ביאור על שו"ת צפנת פענח ח"ב סי' ל"ד – חלק ג (ביאור יסודי בעניין עדות)

שו"ת צפנת פענח חלק ב סימן ל"ד

כאן חלק א מביאור תשובה זו.

כאן חלק ב מביאור תשובה זו.

כאן כל שו"ת צפנת פענח חלק ב.

 

בגמ' יבמות פ"ח א' שואלת הגמ' למה עד א' נאמן שבעלה מת, הרי זה דבר שבערווה ואתחזק איסורא, ומתרצת משום חומר שהחמרת עליה בתחילתה הקלו עליה בסופה (שזהו אותו טעם של דייקא ומינסבא לפי רש"י פ"ח א').

בדף צג ב, קטו א וב מובא גם טעם שני שהוא משום שהוא מילתא דעבידא לאגלויי האמינו לעד. יש שם חקירה בגמ' בין ב' הטעמים ונפסק כהטעם של מילתא דעבידא לאגלויי.

כהקדמה לרמב"ם אני מביא שתי דעות פשוטות:

לרש"י ותוספות הכל תקנת חכמים משום עיגון, ומהתורה צריך שני עדים עם דו"ח.

להריטב"א אין תקנת חכמים לקולא, רק כל המקומות שהקלו זה בירור גמור ובגדר אנן סהדי שמועיל בכל מקום כמו עדים.

*

רש"י מסכת יבמות דף צב עמוד א

תדע דהוראה היא – ע"י הוראת ב"ד היא ניסת ועלייהו תליא ולא אעד דהא בכל התורה עד אחד לא מהימן והכא מהימן דתורה לא האמינתו והם האמינוהו ועבדינן אפומייהו.

תלמוד בבלי מסכת שבת דף קמה עמוד ב:

 ואין עד מפי עד כשר אלא לעדות אשה בלבד.

רש"י מסכת שבת דף קמה עמוד ב:

לעדות אשה – לומר לאשה מת בעליך, דאקילו בה רבנן משום עיגונא, וכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, ואפקועי רבנן לקדושין מיניה.

תוס' יבמות פ"ח א:

נראה לר"י דלית לן למימר אנן סהדי דדייקא ומינסבא ונאמן עד אחד בכך מן התורה אלא מתקנת חכמים הוא דנאמן . ואין זה עקירת דבר מן התורה כיון שדומה הדבר הגון להאמין כמו שאפרש לקמן בפרקין (פט:) שבדבר שיש קצת טעם וסמך לא חשיב עוקר דבר מן התורה.

ריטב"א שם:

ויש לומר דקים להו לרבנן דמילתא דעבידא לגלויי שהחמרת עליה בסופה כ"כ ודאי קושטא קא מסהיד וכי דייקא ומנסבא בדין מנסבא דאנן סהדי במילתא. ופרסום כזה נחשב בכ"מ כעדות גמורה ואפילו מדאורייתא. והכתוב מסרו לחכמים לדעת איזהו דבר מפורס' שניכר דברי אמת שיהא חשוב כעדות וזה כפתור ופרח, ממ"ה הר"ם ז"ל.

*

שיטת הרמב"ם שיש בה הרבה סתירות לכאורה

 

רמב"ם הלכות גירושין פרק יג

 הלכה כט

אל יקשה בעיניך שהתירו חכמים הערוה החמורה בעדות אשה או עבד או שפחה או גוי המשיח לפי תומו ועד מפי עד ומפי הכתב ובלא דרישה וחקירה כמו שבארנו, שלא הקפידה תורה על העדת שני עדים ושאר משפטי העדות אלא בדבר שאין אתה יכול לעמוד על בריו אלא מפי העדים ובעדותן כגון שהעידו שזה הרג את זה או הלוה את זה. אבל דבר שאפשר לעמוד על בריו שלא מפי העד הזה ואין העד יכול להשמט אם אין הדבר אמת כגון זה שהעיד שמת פלוני, לא הקפידה תורה עליו, שדבר רחוק הוא שיעיד בו העד בשקר, לפיכך הקלו חכמים בדבר זה והאמינו בו עד אחד מפי שפחה ומן הכתב ובלא דרישה וחקירה כדי שלא ישארו בנות ישראל עגונות.

השגת הראב"ד: שדבר רחוק הוא שיעיד זה שקר לפיכך הקלו חכמים בדבר זה. א"א אי נמי דהיא דייקא ומינסבא מפני חומר שהחמירו עליה בסופה.

