ביאור על שו"ת צ"פ ח"ב חלק שני סי' ח' אות ג' – בעניין הלל (ובחי' הגרי"ז הלכות חנוכה)

כאן כל שו"ת צפנת פענח חלק ב.

(התשובה הנדונה היא בעמ' 121 מקובץ הPDF)

 

 

 

הרמב"ן שהביא רבינו לגבי קריאת הלל בחוה"מ פסח הובא בר"ן (על הרי"ף, שבת יא ע"ב) וז"ל: "אבל הרמב"ן ז"ל כ' בספר הלקוטות דששה ימים של פסח ור"ח לאו חד דינא אית להו משום דששה ימים של פסח כיון דאיקרו מועד מחייבין למקרי הלילא בדלוג, ועלייהו אמרינן בפ' היה קורא [דף יד א] ימים שאין היחיד גומר את ההלל (בין פרק לפרק) פוסק, כלומר כקריאת שמע ודוקא מפני הכבוד הא לאו הכי לא וכדאמרינן התם ברב בר שבא דאזיל לקמיה דרבינא בימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל ולא פסיק ליה לשאל בשלומיה ואמרינן משום דלא חשיב עליה דרבינא כלומר דלא חשיב מפני הכבוד דלאו רביה ולא גדול בחכמה הוא, אבל הלל דראש חדש אינו בכלל זה אלא בין צבור בין יחיד אינן גומרין ולא קורין מתקנת חכמים משום דלא אקדיש בעשיית מלאכה וכתיב השיר יהיה לכם כליל התקדש חג לילה המקודש לחג טעון שירה שאין מקודש לחג אין טעון שירה כדאיתא בערכין (דף י, ב) הילכך בששה ימים של פסח קורין בדלוג ומברכין והיינו דרב בר שבא לא פסק ליה רבינא ואם איתא דלא מברכין אמאי לא פסק ליה אבל בראש חדש קורין ממנהגא ואין מברכין שאין מברכין על המנהג וכן כתבו בשם רש"י ז"ל דכיון דבמנהגא בלחוד תליא מילתא אין מברכין עליו כדאמרינן [סוכה מד, ב] בערבה חביט ולא בריך אלמא קסבר מנהג נביאים הוא אבל אחרים אומרים דדוקא על חביטת ערבה דאינה אלא חבטה בעלמא הוא שאין מברכין אבל בהלל דראש חדש מברכין ובכיוצא בזה כלל גדול אמרו בירושלמי אם הלכה רופפת בידך ראה היאך צבור נוהגין ונהוג כן ומנהג הוא שמברכין על ההלל".

*

רבינו מחדש שיש ב' גדרי הלל, האחד הוא בגדר קריאה, והשני הוא בגדר שבח על הנס.

.

בר"ן על הריף פסחים כ"ו א' מדפי הרי"ף הביא מהגאונים:

"אבל רבינו האי גאון ז"ל כתב בתשובה שאין מברכין על הלל שבלילי פסחים לגמור את ההלל שאין אנו קוראין אותו בתורת קורין אלא בתורת אומר שירה שכך שנינו ר"ג אומר וכו' ובסיפא לפיכך אנו חייבין להודות להלל וכו' לפיכך אם בא אדם לברך משתקין אותו אלו דברי הגאון ז"ל וכן הסכימו הגאונים רב צמח ורב יוסף ורב יצחק בן גיאות ז"ל וזו שהקשו מדתנן כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו אפשר לתרץ לפי דבריהם שברכת יהללוך בלילי פסחים אינה באה על קריאת ההלל לאחריו כדי שנאמר שתהא טעונה לפניו אלא על כוס רביעי היא באה והיינו טעמא דקרי ליה הכא ברכת השיר והיינו דהכא שיילינן מאי ברכת השיר ואילו התם בסוכה דהוא עיקר דינא דהלל כי קתני (דף לט א) מקום שנהגו לברך אחריו יברך לא שיילי מאי מברך אלא ודאי ברכה אחרונה של הלל היתה ידועה אצלם ולא שאלו עליה מעולם אבל הכא ברכת הכוס היא ולפיכך שינו שמה וקראוה ברכת השיר כלומר שאינה ברכה על קריאת הלל אלא ברכת השבח היא ולפיכך חותמת ואינה פותחת כענין שמצינו ברכות השבח שבאות בחתימה בלא פתיחה כגון על הגשמים מודים אנחנו לך וכו' וחותמת ואינה פותחת כך תירצו בזה ותמהני דא"כ אף ברכת אשר גאלנו לא היה לה לפתוח בברוך מפני טעם זה וקרוב אני לומר דברכת יהללוך בלילי פסחים הויא כסמוכה לברכת אשר גאלנו ששתיהן באות על מה שנתחדש בלילי פסחים מד' כוסות שברכה ראשונה של קידוש אף בשאר יום טוב היא באה וכן ברכת המזון אבל ברכת גאולה ויהללוך באות על מה שנתחדש בליל זה ולפיכך דנו אותה ברכה של יהללוך כסמוכה א"נ לפי שברכת יהללוך בימים שקורא בהם את ההלל סמוכה ואינה פותחת אף בלילי פסחים שאינה סמוכה לא ראו לפתוח בה שלא רצו לתקן ברכה אחת בשתי מטבעות כדי שלא יבא לפתוח בה בזמן שהיא סמוכה וזה יותר מסכים עם מה שכתבתי למעלה בפירוש הירושלמי וזה מה שאמרו בירושלמי שניא היא שאם שמעו בבהכ"נ יצא תירץ הרשב"א ז"ל לפי שיטה זו דה"ק שעיקר תקנת קריאת ההלל בלילי פסחים בבהכ"נ היתה ולא בביתו ולפיכך בין שמעו בבהכ"נ בין לא שמעו אינו מברך בביתו שהשוו חכמים מדותיהם כדי שלא יהא מי שלא שמעו מברך ומי ששמעו אינו מברך:"

 

כוונת הגאונים אינה לומר שיש שני גדרי הלל כהחידוש של רבינו. אלא הם סוברים כמו שכתוב בכל הראשונים שיש רק גדר אחד של הלל, רק שם בר"ן הנדון על ההלל שאומרים בתוך ההגדה של פסח, האם צריך לברך עליו. ודעת הגאונים שאין מברכים עליו כיוון שאין זה דין אמירת הלל כלל, אלא זה רק דין של אמירת הגדה של פסח לספר ביציאת מצרים ולשבח עליה בכל מיני מזמורים ותפילות ושבחים שנכלל בהם גם פסוקי ההלל ולא בתורת אמירת הלל אלא רק בתורת סיפור יציאת מצרים ולכן האומר את ההלל כחלק מאמירת ההגדה הוא רק בתורת אומר שירה דהיינו מספר ביציאת מצרים לפי מטבע שתיקנו בהגדה של פסח שכולל בתוכו גם את פרקי ההלל ולא בתורת אומר הלל כלל ולכן לא יברך על ההלל.

