בדברי הרוגוצ'ובר על הנרבוני לגבי טליסמאות, ובסוגיא של חציו עבד וחציו בן חורין עובד לזה יום כו'

%d7%a0%d7%a8%d7%91%d7%95%d7%a0%d7%99-%d7%a2%d7%9c-%d7%98%d7%9c%d7%99%d7%a1%d7%9e%d7%90%d7%95%d7%aa

 

%d7%a0%d7%a8%d7%91%d7%95%d7%a0%d7%99-%d7%a2%d7%9c-%d7%98%d7%9c%d7%99%d7%a1%d7%9e%d7%90%d7%95%d7%aa

 

יש צורה בעצם ויש צורה שהיא רק בבחינת צל.
צורה שהיא 'בעצם' הכוונה שהקב"ה האציל צורה כלשהי וממנה הואצלה צורה נוספת וכן הלאה עוד ועוד בלי גבול. כיוון שהמקור לשלשלת ההאצלות הוא מהקב"ה עצמו, יש כאן מקור אור עצמי קיים ואמיתי, ולכן אין מניעה שזה יואצל עוד ועוד הלאה וכל הצורות שמשתלשלות מזה הן 'בעצם' כי הן מחזיקות את המציאות והאור שהואצלה מהבורא דרך הצורה הראשונה וכל השלשלת.

'צל' הכוונה צורה שמתחילה בעצמה ולא נאצלת מהבורא. כמו אם אני רואה רק צל של אילן בלי לראות את האילן עצמו. אני לא תופש את זה כצל של אילן אלא כדבר עצמי שהתחיל מלהיות צל בלבד.   כך הפכתי את הצל של האילן לצורה בפני עצמה, שהיא קיימת אבל אין לה מקור אור אמיתי אינסופי. לכן האפשרות שלה להיות מואצלת הלאה מוגבלת ואחרי שלב אחד של האצלה היא נמוגה ואיננה.
עבודה זרה היא עניין כזה. רואים כח שקיים בבריאה, אם תופשים אותו ככח שיש לו מקור זה עבודת השם ומברכים על המאורות המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים. עבודה זרה היינו שתופש את המאורות כצורה שהיא לא האצלה שבאה ממשהו אלא התחלה בפני עצמה וממנה מתחילה האצלה שלה למטה ממנה אל הצורות של עבודה זרה וטליסמאות וכיו"ב.  בלי יכולת לראות שטמונה בהם השתקפות של צורה יותר עליונה שבאה מהבורא. צורה כזו נקראת צל ואז היכולת שלה להאציל הלאה מוגבלת ואחרי שלב היא נמוגה.
אין באמת צורה שלא הואצלה מהבורא. הניתוק של צורה להפוך אותה לצורה שאין לה מקור מהבורא אלא עומדת בפני עצמה בא רק בגלל קוצר ההשגה של המשיג אותה, שלא מסתכל על העץ ורואה רק את צל העץ וחושב שהצל הוא צורה בפני עצמה.
אבל התורה כן מתייחסת לצורה כזו כאילו יש לה בחינה מסויימת של מציאות. בבחינה מסויימת יש דבר כזה עבודה זרה כחפצא ולא רק כטעות של האדם. לכן יש הלכות עבודה זרה על החפצא של העבודה זרה.
לגבי חציו עבד וחציו בן חורין בבבא בתרא י"ג א,
כל חלוקה צריכה להיות כתובה בשטר הבעלות. למשל אם הם שותפים בשדה יש לפני חלוקה שטר בעלות שכתוב בו שהשדה שייכת בשותפות לראובן ולשמעון. אחר כך הם עושים חלוקה בשדה, ואז צריך לכתוב שטר חדש שבו כתוב שחצי מצד דרום שייך לראובן עד הגבול שקבעו וחצי מצד צפון שייך לשמעון עד הגבול.
השטר הוא עדות על הבעלות. אם החלוקה עשתה שינוי בבבעלות צריך שתהיה עדות על הבעלות החדשה שאחרי השינוי ולכן צריך לכתוב שטר חדש על אופן הבעלות החדש.
כשיש מי שחציו עבד וחציו בן חורין יש שטר שאומר שהרב והעבד שניהם שותפים באופן של שותפות שלפני חלוקה.  ואחר כך כשחלקו באופן שעובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד צריך לכתוב טר חדש שמעיד על הבעלות החדשה שאחרי החלוקה. שהרי הסוגיא מתחילה מכך שיש דין ששותף יכול לכפות חלוקה, ובעבד יכול לכפות חלוקה של עובד לעצמו יום אחד ולרבו יום אחד. ואם כן זו חלוקה והשתנתה הבעלות וצריך על זה עדות כלומר לכתוב את זה בשטר חדש של הבעלות על העבד.