*

כשהיא בעצמה מעידה נראה שהרמב"ם משלב את שני הטעמים. ואכן משמע בגמ' ששניהם אמת כיוון שבסיום הסוגיא שדנה בעיקר ההיתר בדף פ"ח א' הביאו רק את הטעם של מתוך שהחמרת עליה. ואחר כך בדף צ"ג ובדף קט"ו חוקרים בין שני טעמים ומשמע שהטעם של מתוך שהחמרת וודאי קיים והשאלה רק האם יש טעם נוסף של מילתא דעבידא לאיגלויי. וכן נראה תוכן דברי הראב"ד על הרמב"ם גירושין י"ג כ"ט שהבאתי לעיל (וצ"ע שאם זה נכון איך יסביר הרמב"ם למה מה"ת לא צריך ב' עדים לפי הטעם של מתוך שהחמרת)

רמב"ם הלכות גירושין פרק יב

הלכה טו

מי שהוחזקה אשת איש והלכה היא ובעלה למדינת הים ושלום בינו לבינה ושלום בעולם ובאה ואמרה מת בעלי נאמנת ותנשא או תתיבם, חזקה שאינה מקלקלת עצמה ותאסור עצמה על זה ועל זה ותפסיד כתובתה מזה ומזה ותוציא בניה ממזרים בדבר העשוי להגלות לכל ואי אפשר להכחיש ולא לטעון טענה שאם הוא חי סופו לבא או יודע שהוא חי. וכן אם בא עד אחד והעיד לה שמת בעלה תנשא על פיו שהדבר עשוי להגלות, אפילו עבד או אשה או שפחה ועד מפי עד מפי עבד מפי שפחה מפי קרובין נאמנין לומר מת פלוני ותנשא אשתו או תתיבם על פיהם.

*

הראב"ד הקשה על הטעם של מילתא דעבידא לאגלויי:

רמב"ם הלכות יבום וחליצה פרק ג

הלכה ה

נאמן עד אחד להעיד ליבמה שמת בעלה ומתיבמת על פיו או שמת יבמה או שניתן לבעלה בן להתירה לזר, ואפילו עבד או אשה או גוי משיח לפי תומו מעיד במיתת היבם כמו שמעיד לאשת איש להתירה כמו שביארנו בהלכות גירושין.

השגת הראב"ד: נאמן עד אחד להעיד ליבמה שמת בעלה ומתיבמת או שנתן לבעלה בן. א"א זה הדמיון אינו מחוור אם אמרו בעדות מיתה דמהימן עד אחד אפילו בדבר שהיא אינה נאמנת משום דמילתא דעבידא לאיגלויי היא ולא משקר יאמרו בניתן לבעלה בן דאפשר דמשקר דאפילו בעל עצמו שאמר יש לי בנים והוא מוחזק באחים ובלא בנים אינו נאמן להתירה בלא חליצה.

הרב סיני לוי

http://asif.co.il/?wpfb_dl=614

הקשה עוד: "האם שיקולים אלו [של מילתא דעבידא לאגלויי כהסבר הרמב"ם] נכונים לגבי מסיח לפי תומו? האם יש הבחנה בדיוק בו נזהר אדם בדבריו המסיח לפי תומו בין מקום שבו עשוי הדבר להתגלות לבין מקום שבו אין עשוי הדבר להתגלות? כמו כן, בעד מפי עד לא מתקיימת הדרישה "ואין העד יכול להשמט", שכן הוא יכול ויכול להישמט ולומר "כך אמר לי פלוני", ולא יימצא שקרן . כמו כן, בעדות מפי הכתב דרישת הרמב"ם לגבי זיהויו של הכתב הוא שייוודע שהוא "כתב ישראל", ובפשטות גם במקום שבו איננו יודעים כלל מי עומד מאחורי אותה כתיבה. במצב זה ודאי אין איום על הכותב שהדבר ייוודע."

.

.

עוד יש להקשות,

אם ראובן אומר הפקדתי אצלך את פרתי והיא בחצרך, ושמעון אומר להד"ם, צריך לכאורה להאמין לעד אחד שמעיד ששמעון אומר את האמת וראובן לא הפקיד פרתו, שהרי ייתכן שאחר כך תצא פרתו של ראובן מחצרו של שמעון לפנינו וזה כמו בא הבעל לפנינו אחרי שהעידו שמת.

וכן אם עד אחד מעיד שראובן לא נתן גט לאשתו נאמין שמא אח"כ ייצא גט מתחת ידיה. או אם ידוע שנכתב גט אחד נאמינו שראובן נתן את הגט כי אולי אח"כ יצא גט מתחת יד ראובן.

וכן ברציחה למה לא נאמין לעד אחד שראובן רצח את שמעון, שהרי אם זה שקר הרי ייתכן ששמעון יבא ברגליו לפנינו וכמו עדות שמת בעלה.

וכן בעד שמעיד על מקודשת שזינתה נאמין לו כי אם שיקר היא תביא סדין עם דם בתולים.

וכן קשה למה לא נאמין לעד שמעיד על פלוני אלמן או גרוש שמת לעניין לירש נכסיו (עיין בזה אה"ע י"ז סעיפים מג מד בנו"כ).

.

.

ועי' הלכות עדות פרק ה הל' ב:

בשני מקומות האמינה תורה עד אחד: בסוטה שלא תשתה מי מרים ובעגלה ערופה שלא תערף כמו שביארנו, וכן מדבריהן בעדות אשה שיעיד לה שמת בעלה.

(רמב"ם הלכות גירושין פרק יב

הלכה יח

בא עד אחד והעיד שמת בעלה והתירוה להנשא על פיו ואחר כך בא אחר והכחיש את הראשון ואמר לא מת הרי זו לא תצא מהתירה ותנשא, שעד אחד בעדות אשה כשני עדים בשאר עדיות ואין דבריו של אחד במקום שנים.)