לכאורה נראה שצריך לפרש בכוונת הגאונים שבליל פסח אין כלל דין אמירת הלל מדין קריאת הלל של מועדים כמבואר בערכין י' שהלל אומרים רק ביו"ט בבוקר. ודלא כנוסחת הירושלמי והמסכת סופרים בברייתא זו שמוסיפים גם שיש דין אמירת הלל מדין קריאת הלל במועדים בליל יו"ט הראשון של פסח. ואין שום דין אמירת הלל כלל בליל פסח, רק  שקבעו בנוסח ההגדה את פסוקי אותם מזמורי הלל ואז לא שייך לברך על קריאת הלל כיוון שאין זה מדין אמירת הלל אלא רק מדין לספר ביציאת מצרים.

*

אמנם הרשב"א שהובא בר"ן רוצה ליישב את הגאונים גם לשיטת הרמב"ן (חי' הרמב"ן בפסחים קי"ח) שהכריע כנוסחת המסכת סופרים שיש דין קריאת הלל של מועד גם בליל יו"ט של פסח.

למי שסובר שיש דין אמירת הלל של מועדים בליל פסח, עיקר התקנה היה לאמרו בתוך סדר ההגדה, ואז מברכים עליו בתוך ההגדה. רק שכיוון שלא היו בקיאין לקרוא בעצמם היו הולכים לביהכנ"ס כדי שהקורא יוצאם ידי חובה ומזה נתפשט המנהג לקרוא בבית הכנסת ויש דעות שככה כבר נתקן להיות לתכחילה.

ומנהג הספרדים כהכרעת המחבר הוא שאחרי שכבר נהגו לקרוא בביהכנ"ס שוב לא שינו, וגם אם בקיאין לקרוא לבד לכתחילה יקראו בביהכנ"ס וכמשמעות המסכת סופרים ומנהג האשכנזים וכהכרעת הרמ"א שמה שקראו בביהכנ"ס לא נקבע כמנהג אלא תמיד היה רק לשאינם בקיאים וכעת שאנו בקיאים לא קוראים בביהכנ"ס אלא בביתו על סדר ההגדה וכעיקר התקנה ומטבע שסידרו אנשי כנה"ג.

 

תוספתא פסחים (פ"י הל' ה') "בני העיר שאין להם מי שיקריא את ההלל הולך לביהכנ"ס וקורא פ' ראשון והולכין [לביתם] ואוכלין ושותין וחוזרין וגומרין את כולו, ואם א"א להם כן גומרין את כל ההלל".

(בתוספתא פיסחא י,ו מהדורת ליברמן עמ' 197: 'המקרא את ההלל – הם הולכין אצלו, ואין הוא הולך אצלם'. כלומר, מפאת כבודו של הקורא (ולבל יקל בעיניהם, הוא או ההלל), קבעו חכמים כי אל לו לקורא ללכת מבית לבית, אלא חילוף הדברים: 'הם הולכין אצלו, (כדרך שהולכין לבית הכנסת), ואין הוא הולך אצלם'.

והנה, אף אם בתלמודים לא מצאנו עניין זה, הרי שמובאת הלכה בדברי הגאונים הנראית כמכוונת לנאמר בתוספתא. בספר הלכות גדולות, מהדורת ע' הילדסהיימר, א, עמ' 296 כתוב:

והיכא דקדיש בחד ביתא ואיצטריך לקדושי בתרין תלתא בתי – מקדיש. והיכי עביד? – מקדיש בחד ביתא, ואכיל שאר ירקי, ואומ' אגדתא עד 'גאל ישראל', ושביק להון, ואכלין מצה ומרור וכל צורכיהון, ומברכין ברכת המזון, והדר אזיל לביתא אחרינא, ומקדיש, ואכיל שאר ירקי, ואומ' אגדתא עד 'גאל ישראל', ואכיל ושתי כל צורכיה, ומברך ברכת המזון, ושאתי כסא דברכתא, ואזיל לביתא קמא וגמר הלילא, ולא שתי כסא דהלילא, והדר אזיל לביתא אחרינא, וגמר הלילא, ושאתי כסא דהלילא.)

מסכת סופרים (פרק כ' הל' ט): "דתני ר"ש בן יהוצדק ימים שמונה עשרה ולילה א' יחיד גומר בהן את ההלל ואלו הן וכו' ויו"ט הראשון של פסח ולילו וכו' מצוה מן המובחר לקרות הלל בשני לילות של פסח בביהכנ"ס [כ"ה גי' הגר"א עפי"ד הר"ן בפ' ע"פ] ולברך עליהן ולאומרן בנעימה לקיים מה שנאמר ונרוממה שמו יחדיו וכשהוא קורא אותו בביתו אינו צריך לברך שכבר בירך ברבים".

 

תוס' ברכות י"ד א':

"וכן משמע בירושלמי שהיה דרכן לומר הלל בבית הכנסת ואח"כ שותין כוסות שלהם בביתם בלא שום סדר דבעי בירושלמי (פ' ע"פ) שתאן בבת אחת מהו פירוש זה אחר זה בלא הלל וסדר בינתים מהו שמעינן מן הדא דא"ר יוחנן הלל אם שמעה בבית הכנסת יצא וכן משמע בתוספתא דמי שלא היה יודע ונכנס בבית הכנסת וכו'"

 

שלחן ערוך או"ח תפ"ז סע' ד:

 

"בליל ראשון של פסח גומרין ההלל בצבור בנעימה בברכה תחלה וסוף, וכן בליל שני של שני ימים טובים של גליות. הגה: וכל זה אין אנו נוהגים כן, כי אין אנו אומרים בלילה בבית הכנסת ההלל כלל."

ביאור הגר"א שם:

"בליל ראשון כו' וכן. ירושלמי וכן בפ"ג דשקלים ופ"א דברכות ופרק ע"פ והביאו תוספות דברכות י"ד א' ד"ה ימים כו' ובתוספתא והביאו התוס' שם ובמ"ם פ"כ הלכה ט' והביאו הר"ן פ' ע"פ:

וכ"ז כו'. כי לא נתקן לבקיאים כמ"ש בתוספתא פ' בתרא דפסחים בני העיר שאין להם מי שיקרא את ההלל הולכין לבה"כ וקורין פרק ראשון והולכין ואוכלין ושותין וחוזרין ובאין וגומרים את כולו ואם א"א להם כן גומרין את כולו וכן משמע בירושלמי הנ"ל שם ושם אם שמעה בבה"כ יצא כו':"
לפי כל הדעות בין אם אמר את ההלל בביהכנ"ס ובין אם אמרו בביתו על סדר ההגדה יצא, גם אם יש חובה לומר הלל מעיקר דין אמירת הלל של מועדים בליל יו"ט של פסח. ולמי שסובר שאין דין אמירת הלל בלילה אם בירך בבית הכנסת היא ברכה לבטלה. ולמי שסובר שיש דין אמירה, אם בירך בביהכנ"ס לא יברך שוב בביתו, ואם לא ברך בביהכנ"ס יברך בביתו כשאומר על סדר ההגדה.

ואם אמר בביהכנ"ס הלל משמע בתירושלמי שהביאו התוספות שלא היו אומרים את הלל פעם שנייה על סדר ההגדה, ולפי הגאונים לפירוש הרשב"א כן היו אומרים פעם שנייה כי הוא חלק מנוסח ההגדה והוא בכלל מטבע של תפילות שתיקנו אנשי כנסת גולה לומר את נוסח ההגדה בשלמותו. וכעין מי שקרא קריאת שמע לפני התפילה עדיין הוא אומר קריאת שמע על סדר התפילה. ואז כמובן לא מברכים על ההלל שבסדר ההגדה ברכת לקרוא את ההלל.