בסוגיא בבבא בתרא יג נאמר שחולקים יום אחד וכו', אבל לא כותבים בשטר חדש שזו בעלות של אחרי חלוקה. לכן נראה שבאמת לא היתה כאן חלוקה אמיתית. כלומר הבעלות על העבד בגופו, בחפצא שבו, לא השתנתה כלל אחרי חלוקה כזו.
לשון רבינו "דעדות אין צריך", כלומר לא צריך לכתוב את החלוקה בשטר הבעלות של הרב על העבד, "אבל למוד הכסף צריך דלא בשטר", כלומר כן מחלקים לפי הכסף כלומר שעובד יום אחד לעצמו ויום אחד לרבו שזה הנפקא מינא הכספית מחלוקת השותפות ולא כותבים את זה בשטר.
לפני חלוקה העבד לא עובד לרבו כלל כי הרב לא יכול להכריח את החצי הבן חורין לעבוד. ויוצא שחל מהחלוקה הזו חלות דין ממוני, שלפני החלוקה הרב היה תובע לעבוד והעבד היה אומר אם תצליח להוציא עבודה מחציי בבקשה, את החצי ששייך לי אתה לא יכול להכריח לעבוד וממילא לא תהיה כאן עבודה כלל כי חצי אדם לא יכול לעשות עבודה. ומה שהרב מפסיד זה הפסד שלו ונסתחפה שדהו והעבד לא חייב לו מאומה בגלל זה. ואחרי החלוקה חל דין שהרב כופה עליו לעבוד בימים ששייכים לו.
מכיוון שזה לא נכתב בשטר הבעלות שמעיד על הבעלות וקובע אותה, אין כאן שינוי אמיתי 'בעצם' בבעלות בחפצא שתהיה בו חלוקה אמיתית בעצמו של העבד. ואם כן מה זה בכלל חל. לכאורה לא חל כאן מאומה מבחינה ממונית במציאות. וצריך עיון שמשמע מהסוגיא שזה דיני ממונות שהרב בא לב"ד ותובע חלוקה והם פוסקים שיעבוד יום לזה ויום לזה והפסק שלהם חל באמת וכך נהיה הדין ואם העבד לא עובד ביום שהוא צריך הוא גזלן מדאורייתא ולא רק שהוא לא מקיים ציווי חכמים.
ולא מובן איזו חלות יש כאן.
ורבינו במהלך נפלא מאוד אומר שיש כאן מציאות של צורת חלוקה, אבל זו לא צורה שהיא 'בעצם' אלא היא בבחינת 'משל', כלומר כמו צל.
הנדון הוא האם צל יכול להחשב דבר שקיים בתורת צל, כלומר בתורת צורה שהיא לא מכילה את המציאות של 'בעצם' שמשתלשלת מהבורא המאציל, מציאות של צורה מבחינה מסויימת שלהלכה נדונית כמו מציאות של דבר, לגבי נפקא מינא הלכתית שדורשת שיהיה נחשב שיש כאן משהו.
ההבנה הפשוטה שאם מישהו מסתכל על צל אילן ולא רואה כלל שיש כאן אילן ומבחין בצל כדבר בפני עצמו, זו סתם טעות של המסתכל ולא נעשית כאן מציאות של צל כחפצא.
אבל זה סוד עמוק מסודות הבריאה שיש בחינה שבה הרע והחושך קיבלו בחינה מסויימת של מציאות. לא מציאות גמורה כמובן ולא מציאות של בעצם, אבל מספיק מציאות כדי לדון על זה כשם של 'נמצא' לנפקא מינות הלכתיות מסויימות. וכלשון הפסוק יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא רע.
הטעות של המסתכל יש בה כח לברוא מציאות-מה לטעות שלו. זה כח האדם שהוא דומה לקב"ה עדשהמלאכים טעו וקראו לפניו קדוש והוא יכול לברוא עולמות במידה מסויימת, לטוב וגם להיפך. והוא יכול לעשות שתהא מציאות של ע"ז בעולם ויש לה דינים ונחשבת כחפצא ויש הרבה פסוקים שהיחס אליה הוא כאל דבר שקיים.