*

*

רמב"ם הלכות יבום וחליצה פרק ד

הלכה לא

ומעידין עליו שלשה או שנים מן השלשה או שנים שראו החליצה אף על פי שאינן הדיינין שחלצה בפניהן כמו שבארנו, ואפילו אשה או עבד או קטן שהוא מכיר ונבון נאמנין לומר זה הוא פלוני אחי פלוני וזו היא יבמתו וחולצין על פיהן מה שאין כן בשאר עדיות של תורה בין לעדות ממון בין לעדות איסור, שזה דבר העשוי להגלות הוא ואפשר לידע אמתת הדבר שלא מפיהן כענין שבארנו בסוף הלכות גירושין.

.

תלמוד בבלי מסכת יבמות דף לט עמוד ב

הגמ' מביאה נוסח גט חליצה –

איך פלונית בת פלוני אקרבת ית פלוני יבמה קדמנא לבי דינא, ואשתמודעינהו דאחוה דמיתנא מאבא ניהו, ואמרי ליה: אי צבית ליבם יבם, ואי לא – איטלע לה רגליך דימינא

ואח"כ אומרת על זה הגמ':

 אשתמודעינהו – פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אמר: בעדים, וחד אמר: אפילו קרוב, אפילו אשה. והלכתא: גלויי מילתא בעלמא הוא, ואפילו קרוב, ואפילו אשה.

בגמ' לא משמע שזה אותו הטעם של דבר העשוי להיגלות כלשון הרמב"ם. ולא ברור שהקולא המיוחדת שהקלו בעגונות שייכת כאן. והטעם של מתוך שהחמרת עליה בסופה לא שייך כאן ולמי שסובר את הטעם הזה בעגונה לכאורה יסבור שהחמירו בחליצה שצריך ב' עדים שהוא אחיו ולא שמענו שהדברים תלויים זב"ז. ופשטות הגמ' שעצם העדות שזה אחיו היא לא עדות על דבר שבערווה או על בר איסור או היתר אלא על סתם עובדה נייטרלית ולכן זה רק גילוי מילתא.  וצ"ע למה הרמב"ם משייך את זה לדין מילתא דעבידא לאגלויי של עדות אשה.

.

.

***

.

.

מקובלנו שכל פעם ראשונה שנזכר דבר בתורה, שם כלול עיקר עניינו ואחר כך רק נפרטים הפרטים הכלולים בו.

.

המקום הראשון שנזכר עניין עדות בתורה הוא בבראשית ל"א:

"וַיַּעַן לָבָן וַיֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא וְלִבְנֹתַי מָה אֶעֱשֶׂה לָאֵלֶּה הַיּוֹם אוֹ לִבְנֵיהֶן אֲשֶׁר יָלָדוּ. מד וְעַתָּה לְכָה נִכְרְתָה בְרִית אֲנִי וָאָתָּה וְהָיָה לְעֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ. מה וַיִּקַּח יַעֲקֹב אָבֶן וַיְרִימֶהָ מַצֵּבָה. מו וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ גָל וַיֹּאכְלוּ שָׁם עַל הַגָּל. מז וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ גַּלְעֵד. מח וַיֹּאמֶר לָבָן הַגַּל הַזֶּה עֵד בֵּינִי וּבֵינְךָ הַיּוֹם עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ גַּלְעֵד. מט וְהַמִּצְפָּה אֲשֶׁר אָמַר יִצֶף יְהוָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ כִּי נִסָּתֵר אִישׁ מֵרֵעֵהוּ. נ אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹתַי וְאִם תִּקַּח נָשִׁים עַל בְּנֹתַי אֵין אִישׁ עִמָּנוּ רְאֵה אֱלֹהִים עֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ. נא וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הִנֵּה הַגַּל הַזֶּה וְהִנֵּה הַמַצֵּבָה אֲשֶׁר יָרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ. נב עֵד הַגַּל הַזֶּה וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה אִם אָנִי לֹא אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאִם אַתָּה לֹא תַעֲבֹר אֵלַי אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאֶת הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת לְרָעָה. נג אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי נָחוֹר יִשְׁפְּטוּ בֵינֵינוּ אֱלֹהֵי אֲבִיהֶם וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק. נד וַיִּזְבַּח יַעֲקֹב זֶבַח בָּהָר וַיִּקְרָא לְאֶחָיו לֶאֱכָל לָחֶם וַיֹּאכְלוּ לֶחֶם וַיָּלִינוּ בָּהָר."

.

.

הנה עניין העדות של הגל אינו חידוש של התורה אלא הוא עניין בטבע האנושי והיה ידוע ללבן ונהוג בזמנם אצל אומות העולם.

מהפסוקים מבואר שעניין עדות שייך גם לעניין ברית. ואוסיף שיש לזה שייכות גם לשבועה.

עדות ברית ושבועה הם מציאות בטבע האנושי, והיו נהוגים בכל עמי קדם עוד לפני זמן התורה. וכמו שרואים הרבה בסיפורי האבות.