.

לפי הרשב"א שהובא בר"ן הגאונים סוברים כמו מנהג הספרדים לפי המסכת סופרים שלכתחילה אומרים את ההלל בברכה בבית הכנסת מדין חובת קריאת הלל במועד וכמו ההלל של הבוקר. ולכן כשאומר אותו פעם שנייה על סדר ההגדה הוא רק כאומר שירה, היינו מקיים מצוות סיפור יצי"מ באמירת ההגדה, ולכן כתבו שלא מברך על סדר ההגדה כיוון שהוא רק בתורת אומר שירה.

רק לפי זה קשה שאם אין לו מניין או לא הספיק לאמרו בבית הכנסת, ואומר את ההלל על סדר ההגדה ובזה יוצא גם ידי חובת קריאת הלל של מועדים שמחוייבת בברכה, מדוע אז לא יברך על סדר ההגדה. שמדברי הגאונים משמע שלעולם אינו מברך על סדר ההגדה.

ולזה תירץ הרשב"א שכשנהגו לומר בבית הכנסת משום שלא היו בקיאין, ואחרי שכבר עשו כך נקבעה מזה תקנה ונהג לומר כך תמיד לכתחיהל גם כשבקיאין, בכלל אותה תקנה היה שלעולם לא יברכו על סדר ההגדה ואף מי שהחמיץ את הברכה בבית הכנסת לא יברך בביתו, כדי שלא יימצא שאחד מברך על סדר ההגדה וחברו אינו מברך. ויפסיד את הברכה שברכות אינן מעכבות.

.

.

*

.

.

מכל זה רואים בבירור שאין כלל בראשונים הבחנה שיש ב' גדרי הלל. וזה חידוש של רבינו.

הנה בתוס' סוכה מ"ד ב' כתבו: "שאפילו כשגומרים את ההלל יכול לברך לקרות את ההלל כמו שמברכין לקרות מגילה ומה שנוהגין עכשיו לברך אהלל לגמור כשגומרין ומברכין לקרות כשמדלגין לסימן בעלמא נוהגין כן ובין בזה ובין בזה יכולין לברך לקרות ולגמור".

וזה תמוה שהרי חז"ל תיקנו נוסח ומה הנוסח שתיקנו וכיצד ייתכן שיש שני נוסחים ששניהם שווים. וכותב רבינו שזה בגלל שהתוס' לא נחתו לאמת שיש שני סוגי הלל, ולפי האמת לכן יש שני סוגי ברכות האחד על הלל של חובת קריאה משום המועד והשני על הלל של שבח על הנס.

(הלל של קריאה משום מועד לא בא על הנס, שהרי בערכין י' הגמ' שואלת שנאמר הלל בשבת ומתרצת שלא אקרי מועד, ושואלת על ראש חודש שאקרי מועד ומתרצת שלא נתקדש בעשיית מלאכה. והרי בשבת ובראש חודש אין הודייה על נס ומוכח שקריאת הלל הוא דין משום המועד ולא שייך להודאה על נס)

*

בהלל של קריאה כותב רבינו שמצוותו היא לקרוא מהכתב ממגילה כשרה.

לא שמענו מעולם שעושים כך ולא הוזכר כלל בקדמונים. ושמא כוונת רבינו שגם הקדמונים לא עשו כך כי לא ידעו את החידוש שיש ב' מיני הלל ושהלל של קריאה הוא מהכתב, ורק בזמן חז"ל עשו כך ואח"כ נשתכח. ועדיין תמוה למה לא נזכר בחז"ל מאומה מזה ולא דנו בהלכות הקריאה הזו מאיזו מגילה ומה דיני אותה מגילה וכל כיו"ב כמו שדנו  הרבה בהלכות מגילת אסתר. וקריאת חמש מגילות בבית הכנסת שלכמה מנהגים הוא מהכתב, הוא רק מנהג מאוחר ולא נהגו כך ברוב המקומת ולכן לא נזכרו הלכותיהן של קריאת המגילות. אבל הלל הוא מעיקר הדין וקראו אותו בכל מקום תמיד ותמוה שלא הוזכר בחז"ל שקריאתו מהכתב, ומה דיני הקריאה והמגילה.

.

וכן קשה ממש"כ בשו"ת הרמ"א סי ל"א, לגבי השאלה האם יש מנהג לקרוא חמש מגילות במועדים מהכתב:

"הטעם הרביעי ועיקר הוא בעיני, דאף אם נאמר דיש לברך עלייהו ושלזה נתכוונו מסכת סופרים היינו דוקא כשהם כתובים כתקנם בקלפים ובמגילות, כמו שהיה דרך הספרים הראשונים כתובים בגלילה כס"ת. ואף על פי שכתוב בגי' מסכת סופרים אף על פי שכתובים בין הכתובים, מ"מ מיירי שכולם כתובים בכרך אחד בקלפים כדרך ס"ת וכמו שהיה המנהג בימיהם. אבל בחומשים שלנו אין לברך עלייהו, דלא עדיפי ממגילת אסתר שכתבו הרבה מן הראשונים שאם קוראה בחומש שקורא אותו בלא ברכה וכן פסק הקארו, וכל שכן במגילות אלו ואפילו למאן דחולק שם וס"ל דיש לברך על המגילה בחומש בשעת הדחק ומדמי ליה ללולב שמברכין עליו בשעת הדחק וכמו שכתב הרוקח והטור סוף סימן תרצ"א, מ"מ יש להוכיח שאין לברך על מגילות אלו, דאם היה ראוי לברך עלייהו היה להדר אחר מגילות הכתובות כתקנם כמו במגילת אסתר. דלכ"ע מחוייבים להדר אחר מגילה כשירה ואין לברך על החומש אלא מכח דחק וכדינו בלולב, ומדלא מהדרינן עלייהו כלל ש"מ דאין המנהג לברך עלייהו. מכל אלה נראה דיותר יש לחוש לברכה שאינה צריכה ממה שיש לחוש שלא לברך, דברכות אינן מעכבות."

ולפי דברי רבינו קשה למה נעשה שלא מהדרים בקהילות אחר תהילים כשר לקרוא ממנו הלל, שלפי הרמ"א אם היה מנהג לקרוא חמש מגילות בוודאי היו מהדרים ומה שלא מהדרים מוכח שאין מנהג כזה, והלל הרי הוא מעיקר הדין, ולהקמב"ן על ספר המצוות שורש א' הוא מדאורייתא וגם לרמב"ם שם שהוא מדרבנן וודאי הוא מעיקר הדין גמור ואל רק מנהג, ואם כן למה לא מהדרים (לכה"פ שיהיה רק ספר תהילים ולא בהכרח כל התנ"ך המגילות, למי שכתב שקשה לציבור לקנות את כל התנ"ך במגילות מפני חסרון כיס).

.

.

*

.

.