רק אומרים שזה בורו נשברים כי מה שנמשך מהם נמוד ולא ממשיך להיות מואצל הלאה ואין בו כח שיהיה אפשר לינוק ממנו חיות. שיניקת חיות היא על ידי שהמשיג מתחבר לצורה והיא מואצלת אליו, עניין הידמות הצורה ליוצרה. והלכת בדרכיו, לדבוק במידותיו, מה הוא קדוש אף אתה קדוש. הקדושה שלנו היא לא הקדושה שלו אלא האצלה ממנה. והאצלה כזו של חיות שרואים בשמש למשל אם לא מכירים שהיא נבראת ע"י אל אחד אלא היא עבודה זרה היינו שקיימת בפני עצמה, לא ממשיכה הלאה ולא מעבירה חיות. אבל אם משיגים שהשמש נבראתמהבוראומאצילה אור שמקורו ממנו, היא נותנת חיות שכשמתפללים המאיר לארץ ולדרים עליה מקבלים את החיות האלוהית הזו דרך השמש, רק כעת היא לא צל אלא צורה בעצם וההתבוננות בה על ידי האדם מאצילה מצורתה אל עצמותו ונהיה לו מזה חיות  של המאיר לארץ וכו' ברחמים וכו'.
כדי להוכיח שצורה שהיא בבחינת צל יש לה דין של חפצא שקיים, הוא מראה מהסוגיא של חציו עבד שחלוקה כזו שהיא צל של צורת חלוקה ולא צורת חלוקה בעצם, גם לה יש חלות הלכתית, ומוכח שצל יש לו דין צורה וחלות. ולכן הטליסמאות יש בהן כח, ואע"פ שטבעו של כח לעבור הלאה בדרך של האצלה ושמיעת דיבור והידבקות המשיג במושגוהידבקות השכל בצורה שהו אמשיג, בטליסמאות זה לא קורה. ולומר שזה בגלל שהן עצמן אינן מאומה זו פשטנות ואז אין שום חידוש. ולכן מראה רבינו שהן עצמן כן בבחינת מציאות כמו החלוקה של חציו עבד, ואעפ"כ יש כאן חידוש נפלא שכוחן אינו מואצל הלאה.
רציחה היא וודאי צורה גמורה ומציאותית, ולכן כשיש רוצח הציבור צריכים כפרה כי הם השיגו את המעשה ונחקק בשכלם מציאותו, כי המשיג מתאחד עם המושג, ולכן דבקה בהם בחינת רציחה. אבל לשון הרע הוא לא מעשה שיש בו מציאות, לפי מה שלמדנו על הנחש, שהורג מרחוק בלי לגעת בדבר עצמו, זה כח הנחש והרע והמוות מופשט ממציאות גשמית. מדבר כאן והורג ברומי. ולכן אע"פ שהוא נדון כקיים והעושה אותו עובר על אחת מתרי"ג  מצוות אינו מואצל הלאה בדרך של התאחדות המשיג עם המושג לדבוק בעצם מציאותם של הציבור שמשיגים שאירע האמירת לשה"ר ולכן אינם צריכים כפרה. וזה שכתב רבינו שהחטא רק אצל האומר, אע"פ שדחבר והאחרים שמעו.
נתינת מכשול לפני עיוור, אצל הנותן מכשול אין צורה /'בעצם' של מעשה עבירה. כי הוא עצמו הרי לא עשה מאומה וגם לא בדרך של גרמא או פסיק רישא כי העובר עשה מרצונו ובחירתו ולא בהכרח. ולכן זו צורת עבירה שהיא בבחינת 'צל' ולא צורה שהיא בעצם. ולכן אם יש לפני דלפני, צורת הלפני עיוור לא מואצלת ללפני דלפני.
כמובן עדיין זה לא בירור של דברי רבינו, רק מעט הרהורים סביב הדברים.
.
.
.
תוספת ביאור שכתבתי אח"כ במענה לשאלה
.
שותפות זהו כשבעלות ראובן שייכת בכל החפץ וכן בעלות שמעון. אז יש שאלה לגבי זכויות ההשתמשות הנובעות מהבעלות. בזמן ההשתתפות הם מסכימים על חלוקה מסויימת בזכויות כפי רצונם, והם נעשים משועבדים זה לזה בשעבוד גוף על ההסכמה הזו. הם יכולים בהסכמת שניהם להחליט על שינוי בחלוקת הזכויות ואם עשו על זה קניין אין האחד יכול לחזור בו בלי הסכמת חברו כי מכח הקניין חל עליו שעבוד גוף על זה.