יש אמירה על ידיעה מסויימת, שהיא פשוטה ואין לה חשיבות מיוחדת וכגון היכן הדרך למקום פלוני וכיו"ב, שאין לה שייכות לשבועה עו עדות.

רק בדברים שיש להם חשיבות,  שהם שייכים לשינוי חשוב במציאות, שייך עדות או שבועה.  בדברים אלה אמירת הידיעה יש בה עניין טקסי וקישור למימד רוחני, וזהו עניין שבועה וגם עדות וכן גם ברית.

בפשוטו עניין הגל היה להודיע שיעקב ולבן אמרו שלא יעברו לרעה את המקום הזה. אמירתם היה בשעתה ולאחר זמן לא היתה נודעת לולא הגל. בעומק העניין יש לידיעה זו המונחת בגל גם כח פעולה בעולם, כמו שנאמר במדרש תנחומא (ורשא) פרשת ויצא סימן יג
"עד הגל הזה זש"ה ותלחץ רגל בלעם אל הקיר (במדבר כב), הגל הוא הקיר לפי שעבר בלעם את השבועה שנשבע ליעקב שנאמר אם לא תעבור את הגל הזה ואת המצבה הזאת לרעה, ובלעם זה לבן שנאמר ארמי אובד אבי (דברים כו), ועל שבקש לכלות ישראל נקרא ארמי שנאמר ולכה זועמה ישראל לכך נפרע הקיר ממנו לפי שהוא העד על השבועה כדכתיב יד העדים תהיה בו בראשונה "

תרגום יונתן – במדבר פרק כב :
"(כג) וחמת אתנא ית מלאכא דיי מעתד באיסרטא וחרביה שליפא בידיה וסטת אתנא מן ארחא ואזלת בחקלא ומחא בלעם ית אתנא למכוונא יתה לאיסרטא:
(כד) וקם מלאכא דיי בדוחקא דמיצע ביני כרמיא אתר דאקים יעקב ולבן אוגר וקמא מצטרא מיכא ושכותא מציטרא מיכא וקיימו דלא למעיבר דין תחום דין לבישא:
(כה) וחמת אתנא ית מלאכא דיי ואדחקת לסייגא ודחקת ית ריגל בלעם לסייגא ואוסיף למימחה ומלאכא אתכסי מינה:"

.

.

.

דיני עדות של התורה בנויים על המציאות האנושית שהיתה קיימת מקודם (כמובן סדר הבריאה הוא שקודם היתה תורה ומזה נברא העולם, רק כך היתה צורת ההשתלשלות ואכמ"ל). עדות היא לא דבר שהתחדש בתורה. כמו למשל בכור זה עניין שקיים בטבע האנושי שיש חשיבות בבכור, והתורה אמרה על זה דינים לבכור אדם ובהמה ולירושה וכיו"ב. וכן נישואין היו לפני מתן תורה מהטבע האנושי והתורה נתנה בהם דינים וכמו שמבואר ברמב"ם תחילת הלכות אישות. וכן כיבוד הורים ודינים וכל ענייני התורה, הם עניינים שיסודם נמצא בטבע האנושי והיו קיימים בחיי בני אדם גם לפני התורה, והתורה עליהם נתנה דינים וקבעה והגדירה וקידשה עניינם. (זו כוונת רבי ירוחם הלוי ממיר שאמר שכמו שרש"י ותוספות הם פירוש סביב הגמ' ואי אפשר להבינם כחיבור בפני עצמו, כך התורה כולה היא כמו רש"י ותוספות סביב האדם, ואי אפשר להבינה כספר העומד בפני עצמו.)

.

.

עיין באורך במשנ"ת לעיל לפני כמה רשימות על דברי הגר"ח הלוי על הלכות אישות פ"ב ה"ט, שבדיני עדות עניין עדות הוא שזה עושה כח פעולה בעולם שעושה חלות דינים.

וזה בכל עדות, אבל מלבד זה בוודאי עדות עושה בירור שכך היה. וכמ"ש רבינו בתחילת תשובה זו.

וזה כמו הגלעד שפשוטו היה שעשה בירור לדעת שאכן אמרו זה לזה שלא יעברו לרעה, ובנוסף היה לזה גם כח לשנות את המציאות שרגלו נלחצה על הגלעד הזה ולא היה יכול לעבור.

.

.

עד הוא מלשון חיבור והתאחדות, כמו עדה. וכשהוא אומר דבריו כעדות ולא כסתם אמירה, היינו שבאמירתו הוא מתאחד עם האמת, ועם המציאות והנצח, וכמו הלשון "לעולם ועד". ושבועה הוא כעין זה רק יותר חמור, שהוא מתאחד עם אלוהיו (או אליליו, במה שהוא מאמין), ודיבורו נעשה כביכול כמו דיבור האל מבחינת אמיתתו. וברית הוא עניין התאחדות שני כורתי הברית זה עם זה, וגם הם מתאחדים עם האמת ויש בברית עניין עדות וכמבואר בגלעד שהיה גם ברית וגם עדות.