מש"כ רבינו שכיוון שאנו קוראים על פה אסור לנו לקרוא בטעמים צריך ביאור מדוע, ואם כוונתו משום דברים שבכתב אי אתה רשאי לקרותם על פה, יש בזה כמה פירושים בראשונים והפירוש שהאיסור הוא דווקא בקורא בטעמים אינו העיקרי בפוסקים ויש כמה פירושים אחרים יותר עיקריים וצ"ע.

.

מה שכתב רבינו שרק בקורא בציבור מותר לדלג לפי מגילה כ"ד שמדלג עד כדי שלא יפסוק המתורגמן, וביחד שאין מתורגמן אינו רשאי לדלג, לפום ריהטא תמוה, שרש"י כתב שם:

ועד כמה הוא מדלג – בנביא:

שלא יפסוק התורגמן – שלא ידלג ממקום שהוא קורא אלא כדי שיוכל לגול את הספר ולקרות במקום הדילוג קודם שיגמור התורגמן תרגום המקרא שידלג זה משום שאין כבוד צבור לעמוד שם בשתיקה".

ומבואר שביחיד שאין משום כבוד הציבור יכול לדלג כמה שירצה ולא רק כדי שלא יפסוק המתורגמן, וצ"ע.

.

.

*

.

.

ומביא רבינו מקור לכך שקיים גדר של הלל בפני עצמו של שבח על הנס בנפרד מגדר הלל של חובת הקריאה במועדים, מכך שלשיטת רש"י היו קוראים כל ישראל הלל בזמן הקרבת קרבן פסח, והוא וודאי לא היה מגדר קריאה של מועדים אלא גדר בפני עצמו.

ממה שהביא רבינו בפתח דבריו את הרמב"ן שסובר שהלל של חוה"מ פסח הוא מן הדין וגם יחיד מברך עליו ולא כמו הלל של ראש חודש שמברכים עליו רק בציבור, נראה שכוונתו שדברי הרמב"ן מוטעמים יותר לפי חידושו של רבינו, שבהלל של חוה"מ פסח יש גדר של הלל משום שבח על הנס ומטעם זה אומרים אותו אע"פ שמטעם קריאת הלל של מועד לא אומרים בחוה"מ כיוון שאינו חלוק בקרבנותיו כמ"ש הגמ' בערכין י'.

אמנם מהרמב"ן מבואר שהוא לא סובר שיש ב' גדרי הלל ואפשר שרבינו התכוון שהרמב"ן חידש את שיטתו גם בלי להבחין בין שני גדרי הלל אבל לפי ההבחנה שחידש רבינו שיטת הרמב"ן מוטעמת ומאירה יותר.

.

.

*

.

.

הרמ"א באו"ח סי' תפ"ז הכריע שלא לומר הלל בליל פסח בבית הכנסת.

לפי חידוש רבינו שההלל של ליל פסח הוא מגדר הלל של שבח על הנס ולא מגדר קריאה בעלמא, הנה הלל של קריאה אין צורך כלל לכוון וגם לא לדעת פירוש המילות אלא רק לקרוא. אבל הלל של שבח על הנס בוודאי עיקר מצוותו היא כוונת הלב והנפש וההתעוררות של שבח והודיה.

מכיוון שיש פנים לכאן ולכאן האם לקרוא בבית הכנסת או לא, ולכל הדעות מי שקרא לא הפסיד מאומה, הנה אם ההלל הוא דין קריאה בעלמא שאין צריך כוונה להרמ"א יותר נכון שיאמר בביתו, אבל אחרי שרבינו חידש שהוא מדין הודאה על הנס, ואז מאיר ומוטעם יותר לשון המסכת סופרים: "ולברך עליהן ולאומרן בנעימה לקיים מה שנאמר ונרוממה שמו יחדיו וכשהוא קורא אותו בביתו אינו צריך לברך שכבר בירך ברבים", לכן יש מקום לומר שאם הרמ"א היה יודע את החידוש שהאמת שהלל של ליל פסח עניינו כוונת הלב של הודיה ושבח ולא רק קריאה, היה מסכים להעדיף את מנהג הקריאה בבית הכנסת ששם אפשר לכוון ולקרוא ברוב עם ובנעימה ולקיים את עיקר מצוותו שהיא השבח בכוונת הלב. ולכן אנ"ש מחסידי חב"ד שנהגו לקרוא בבית הכנסת יש מקום לומר שכוונו בניצנוץ רוה"ק לחידוש זה של רבינו, ולכן אין זה נחשב שמורדים בסמכותו של הרמ"א לקבוע את מנהגי האשכנזים.

ללא דברי רבינו היה תמוה לשון המסכת סופרים שהרי עיקר התקנה היה לומר את ההלל על סדר ההגדה, וגם למי שסובר שיש חובת קריאת הלל של מועדים היו יוצאים באמירה על סדר ההגדה, ורק משום שלא היו בקיאין נעשה שהיו אומרים בבית הכנסת. וכיוון שכבר נהגו כך נתקבע המנהג וכבר לא משנים ולא חוזרים לקדמותו גם אחרי שחזרו להיות בקיאים. ואם כן אפשר רק לומר שישארו במנהגם לומר בבית הכנסת, אבל המהודר והעיקר הוא כמובן כמו שתיקנו מתחילה לומר על סדר ההגדה עם כל התשבחות של ההגדה ועם כל הסיפור על יצי"מ ואין הבנה למה המסכת סופרים משבח את הקריאה בבית הכנסת שהיא רק מנהג שצמח בדיעבד שיש בה דווקא קיום ונרוממה וכו' ומשמע שיש מעליותא דווקא בביהכנ"ס.

ולולא דברי רבינו היה אפשר לפרש שהנעימה והרוממות הם וודאי דווקא בביתו שעורך סדר עם כל בני ביתו ואורחיו ומשבח ומספר ביצי"מ בנחת ונעימה ושירים ודרך חירות וד' כוסות וכו'. ואם אינו בקיא לקרוא והולך לביהכנ"ס רק כדי ששם יוציאוהו ידי קריאה זה יהיה בחפזון ובלי אווירת חג, וכלפי זה כותב המסכת סופרים שאע"פ שמחמת חוסר בקיאותו הוכרח לצאת מביתו בליל הסדר מכל מקום לא יוותר על אווירת החג ובבית הכנסת לא יקרא בחפזון רק כדי לצאת יד"ח ולשוב במהרה לביתו ולעריכת הסדר (ובתוספתא מבואר שהיו פעמיים יוצאים וחזורים כדי שיוציאו אותם יד"ח בביהכנ"ס, ורק אם קשה להם הותר לצאת פעם אחת לכל ההלל), אלא יקרא דווקא בנעימה ורוממות. אמנם אחרי שחידש רבינו את חידושו וודאי הפירוש שעולה מחידושו למסכת סופרים מאיר ומרווח יותר.

.

.

*

.

.

יש שכתבו שמלשון המ"מ משמע שכבר כתבאת חידוש רבינו שיש ב' גדרי הלל.

