין אחד או שני מינים, כאן אם נאמר שההנאה מהצבע שהיא צורה בלא גוף היא הנאה מדבר שאינו "מציאות", לא נוכל לחלקם לשני מינים.
העניין של "מציאות" בהקשר הזה תלוי בחווייה של בני האדם האם זה גורם להם חווייה של "מציאות". כל גדרי ההלכה נקבעים לפי תפישת בני אדם. וזה בהכרח שהרי ההלכה היא דיבור עם בני האדם.
כשאדם נהנה מציור או צבע של בגד, הוא חווה שהנאתו היא מצורה מופשטת בלי גוף, ואפשר שאין זה מפחית את הנאתו כלל, שהרי גם ממוכשלות עליונות אפשר להנות ואף יותר. וכשנאסרה הנאה שייך שהאיסור על זה.
החלוקה למיני פירות שונים תלוייה גם היא בתפישת בני האדם אותם. אבל בתפישת בני אדם אם ההבדל בין תאנים לבנות ושחורות אינו הבדל בדבר שגורם להם חווייה של "מציאות", הם לא יתייחסו אליהם כמיני פירות נפרדים עם שם שונה שמחייב להרים ממנו תרומה בפנ"ע.
לכן מבית שמאי מוכח שצורה מופשטת יש לה התייחסות כאל מציאות אצל בנ"א, וממילא גם גדר הלכתי של "מציאות".
אם הצבע של התאנה היה נשאר כל כמה שכותשים אותה עד דק, אז אנשים כבר לא היו מתייחסים לחוויית הצבע כאל חווייה של השגת צורה בלא גוף, אלא היו מתייחסים שזה חומר כזה שגורם את חויית הצבע והצורה והחומר אחד ואין להפרידו לבחינות חלוקות, אבל מה שהצבע נעלם בכתישה מורה שיש כאן הפרדה לבחינות חלוקות, ואז נובע שהתפישה היא שמתייחסים רק לצורה ולא לחומר, והיינו צורה בלא חומר.
קבוצת לימוד תלמוד עם ניר שטרן 