בטבע כל אדם רואה מזווית אחרת בגלל ששכלו שקוע בגשמיותו ורואה רק לפי הצד של גשמיותו וכמ"ש והשוחד יעוור ולכל אחד יש עיוורון אחר של שוחד אחר, וכל גשמיות במהותה היא שקועה בשוחד, ולכן כל אחד על פי הטבע רואה אחרת מה היה במציאות.

אם שני בני אדם שונים אומרים שראו דבר אחד הראייה הזו נעשית דבר שמתרומם ומתנוסס מחומריות הטבע, והיא מאחדת ביניהם באיחוד שמעל חומריות הטבע, ויש לזה כח מיוחד גם בלי גדרי התורה. וכל העדים נעשית כת אחת, ונמצא אחד מהם קרוב או פסול כל הכת פסולה, כי האמירה המשותפת מפשיטה את האמירה מחומריות האומר, ובהפשטה זו כל העדים מתאחדים לדבר אחד.

.

באופן זה העדות נעשית צורה המתנוססת בעולם, וצורה כזו אם היא צורה הלכתית נעשה מהתנוססותה כח לפעול חלות דינים מחודשים בעולם. ועל דרך שמעשה קניין היא העמדת צורה טקסית מתנוססת וזה מחדש חלות דינים, וכן תפילין או בניית מקדש וסוכה ולולב ומצה ועוד הרבה כיו"ב.

.

.

רמב"ם הלכות סנהדרין פרק כד
הלכה א
"יש לדיין לדון בדיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה להן שהן אמת והדבר חזק בלבו שהוא כן אף על פי שאין שם ראיה ברורה ואין צריך לומר אם היה יודע בודאי שהדבר כן הוא שהוא דן כפי מה שיודע, כיצד הרי שנתחייב אדם שבועה בב"ד ואמר לדיין אדם שהוא נאמן אצלו ושדעתו סומכת על דבריו שזה האיש חשוד על השבועה יש לדיין להפוך השבועה על שכנגדו וישבע ויטול הואיל וסמכה דעתו של דיין על דברי זה, אפילו היתה אשה או עבד נאמנים אצלו הואיל ומצא הדבר חזק ונכון בלבו סומך עליו ודן, ואין צריך לומר אם ידע הוא עצמו שזה חשוד. וכן אם יצא שטר חוב לפניו ואמר לו אדם שסמך עליו אפילו אשה או קרוב זה פרוע הוא אם סמכה דעתו על דבריו יש לו לומר לזה לא תפרע אלא בשבועה, או אם היה עליו שטר חוב לאחר יתן לזה שלא נפגם שטרו כלל ויניח זה שנפגם שטרו בדברי האחד או ישליך השטר בפניו ולא ידון בו כפי מה שיראה, וכן מי שבא וטען שיש לו פקדון אצל פלוני שמת בלא צואה ונתן סימנין מובהקין ולא היה זה הטוען רגיל להכנס בבית זה האיש שמת, אם ידע הדיין שזה המת אינו אמוד להיות לו חפץ זה וסמכה דעתו שאין זה החפץ של מת מוציאו מן היורשין ונותנו לזה האמוד בו ונתן סימנים, וכן כל כיוצא בזה שאין הדבר מסור אלא ללבו של דיין לפי מה שיראה לו שהוא דין האמת, אם כן למה הצריכה תורה שני עדים שבזמן שיבואו לפני הדיין שני עדים ידון על פי עדותן אף על פי שאינו יודע אם באמת העידו או בשקר."

.

.

רמב"ם הלכות יסודי התורה (פרק ח הל' ב):

"נמצאת אומר שכל נביא שיעמוד אחר משה רבינו אין אנו מאמינים בו מפני האות לבדו כדי שנאמר אם יעשה אות נשמע לו לכל מה שיאמר אלא מפני המצוה שצוה משה בתורה ואמר אם נתן אות אליו תשמעון. כמו שצונו לחתוך הדבר על פי שנים עדים ואע"פ שאין אנו יודעין אם העידו אמת אם שקר כך מצוה לשמוע מזה הנביא אע"פ שאין אנו יודעים אם האות אמת או בכישוף ולט."

.

.

גזירת הכתוב של עדות בתורה היא לגבי הכח של עדות לפעול חידושי דין בעולם על ידי העמדת צורה מתנוססת, שהעמדה כזו של צורה יש לה כח לפעול התלבשות חדשה של צורות בחומר וזה עניין חלות דין, דהיינו התלבשות צורת דין, שצורת הדין הטהורה שבעולם הצורות חלה על גשם העולם ועושה מציאות חדשה.

וכיוון שזה נוגע לכח העדות לחדש מציאות ולא לחלק הבירור שבעדות, גזרת הכתוב שמועילה הצטרפות בעדות וכגון שראה אחד שתי שערות בכרסה והשני שתי שערות בגבה, וכיו"ב, שאין כאן בירור ב' עדים על מציאות השערות. וכן אחד ראה הלוואה של מנה היום והשני הודאה על מנה אתמול גובים מנה מכח שני עדים אע"פ שאין בירור. אמנם גם היכן שצריך רק ידיעה, גם אז סומכים על עדים, רק שאז וודאי לא יועיל צירוף אע"פ שיש גזיה"כ בתורה שעדות מצטרפת, פשוט שזה לא עושה ידיעה.