מגיד משנה הלכות מגילה וחנוכה פרק ג

"ולא הלל של חנוכה וכו'. בפירוש אמרו פ' היה קורא (ברכות י"ד.) אמרינן ק"ו ק"ש דאורייתא פוסק הלל דרבנן מבעיא אלמא הלל דרבנן ושם בסתם הזכירו אלמא בכל זמן הוא דרבנן ויש מפקפקין בזה ואומרין שיש ממנו מן התורה. והר"א ז"ל כתב בהשגות א"א ויש בהן עשה מדברי קבלה השיר יהיה לכם כליל התקדש חג ע"כ. ובאמת שבפרק ערבי פסחים (דף קי"ז) אמרו שנביאים תקנו הלל על כל צרה שנגאלין ממנה אבל לאמרו בימים קבועין מדבריהם הוא ואף על פי שהביאו בערכין (דף י':) אותו פסוק אינו אלא לסמך ולדמיון, זה דעת רבינו והוא הנראה:"

אמנם לענ"ד אין בלשון המ"מ שום רמז לזה, שהוא רק דן במקורו של דין ההלל שלנו, וכתב שלפני חז"ל הנביאים תקנו לומר הלל על כל צרה והיה רק גדר אחד של הלל. ואחר כך באו חז"ל ותיקנו שאומרים את אותו הלל של הנביאים בזמנים קבועים במועדים ונשאר שיש רק גדר אחד וסוג אחד של הלל. ובוודאי שבהלל של הקריאה במועדים יש בחינה וטעם של שבח על נס והודאה ושירה, שזה מעצם מהותו ותוכנו של ההלל, רק שאת השבח הזה תיקנו לשבח בגדר קריאה קבועה שיש לה הלכות וגדרי דין של קריאה. ורק הטעם של אותה מצוות קריאה הוא משום שבח והודאה על נס או על כל צרה שלא תבוא. וזה רק גדר דין אחד, ואין כאן רמז שיהיו שני גדרי דינים הלכתיים של אמירת הלל שיהיו להם הלכות שונות (האם קוראים מהקלף או בע"פ, וברכות שונות), וזה רק חידוש של רבינו.

.

.

*

.

.

דברים יסודיים שכתבתי סביב הלימוד של תשובה זו לגבי הכרעות הרמ"א לגבי מנהגי אשכנז:

כשמדובר במנהגים הרמ"א לא בא לפסוק ולהכריע לפי דעתו, אלא רק להעיד שהמציאות היא שבארצות אשכנז נהגו כך וכך. לכן זה לא כמו בשאר סוגיות שהרבה מרשים לעצמם לחלוק על הרמ"א כי לדעתם הפשט בסוגיא אחר ובהרבה מקומות דעתם מתקבלת להלכה.

כמובן שלזה צריך הכרעת דעת הלכתית להבחין מה נחשב מנהג ומה לא, ולאמוד מה באמת נוהגים לפי דעת ת"ח ורבנים וברצון חכמים ולא סתם לפי דעת בורים. כי לא כל מה שאנשים ברחוב עושים לפי דעת בעלי בתים נחשב למנהג, וצריך להבין מקורו של כל מנהג מניין הוא בא ומה טעמו ולהבין איזה משקל יש לו וכו'.

לקבוע באמת מה הוא מנהג העם האמיתי, מצד רוה"ק של העם ולא מצד מנהג הבל שלא ברצון חכמים וסתם רוחות של הרחוב וההמון שגם זה יש הרבה, צריך לזה סמכות מיוחדת. זה לא רק לדעת ללמוד סוגיא ולהסיק הלכה. זה ממש לנשום את רוח אפו של העם מצד הקדושה שבו ומצד הנבואה שבו ומצד היותו נושא התורה באופן חי. זה מקצת בחינה של להיות משה רבינו.

והרמ"א התקבל על כל בני אירופה כמכריע סופי בזה וכהסמכות העליונה והיחידה בזה. וזה עניין מיוחד.

יש בנו"כ שכותבים שלמעשה במקומותיהם העם לא עושים כמנהג שכתב הרמ"א, והם טורחים ליישב אבל לעולם לא אומרים שהרמ"א נדחה כי הוא רק אמר שכך במציאות המנהג ולמעשה רואים שבמציאות עושים אחרת. זה לא חקר פולקלור ולא נתון לסטטיסטיקה של רוב, ומנהג שכתוב ברמ"א זה כבר נתקדש בגדר הלכה ולא תלוי במה שלמעשה עושים או לא עושים הציבור. ואין שום מי שמאוחר לרמ"א  שמעז לקבוע מנהג אשכנז נגד דברי הרמ"א ולומר שבגלל שהעם לא עושים כהרמ"א  אז בטלו דבריו. לכן גם יצא כל כך הרבה קצף על החסידים ששינו מנהג הרמ"א. כי זה בתוכיות הלב של ההלכה שהיא דבר חי הנישא על גבי עם חי ובלי החיות הזו כל ההלכה בטלה לגמרי, שהרי כל הקביעות מי מוסמך לפסוק ומי נחשב נושא כלים ומי סתם אחרון ומי אחרון עיקרי להלכה ומי לא, ולפי אילו כללים פוסקים ואיך להבחין בין חידושים הלכתיים מרחיקי לכת שהם בתוך הקדושה לבין רפורמיות, וכל כיו"ב, הכל הכל תלוי באותה חיות. והאבחנה מה הוא באמת המנהג הקדוש של העם שזה לא ניתוח שכלי של סוגיא אלא נגיעה ישירה בלב החי של קדושת העם במקום הכי עמוק שלה, של היותו כבת זוג לקב"ה, זה דבר מקודש לגמרי ומוכרחים לשמור עליו מכל משמר ואסור להקל בו ראש, ועיקר כוחו וסמכותו של הרמ"א הוא דווקא בנוגע למנהגים יותר מאשר להלכות, והוא כותב שהמחבר פסק הלכות ולא התחשב במנהגים של אשכנז, והוא הרמ"א בא לכתוב רק כדי לשמור את המנהגים מפני פסיקותיו של המחבר וזה עיקר עניינו ולא שבא סתם לחלוק על ההכרעות ההלכתיות של המחבר כי לדעתו הפשט בסוגיא מתפרש באופן אחר.

.

המחלוקת המשתקפת בתשובת רבינו בין החסידים למתנגדים סביב המנהג לומר הלל בליל פסח בבית הכנסת, אינה נוגעת לשאלה איזה מנהג עדיף משום שיש לו יותר מקורות וסימוכין וביסוס וטעם, שבזה רבו הדעות וכבר הוכרע בשו"ע בדברי המחבר והרמ"א ואין אחרי דבריהם כלום. אלא השאלה היא סביב סמכות הרמ"א והרשות לעשות שלא כדבריו אחרי שהקהילות קיבלו את סמכותו כקובע את המנהגים. וכלפי זה תירץ רבינו שלפי חידושו יש יורת סיבה לומר בבית הכנסת וייתכן שאם הרמ"א היה נוחת לזה היה בעצמו מודה שעדיף לומר בביהכנ"ס.

.

.

מה שהזכיר רבינו דורשי רשומות, כוונתו לכך שבכתבי האריז"ל יש טעם לשבח למנהג ספרד לומר בבית הכנסת. והובאו המקורות כאן על אמירת הלל בליל הסדר בבית הכנסת מעמ' פ"ד והלאה.

.

.