.

.

.

בטבע האנושי, עדות ושבועה לא שייכים בדבר בגלוי וידוע בעולם, ורק הוא במקרה עדיין לא יודע, ובוודאי יידע עוד מעט.

וגם בדיני תורה אין צורך בעדות על זה.  ולמשל אם אדם נמצא בחדר סגור ואינו יודע מתי נעשה יום או לילה, לעניין חמץ שבת וכיו"ב, ואפילו בדיני נפשות שאינם יודעים אם יכולים לדון או לא שמא הוא לילה, אין צריך דיני עדות וגם לא דיני עד אחד להיוודע שהוא לילה אלא יכולים להסתכל בשעון ובלוח שנה או בכל דרך אחרת שתניח את דעתם ויסמכו על זה שהוא יום עכשיו גם לאיסורים וגם לנפשות ואין צורך בשני עדים.

כי אם פלוני אומר להם שהוא כעת יום, אינו צריך להתאחד עם האמת באמירתו זו, כיוון שהדבר ידוע לכל ומטבעו מן הסתם עתיד להתגלות בקרוב גם למי שעדיין לא יודע, והאמירה היא הודעה בעלמא, ולא שהכל נסמך רק על אמירת האומר.

חלות דין שצריך לזה עדות בעדי קיום, זה רק היכן שהצורה הפועלת את שינוי המציאות אין לה התלבשות בעולם מכח הטבע והמציאות עצמם, וצריך לפעול את התלבשותה בעולם ואז צריך מעשה קניין או עדות וכיו"ב שמציירים את הצורה בחומר בכוונה ועשייה כראוי וכך היא מקבלת  כח פעולה. אבל אם למשל אדם מת ומכח זה היורשים זוכים בנכסיו, אין צורך למות לפי הלכות מיתה ולהתכוון למות ושיהיו עדי קיום על המיתה או קניין כלשהו או כל עניין הלכתי שיחיל חלות דין מת, ורק אז שחל דין מת יוכלו יורשיו לזכות. כי המיתה היא צורה שחלה מעצמה מכח הטבע והמציאות ואינה צריכה שאנחנו נפעל להחיל אותה מכח מעשה הלכתי.

.

.

ועיין עוד בזה במה שכתבתי לגבי היסוד בין הכרעת רוב בקבוע או נייד שגם שם היסוד הוא החילוק בין מה שמצד עצמו אינו ידוע לבין מה שבמקרה איננו יודעים. עיין כאן.

.

.

מה שהרמב"ם כותב:

"רמב"ם הלכות גירושין פרק יג
שלא הקפידה תורה על העדת שני עדים ושאר משפטי העדות אלא בדבר שאין אתה יכול לעמוד על בריו אלא מפי העדים ובעדותן כגון שהעידו שזה הרג את זה או הלוה את זה.", הכוונה שכך הוא עיקר עניין עדות שבטבע האנושי, שעליו התורה מדברת ונותנת בו דינים וגדרים. והכוונה שדבר שבטבע האנושי היחס  אליו כאל דבר שעכשיו גלוי לכל העולם והרבה יודעים אותו וחזקתו וטבעו שיוודע בקרוב גם למי שעדיין לא יודע, אם פלוני בא ואומר דבר זה למי שעדיין לא יודע, אין לאמירתו משקל חשיבות כדי שיהיה שייך שיחזק אותה בכוונת עדות שהיא יותר חשובה וטקסית מאמירה בעלמא ושייכת קצת לעניין הדומה לשבועה.

והדינים שיחולו מכח ידיעה זו אינם צריכים עדי קיום שבעדותם תתנוסס הצורה ותוכל לפעול התלבשות צורה בעולם, כי ההעניין מתנוסס מעצמו גם בלי עדות והצורה מתלבשת בעולם מעצמה מהטבע ואינה צריכה סיוע מכח מעשה הלכתי.

(החילוק העיקרי והפשוט הוא שרציחה או הלוואה נעשים ברגע אחד ורק מי שהיה שם יכול לדעת שפלוני רצח או לווה ורגע אחר כך כבר אין שום אדם אחר יכול לדעת. לכן בזה מה שמעידים אלה שראו נחשב עדות. אבל העובדה שפלוני מת היא מצב מתמשך ומטבעו הוא גלוי וגם בהמשך הזמן לעתיד כל מי שישאל עליו ישיבו לו שהוא כבר מת ולכן זה נחשב כדבר שמצד עצמו הוא גלוי)

אמנם נשאר רק לדעת מה נחשב ידיעה בעלמא שאפשר לסמוך עליה ולומר שאין כאן מקום לחשוש לשקר או טעות.