ועיין כאן:

https://tshuvot.wordpress.com/category/%D7%91%D7%A2%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%9F-%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%99-%D7%90%D7%A9%D7%94-%D7%9C%D7%A9%D7%A8%D7%A8%D7%94-%D7%95%D7%91%D7%97%D7%99%D7%95%D7%91-%D7%9C%D7%A0%D7%94%D7%95%D7%92-%D7%9B%D7%9E/

שכתבתי  מקור החיוב לנהוג כמנהג קהילתו ומנהג אבותיו, ועולה מזה שבזמננו אין שום חיוב לאשכנזי לפי מוצא משפחתו לנהוג דווקא כמנהגי האשכנזים וכן לספרדי אין שום חיוב לנהוג כמנהגי הספרדים, שאין אצלנו קהילות ולא גדר של מי שיצא למדבר מקהילתו, וכמובן אין מניעה שכל אחד יאחז במורשת אבותיו והוא עניין נאה אבל מצד ההלכה אין בזה שום חיוב ולא גדרי מנהג מחייב.

ובוודאי בהלכה עליו לנקוט כדרך של פוסק מסויים ולעשות לו רב ולא לבחור כאוות נפשו מקולי אלה וקולי אלה.

.

.

.

***************************************

.

.

.

דברים שנוספו אח"כ לאור דברי חי' הגרי"ז בסוגיא זו:

 

 

כתב הר"ן פרק ערבי פסחים (דף כו עמוד א מדפי הרי"ף):
"אבל רבינו האי גאון ז"ל כתב בתשובה שאין מברכין על הלל שבלילי פסחים לגמור את ההלל שאין אנו קוראין אותו בתורת קורין אלא בתורת אומר שירה שכך שנינו ר"ג אומר וכו' ובסיפא לפיכך אנו חייבין להודות להלל וכו' לפיכך אם בא אדם לברך משתקין אותו אלו דברי הגאון ז"ל וכן הסכימו הגאונים רב צמח ורב יוסף ורב יצחק בן גיאות ז"ל.
כו'.
וזה מה שאמרו בירושלמי שניא היא שאם שמעו בבהכ"נ יצא תירץ הרשב"א ז"ל לפי שיטה זו דה"ק שעיקר תקנת קריאת ההלל בלילי פסחים בבהכ"נ היתה ולא בביתו ולפיכך בין שמעו בבהכ"נ בין לא שמעו אינו מברך בביתו שהשוו חכמים מדותיהם כדי שלא יהא מי שלא שמעו מברך ומי ששמעו אינו מברך".

בחידושי הגרי"ז על הרמב"ם הלכות חנוכה פירש בכוונת רב האי גאון שיש שני דיני אמירת הלל, דין אחד של אמירת הלל בתורת קורין, ודין אחר של אמירת הלל בתורת אומרים שירה.

וקשה שאין זה סגנונם של הגאונים לומר בלשון כזו על שני דינים שהלכה למעשה דינם אחד, לומר את ההלל, ורק גדר הדין ההלכתי שלהם שונה. ורק מרן הגר"ח חידש לפרש בלשון כזו, ולפניו היה הדבר מוכח מצד עצמו ממילא ולא שהיו הקדמונים אומרים בפירוש שיש באותה הלכה מעשית שני דינים שונים מצד הגדר.

וביותר קשה שלפי זה לא מובן מה אומר רב האי בלשון "שכך שנינו רבן גמליאל וכו'". מה מוכח מרבן גמליאל לגבי הנדון האם ההלל של ליל פסח הוא בתורת קורין או בתורת אומרים שירה. שרבן גמליאל רק אומר שאומרים הלל בליל הסדר ולא אומר האם הוא בתורת קורין או בתורת אומרים שירה.

ועוד קשה, שהרי הנדון הוא האם לברך על ההלל של ליל  הסדר, ועל זה אומרים הגאונים שהוא בתורת אמירת שירה. ובזה עדיין לא פתרו הגאונים את השאלה האם לברך שעדיין אולי מברכים גם על הלל של אמירת שירה, והיו מוכרחים לבאר מה הטעם שעל הלל בתורת אמירת שירה אין לברך, או לפחות לקשור שבגלל שהוא בתורת אמירת שירה לכן אין מברכים עליו. שזו אינה סברא פשוטה שאחרי שהוא בתורת אמירת שירה לכן אין לברך עליו, ואדרבא, הדעת נותנת להיפך.

(והרמב"ן שחולק על הגאונים כתב בחי' פסחים קי"ח: "ותמה על עצמך היאך לא יהא טעון ברכה שאין לך הלל חובה כאכילת פסחים שהוא שעת גאולה, וכן שנינו (צ"ה א') (וזה וזה טעון הלל באכילתם) [הראשון טעון הלל באכילתו], וסמכוהו על המקרא דכתיב השיר יהיה לכם כליל התקדש חג ולמה לא יברכו." ונראה שהוא סובר שדין הלל כל כולו בכל הימים שאומרים אותו – שהרי הוא חולק על הגאונים ובודאי לא סובר שיש שני גדרים באומר הלל – הוא רק בתורת אומר שירה על הגאולה ואין בו דין אחר של קריאה בעלמא ואין שום מניעה שיהיה חיוב ברכה על הלל שהוא בתורת אומר שירה)

ולעניות דעתי ברור לגמרי בכוונת הגאונים שלא באו לומר שיש שני דינים שונים של אמירת הלל, אלא בדיני אמירת הלל יש רק דין אחד של לומר את ההלל בתורת קורין, ויש דין אחר של אמירת הגדה של פסח שלומדים מהכתוב והגדת לבנך ביום ההוא, וחז"ל תיקנו מטבע של הגדה מה צריך לומר, וכמו שתיקנו מטבע של תפילות מה הנוסח שיש לומר, ומיסוד המטבע שתיקנו הוא גם לומר את ההלל.

והיה לכאורה מקום לומר שההלל אינו מעצם מטבע ההגדה, רק מכיוון שיש דין אמירת הלל בליל פסח, שילבו את מצוות אמרת הלל בתוך הגדה של פסח. וכמו ששילבו את קריאת שמע של שחרית בתוך תפילת שחרית. ואז יהיה שאמירת ההלל בליל פסח הוא מדין אמירת הלל ולא רק מדין אמירת הגש"פ, וכמו שאמירת קריאת שמע הוא מדין אמירת קריאת שמע ולא רק מדין אמירת מטבע תפילת שחרית, ואז יהיה צריך לברך עליו לגמור את ההלל. ולולא שהיה דין מיוחד של אמירת הלל בליל פסח לא היו קובעים אותו בהגדה, ואחרי שקבעו אותו עדיין ייתכן שאם אמר הלל לפני ההגדה אינו צריך ךלחזור ולומר אותו בתוך ההגדה, כיוון שאינו מעצם מטבע של ההגדה, אלא רק לכתחילה שילבו את מצוות קריאת הלל של ליל פסח בהגדה. ולזה הביא רב האי מהמשנה שמשמע ממנה שההלל הוא מיסוד מטבע נוסח ההגדה כמו אמירת פסח מצה ומרור. ומהמשנה בהמשך שמוזכר עד היכן הוא אומר כו' בית הלל עד וחלמיש כו', מבואר שמדובר על נוסח ההלל ונאמר שהוא מיסוד מטבע הנוסח המחייב של הגדה של פסח.

וכן הבין הרוגוצובר בתשובות צפנת פענח חלק שני תשובה ח' אות ג', שכתב שמה שיש שני גדרים בדין אמירת הלל, גדר של קריאה וגדר של שירה ושבח, הוא חידוש שלו, ולא היה ידוע לראשונים, ולא היה כתוב בדברי הגאונים שהביא הר"ן.

(משנה פסחים פרק י':

משנה ד
מזגו לו כוס שני, וכאן הבן שואל אביו.

ואם אין דעת בבן, אביו מלמדו, מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה, הלילה הזה כלו מצה.

שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות, הלילה הזה מרור .

שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי, שלוק, ומבשל, הלילה הזה כלו צלי .

שבכל הלילות אנו מטבילין פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים.

ולפי דעתו של בן, אביו מלמדו.

מתחיל בגנות ומסים בשבח, ודורש מארמי אובד אבי, עד שיגמור כל הפרשה כלה.

משנה ה

רבן גמליאל היה אומר, כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח, לא יצא ידי חובתו, ואלו הן, פסח, מצה, ומרור.

פסח, על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים.

מצה, על שום שנגאלו אבותינו במצרים.

מרור, על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים.

בכל דור ודור חיב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים, שנאמר (שמות יג), והגדת לבנך ביום ההוא לאמר, בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים.

לפיכך אנחנו חיבין להודות , להלל, לשבח, לפאר, לרומם, להדר, לברך, לעלה, ולקלס, למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו, הוציאנו מעבדות לחרות, מיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב, ומאפלה לאור גדול, ומשעבוד לגאלה.

ונאמר לפניו, הללויה.

משנה ו

עד היכן הוא אומר, בית שמאי אומרים , עד אם הבנים שמחה.

ובית הלל אומרים, עד חלמיש למעינו מים.

וחותם בגאלה.

רבי טרפון אומר, אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים, ולא היה חותם.

רבי עקיבא אומר, כן ה' אלהינו ואלהי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתנו לשלום, שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך, ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים כו', עד ברוך אתה ה', גאל ישראל.

משנה ז

מזגו לו כוס שלישי, מברך על מזונו.

רביעי, גומר עליו את ההלל, ואומר עליו ברכת השיר.

בין הכוסות הללו, אם רוצה לשתות, ישתה.

בין שלישי לרביעי, לא ישתה.)

.

.

.

לפי משנ"ת כוונת הגאונים היא שמה שאומרים הלל בליל הסדר אינו אלא בתורת אמירת הגדה לקיים מצוות והגדת לבנך ולשבח ולהודות על גאולת מצרים, ולא מדין קריאת הלל כמו שיש דין לקראו בימים טובים, וזו כוונת לשונם בתורת אומר שירה, ולכן פשוט שאין לברך עליו לגמור את ההלל כי אין כאן כלל דין אמירת הלל ואין צורך לבאר למה וכיצד נגזר מכך שהוא בתורת אומר שירה שלא מברכים לגמור את ההלל.

ומבואר למה הוצרכו להביא מהמשנה.

ובחי' הרמב"ן פסחים קי"ח א' כתב: "אבל הגאונים ז"ל הזכירו בשם רב צמח ז"ל שאין מברכין עליו מפני שחולקין אותו". ובמרדכי פסחים כתב: "על קריאת הלל שבלילי פסחים כתבו הגאונים שאין מברך עליו לגמור לפי שמפסיקין בו לאכול סעודתו ואינו אלא כקורא בעלמא וכן פי' רב צמח ורב האי שאין אלא כקורא בעלמא".

ומשמע שזה אותם גאונים שהובאו בר"ן, וכאן הלשון אינו "בתורת אומר שירה" אלא "כקורא בעלמא", ותלו את העניין בכך שמפסיקים בו לסעודה, ומזה הוכיחו שאינו בתורת אמירת הלל אלא רק בתורת אמירת הגדה. ולדברינו מבואר היטב השייכות בין מה שמפסיקין לסעודה לבין מה שהוא בתורת אומר שירה, שאם היה בתורת דין אמירת הלל לא היה מן הדין לכתחילה לומר אותו בהפסקה, ואחרי שלכתחילה מפסיקין בו לסעודה מוכח שהוא רק מדין אמירת הגדה של פסח, וכך לכתחילה נתקן סדר ההגדה שלא מקפידין על גדרי אמירת הלל שהכל הוא רק מדין ההגדה וכל נסדרה ההגדה והסעודה היא חלק ממנה. והגרי"ז הרגיש בזה ותירץ בדוחק. ולדברינו מדוייק הלשון במרדכי כקורא בעלמא, ולהגרי"ז הוא קשה, שאם הוא מדין אומר שירה אין זה כקורא בעלמא, אבל לדברינו שהוא מדין אמירת הגדה הוא כקורא בעלמא מצד דין אמירת הלל ולא שייך שיברך לגמור את ההלל.

.

.

אמנם אם כדברינו יוצא שלפי הגאונים אין כלל דין אמירת הלל בליל פסח. שאם אמרו שפשוט תמיד שאמירת ההלל הוא רק מדין אמירת ההגדה ולא מדין אמירת הלל, ומשמע אפילו אם לא אמר אותו מקודם בבית הכנסת, הרי בהכרח שלדעתם אין כלל דין אמירת הלל בליל פסח.

ויש בזה קושי שהרי נאמר בערכין י' ב' "ראש חודש דאיקרי מועד לימא לא איקדיש בעשיית מלאכה דכתיב (ישעיהו ל, כט) השיר יהיה לכם כליל התקדש חג לילה המקודש לחג טעון שירה ושאין מקודש לחג אין טעון שירה". ובהשגות הבין שליל התקדש חג מדבר על ף ליל פסח, וכן כתב ברמב"ן, ואיך ייתכן לומר שאין בו דין אמירת הלל.

אמנם ברמב"ם משמע שאין כלל דין אמירת הלל בליל פסח, שבהלכות חנוכה פרק ג' כתב: "ושמונה עשר יום בשנה, מצוה לגמור בהן את ההלל ואלו הן שמונת ימי החג, ושמונת ימי חנוכה, וראשון של פסח, ויום עצרת.  אבל ראש השנה ויום הכיפורים, אין בהן הלל, לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד, לא ימי שמחה יתרה; ולא תיקנו הלל בפורים, שקריאת המגילה היא ההלל." ובהלכות ליל הסדר לא הזכיר אמירת הלל כלל, ולא סובר שמברכים עליו וכמו שדייק הגרי"ז בדעתו, וכתב שהרמב"ם הוא כשיטת רב האי גאון.

ומבואר שהרמב"ם גורס בבבלי ערכין י' ב' שלא מונה ליל יו"ט של פסח, ודלא כהגרסה שלנו במסכת סופרים. ואפשר שגורס כך גם במסכת סופרים או שדוחה את המסכת סופרים מפני גרסת הבבלי.