וגם בזה מקום שרוצים לדעת בלי שקר וטעות הגדר הרגיל הוא להצריך שני עדים, כי זה וודאי נחשב ידיעה ברורה גם בלי גזירת הכתוב של עדות אלא מכח הטבע והמציאות, ובפחות מזה אין שום גדר ברור והרי זה תלוי בכל עניין לגופו, ומי יכול לעמוד על זה מתי בדיוק נעשה ברור כל הצורך שכבר אין מקום לחשוש לטעות או שקר.

לכן אם בא עד אחד  להעיד שמת בעלה, עדיין מהתורה ייתכן שלא נתיר אותה ואע"פ שאין כאן דין עדות הלכתי, שסוף סוף ייתכן שהוא משקר וגם לצאת מחשש שקר צריך ב' עדים.

.

ובמקום שאין צורך בעדות הלכתית כלל, וכגון מי שבחדר סגור ולא יודע מתי יום, או לגבי מיתת הבעל שזה דבר שאמיתתו נגלית בעולם לא רק מפי העדים, עדיין אם חוששים לשקר לא נוכל לסמוך על עד אחד או נכרי או אשה וכיו"ב, וזה כבר תלוי באמדן חכמים מתי נחשב שזה בירור שאפשר לא לחשוש לאמיתתו, וברוב המקומות לא היתה סיבה לנסות להגדיר על מה אפשר לסמוך מפני חשש שקר, ונשאר ממילא שגם כדי לצאת מחשש שקר אנו צריכים שני עדים דווקא. ולכן למשל להעיד שמישהו אלמן מת לעניין לירד לנכסיו צריך שני עדים אע"פ שזה דבר שעשוי להתגלות, והתורה לפי הרמב"ם לא הקפידה להצריך שני עדים בזה. כי אחרת אולי הוא לא מת כלל, ואין סיבה לחפש הגדרות בירור מקילות יותר משני עדים שזה הגדר הבסיסי. ורק בעגונה קבעו חכמים להקל ולצאת מחשש שקר גם בפחות משני עדים.

ולכן גם אם  הפקיד פרתו וטוען שהיא בחצר הנפקד שזה דבר העשוי להתגלות,  אפשר שאכן לא צריך הלכות עדות ובכל זאת מצריכים שני עדים כדי לדעת שכך היה גופא דעובדא ואין כאן שקר, ולא נכנסו חכמים כאן לקולות כמו שנכנסו בעגונה. או שמא אין זה דבר שמטבעו ומהותו נחשב גלוי בעולם ורק חסרון ידיעה לקצת אנשים, וצע"ע.

.

ולכן כתב הרמב"ם: "אבל דבר שאפשר לעמוד על בריו שלא מפי העד הזה ואין העד יכול להשמט אם אין הדבר אמת כגון זה שהעיד שמת פלוני, לא הקפידה תורה עליו, שדבר רחוק הוא שיעיד בו העד בשקר". כדי שהתורה לא תקפיד על שני עדים צריך שני דברים, האחד שלא יהיה כאן גזירת הכתוב של עדות, ולזה מספיק שהוא דבר שמטבעו עשוי להתגלות גם לולא העדים. והשני שגם אחרי שיצאנו מגדר גזיה"כ של עדות, עדיין מקפידה התורה שלא נסמוך על דבר שאפשר שהוא שקר, ולכן היה צורך להוסיף שכאן התורה תסכים שאין מקום לחשוש לשקר ולכן אין כאן עקירת דין תורה במה שאמרו חכמים לסמוך על עד אחד.

מכיוון שכל שהוא עשוי להתגלות כבר יצא מגזיה"כ של הלכות עדות ועבר לגדר שחכמים קובעים מה נחשב ידיעה שאפשר לסמוך עליה, ייתכן שקבעו שעד אחד נאמן מכח שלא יוכל להישמאט מפני האמת כשתתגלה, אבל אחרי קביעה זו כבר נקבע גדר מדרבנן לסמוך על עד אחד ולכן סומכים עליו גם במקום שמעידים שיש לו בן וכיו"ב שאין עניין של לא יוכלו להישמט כשתתגלה האמת.

.

.

*

.

.

בחלק הקודם של ביאור תשובה זו הראיתי שלרבינו יש מהלך למה עדות אשה אינו צריך מהתורה גדרי עדות, והוא משום שמיתת הבעל מתירה את האשה לא מדין הלכתי אלא משום שכך המציאות אצל בני אדם. יעו"ש ביאור עניין זה שלכאורה נראה תמוה וחסר שחר.

ולרמב"ם יש דרך אחרת בזה, שלדבריו הטעם שעדות אשה אינה צריכה גדרי עדות הוא משום שזה דבר שעשוי להתגלות. ואין זו סתירה או קושיא, שרבינו כתב את האמת לדעתו גם אם אינו חולק על טעמו של הרמב"ם ושניהם אמת.

.

.

*

.

.

וכותב רבינו (עמ' 30 בשו"ת, סוף עמודה ראשונה):

"דישראל דווקא אם מתכוין לעדות אז כשר מה"ת וזה גדר עדות נפשות ודבר שבערוה. הנה ע"א יש בזה כמה וכמה סתירות אם נאמנות גבי אשה גדר עדות או גדר גילוי מילתא כו'.