אמנם בתוספתא ובירושלמי מוזכר שהיו אומרים הלל בבית הכנסת משום שלא היו בקיאים לאמרו לבד בביתם, ובביהכנ"ס מי שבקי היה מוציאם. ולכאורה אם הוא רק חלק מההגדה למה היו הולכים לביהכנ"ס דווקא משום לצאת ידי אמירת ההלל, ומשמע שיש דין מיוחד של אמירת הלל.

בתוספות ברכות י"ד א' כתבו "וכן משמע בירושלמי שהיה דרכן לומר הלל בבית הכנסת ואח"כ שותין כוסות שלהם בביתם בלא שום סדר דבעי בירושלמי (פ' ע"פ) שתאן בבת אחת מהו פירוש זה אחר זה בלא הלל וסדר בינתים מהו שמעינן מן הדא דא"ר יוחנן הלל אם שמעה בבית הכנסת יצא וכן משמע בתוספתא דמי שלא היה יודע ונכנס בבית הכנסת וכו'".

אם היו יוצאים בבית הכנסת ידי אמירת ההלל, מדוע אחר כך היו שותים את הכוסות בלא שום סדר, הרי חייבים לומר לפחות פסח מצה ומרור כמבואר במשנה, וכן כל סדר ההגדה חוץ מההלל היה להם לומר גם אם כבר אמרו את ההלל בבית הכנסת. ונראה שהכוונה לא רק הלל ממש אלא כל סדר ההגדה קרי לו הלל כיוון שהוא הילול על יצי"מ, והכוונה שלא היו בקיאים לומר את כל סדר ההגדה, ובבית הכנסת הבקיא היה מקריא להם את כל סדר ההגדה, והיו הולכים לבית הכנסת כיד לצאת ידי חובת אמירת הגדה ולא כדי לצאת חובת קריאת הלל, וקרי להגדה הלל, ולכן אחר כך היו עושים סעודה בביתם בלי סדר הגדה כלל.

ואנחנו וודאי לא נוהגים כך, ולכן וודאי להרמב"ם אין לנו מנהג המחבר שאומרים הלל בביהכנ"ס בליל הסדר, ואין כלל דין אמירת הלל בליל פסח.

לעניין הפסוק "כליל התקדש חג",

בישעיהו ל' כתוב:

"כו וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים בְּיוֹם חֲבֹשׁ יְהוָה אֶת שֶׁבֶר עַמּוֹ וּמַחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא. כז הִנֵּה שֵׁם יְהוָה בָּא מִמֶּרְחָק בֹּעֵר אַפּוֹ וְכֹבֶד מַשָּׂאָה שְׂפָתָיו מָלְאוּ זַעַם וּלְשׁוֹנוֹ כְּאֵשׁ אֹכָלֶת. כח וְרוּחוֹ כְּנַחַל שׁוֹטֵף עַד צַוָּאר יֶחֱצֶה לַהֲנָפָה גוֹיִם בְּנָפַת שָׁוְא וְרֶסֶן מַתְעֶה עַל לְחָיֵי עַמִּים. כט הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג וְשִׂמְחַת לֵבָב כַּהוֹלֵךְ בֶּחָלִיל לָבוֹא בְהַר יְהוָה אֶל צוּר יִשְׂרָאֵל. ל וְהִשְׁמִיעַ יְהוָה אֶת הוֹד קוֹלוֹ וְנַחַת זְרוֹעוֹ יַרְאֶה בְּזַעַף אַף וְלַהַב אֵשׁ אוֹכֵלָה נֶפֶץ וָזֶרֶם וְאֶבֶן בָּרָד. לא כִּי מִקּוֹל יְהוָה יֵחַת אַשּׁוּר בַּשֵּׁבֶט יַכֶּה."

פשטות הפסוקים היא שאותו שיר שישירו ביום שתבוא הגאולה יהיה להם שמחה בו כמו שיש בליל התקדש חג. מועד היינו זמן שבו נקבעה פגישה, ואנחנו מחכים לפגישה שנקבעה לנו עם הקב"ה במועד, וכשנכנס ליל התקדש החג אז הוא ששון של חיבור המיוחל, וכמו ששון חתן וכלה, ואותו שיר שישרו ביום הגאולה יהיה בו ששון של מועד שנקבע לפני זמן רב והיה מיוחל זמן רב וכעת סוף סוף מגיע. ובזה השיר ההוא של לעתיד לבוא דומה לליל התקדש חג. ומכך למדו שהלל שהוא בבחינת אותו שיר יש לאמרו רק במועד. ואין לדייק מכאן שמדובר דווקא בליל המועד ואפשר שהוא ביומו, ואין מדובר דווקא בפסח, וכן הוא בגמרא ערכין י' ב' שלומדים מליל התקדש חג לכל דיני אמירת הלל בבוקר שהוא רק במועד שמקודש בעשיית מלאכה לאפוקי ראש חודש. ואין לפי הסוגיא בערכין שום שייכות באופן מיוחד דווקא לפסח.

ונראה שלפי הרמב"ם אין כלל דין הלל בליל פסח, וכמו שמשמע מלשון הסוגיא בערכין שמזכיר רק י"ח ימים וליל פסח אינו בכללם. ומה שהביא המ"מ שנביאים תקנו לישראל לומר הלל זה הוא הדין של י"ח ימים שאומרים בבוקר, ולהרמב"ם תקנת נביאים מקרי גם כן דברי סופרים, ולשיטתו אפילו הלכה למשה מסיני מקרי דברי סופרים. והלל שהיו אומרים על קרבן פסח להרמב"ם הוא מדין שירת הלוויים ורק לויים היו אומרים אותו. ואין כלל דין הלל מלבד י"ח ימים שקוראים בהם את ההלל וראש חודש וחוה"מ פסח שהוא מנהג ובדילוג, ובליל הסדר אין דין הלל כלל אלא הוא רק מדין אמירת הגדה של פסח ותו לא, ולכן פשוט שלא מברכין עליו לגמור את ההלל וכשיטת רב האי גאון.

.

.

ולשיטת הרשב"א אפשר ליישב את הגאונים גם לשיטת הרמב"ן שיש דין אמירת הלל בליל הסדר, ובמקום שלא אמרו מקודם בבית הכנסת יש לברך לגמור את ההלל על ההלל שבתוך ההגדה שמקיימים בו מצוות אמירת הלל בנוסף למצוות אמירת הגדה. ואם אמרו הלל מקודם בבית הכנסת לא יברך על ההלל שבהגדה. וכדי שלא יימצא שחלק מברכים בהגדה וחלק לא, תיקנו להשוות שלעולם אין מברכים בהגדה. ומש"כ הגאונים לפי הרשב"א הוא למנהגם שהיו אומרים מקודם בביהכנ"ס ויוצאים אז במצוות קריאת הלל, ואחר כך בהגדה הוא רק מנוסח ההגדה ובתורת אומר שירה ולכן לא יברך. ומה שאמרו הגאונים שתמיד לא מברך בביתו בליל הסדר, ולא חילקו לומר שאם לא היה במקום שיש ביהכנ"ס או לא הספיק וכיו"ב אז יברך כשאומר את ההגדה בביתו, זה משום שהשוו שלעולם לא יברך.