אך רבינו הגדול ס"ל כך בזה, ב' גדרים גדר סיפור וגם גדר עדות רק מדרבנן נאמנות מה"ת".

והכוונה דיש עדות מהלכות עדות של גזירת הכתוב שבתורה, וזה דווקא בישראל מגזירת הכתוב, כי נכרי אע"פ שהיה וודאי לנו שאינו משקר לא היה נאמן מגזירת הכתוב.

בעד אחד לגבי עדות אשה, הרי נאמן גם נכרי ונראה מזה שזה לא מגדרי גזירת הכתוב של עדות שהיא דווקא בישראל.

הנה עדות מגזירת הכתוב עניינה דווקא ראייה של צורת הדבר עצמה ולא בירור מה היה גופא דעובדא.

וכמ"ש סנהד' ל"ז א: "ת"ר כיצד מאומד אומר להן שמא כך ראיתם שרץ אחר חבירו לחורבה ורצתם אחריו ומצאתם סייף בידו ודמו מטפטף והרוג מפרפר אם כך ראיתם לא ראיתם כלום".

שבאופן כזה ידוע שרצח אבל לא ראו בעיניהם שרצח, ועדות צריכה דווקא ראייה. וכשרואים אז אע"פ שלא מבורר כלל מה היה גופא דעובדא שפיר הוי עדות וכגון במנאפים עד שיראו כדרך המנאפים, שזו צורת המעשה ואע"פ שיתכן שלא היה מכחול בשפופרת.

וגזירת הכתוב שמכח ראיית צורה נעשה שינוי בעולם, כי העד הרואה נעשה כמו הגלעד של יעקב ולבן.

בעדות אשה אין צורך בעד כזה, לפי הרמב"ם כיוון שהוא מילתא דעבידא לאגלויי, ולפי רבינו משום שהיתר מיתת הבעל אינו היתר מצד דין או גזירה וכמו שנתבאר לעיל בחלק הקודם של ביאור התשובה.

ולכן די לנו בעדות אשה רק סיפור שנדע שמי שאמר שהבעל מת אינו משקר, ואין צורך ביותר מזה.

אמנם אין שום גדרים בתורה מתי נחשוש שמי שמספר דבר כלשהו משקר ומתי נאמין לו.

ולזה שוב נצרכים אנו להלכות עדות, שהרי עדים כשרים מגזירת הכתוב מהתורה לפני כל הכח שהעניקה להם תורה לפעול חלות דינים, נמצא ביסוד הדים שהתורה האמינה להם שאינם משקרים. שהרי אם הם עדי חמס וחושדים שהם משקרים לא יהיה להם דין לפעול חלות דין. ובהכרח כלול בגזירת הכתוב של עדים שמקבלים שהם נאמנים. ומ"ש הרמב"ם שעושים לפי העדים אע"פ שלא ידעינן אם הם אומרים את האמת, הכוונה שזה מגזיה"כ שהם נאמנים גם אם לדעת השופט אין להאמין להם, אבל סוף סוף יש כאן גדר של נאמנים. ולכן במיתת הבעל שצריך רק סיפור ולא עדות, מכל מקום לגבי נאמנות הסיפור אנו חוזרים לדין עדות שבתורה שרק שם יש לנו גדרים מתי חוששים לשקר ומתי לא.

הנה חז"ל קבעו לקבל עד אחד בעדות אשה כי מהתורה אין צריך בהכרח שניים. רק צריך שלא נחשוש לשקר. ובזה לא רק שחז"ל קבעו שגדרי דיני עדות אשה שבאופן כזה אין חשש שקר, אלא גם שהם נתנו לסיפורו של עד אחד בעדות אשה גדרי עדות. ומכאן שמדרבן החשיבו דבריו לומר כל מקום שהאמינה תורה לעד אחד הרי הוא כשניים, וכמו שהבאתי לעיל.

והעניין הוא שהנאמנות בנוייה על גדרי עדות שבתורה, ושם הוא דווקא בראיית הצורה של המעשה ולא בהסקת מסקנא מהיקש שכלי בלי ראייה. ולכן גם בעד אחד ייסדו את דין נאמנותו על קבלת דבריו כראייה של צורה וכמו גדרי שני עדים שבתורה. וכיוון שמה"ת די כאן בסיפור דברים, ומה"ת אין לחשוש לשקר לפי הסברות שקבעו חז"ל של דייקא ומנסבא ומילתא דעבידא לאגלויי, יש לעדותו נאמנות גם לפי דין תורה והיינו שלא אומרים שרק מדרבנן האמינוהו ומהתורה הדין שאינו נאמן.

והעניין שנתנו לדברי עד אחד דין עדות ראייה ואל רק סיפור דברים, מלבד שזה נפקא מינא לדין של כל מקום שהאמינה תורה לעד אחד הרי הוא כשני עדים, ואם בא עד אח"כ שסותר דבריו לא סותרים את דבריו, יש בזה עוד נפקא מינא גדולה כמו שיבואר בהמשך, שלכן דווקא בנשכו נחש יכולים להעיד שהוא מת גם אם לא ראוהו מת, אבל לא בדרסו אריה.