(חידושי הרשב"א מסכת בבא בתרא דף ג עמוד א
"וכי רצו מאי הוי ליהדרו בהו, פרש"י ז"ל דבין להאי לישנא בין ללישנא דמחיצה גודא קא פריך דהתם נמי כי רצו לעשות כותל והתנו כן אם רוצין לחזור בהן חוזרין דבמה נשתעבדו ופריק בשקנו מידן, והדר פריך וכי קנו מידם ללישנא דמחיצה פלוגתא מיהא מאי הוי ליהדרו בהו דקנין אינו חל אלא או בקרקע או במטלטלין א"נ בשעבוד אבל בדברים בעלמא לא חאיל וכי קנו לחלוק קנין דברים בעלמא הוא שהחלוקה אינו דבר שיש לו גוף, "
דברי הרשב"א הם דווקא לגבי ההסכמה לחלוק, שזו לא הסכמה על שווה כסף, כי לפני חלוקה ואחרי חלוקה יש לו אותה כמות כסף והחלוקה לא מוסיפה לו ממון אלא רק נחת רוח שיכול להשתמש בל להתחשב בשותף ועל זה לא יכול לחול שעבוד גוף כי אינו ממון. אבל אם השותפים הסכימו שזכות שימוש מסויימת תהא לראובן, השימוש וודאי שווה כסף ואפשר לעשות עליו קניין ולהשתעבד עליו בשעבוד גוף)
חלוקה היינו שבעלות ראובן כבר לא מתפשטת בכל החפץ אלא היא רק בחצי החפץ המסויים שהוא חלקו, ושם הוא בעלים לבדו.
אם משתמשים בבהמה או עבד יום לזה ויום לזה אין זו חלוקת החפץ,  כי אחרי חלוקה לכל שותף יש חצי שידוע מקומו בבהמה או בעבד  והוא לוקח את חלקו והולך וכבר אין שיעבודי גוף ביניהם. כאן אחרי שעבד בבהמה יום אחד הוא מחוייב לתת לשותפו לעבוד בה למחרת, והרי נשארו משועבדים זה לזה, וממילא לא יועיל מאומה מה שיקבעו איזה חלק שייך רק לזה או רק לזה, ובפשטות לא חלקו כלל בגוף הבהמה אלא נשארו שותפים בו וחלוקת הזכויות שימוש היא יום לזה ויום לזה.
שטר הבעלות שיש ביד האדון על העבד לא מדבר על זכויות שימוש ושיעבודי שותפים, אלא הוא רק שטר על עצם הבעלות שיש לו בחצי האדם הזה להיות לו עבד. ממילא לא שייך לעשות שינוי בשטר אחרי הקביעה שיעבוד יום לזה ויום לזה.
הטעם שרבינו ציין לב"ב בדווקא, כי במשנה בבבא בתרא י"א א' מבואר שיש דין שאם יש בחפץ כדי חלוקה, אחד השותפין יכול לכפות על חברו חלוקה.
"אין חולקין את החצר – עד שיהא ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה.
כו'
 אימתי? בזמן שאין שניהם רוצים, אבל בזמן ששניהם רוצים – אפי' פחות מכאן יחלוקו."
הדין הזה הוא מעיקר דיני ממונות. לא הוזכר שהוא תקנת חכמים, ותקנה מסוג זה צריכה טעם מיוחד. לא מתקנים סתם תקנות בשתיקה.
הוא נובע מבעלותו של כל שותף על חלקו. הבעלות על חפץ נותנת זכות למנוע מאחר לשימו ברשותולשלוט ולהשתמש, וזה הרי דין גזל, ומכח זה הוא יכול לתבוע חלוקה.
דין גוד או אגוד הוא דרך לממש את זכות השותף למנוע מחברו לשלוט בחלקו. הוא מקבל מחצית הימים שבהם שלטון חברו מסולק מהחפץ. למי שלא סובר גוד או אגוד הדרך היא שעובד יום לעצמו ויום לרבו.
מהקשר הסוגיא בבבא בתרא, ולכן רבינו ציין לשם, מבואר שהדין של עובד יום אחד כו' הוא מעיקר דיני ממונות שכך השותף מממש את זכותו היסודית לסלק את רשות שותפו מחלקו.
יש ששאלו למה אומרים יום לעצמו ויום לרבו, שהרי היה צריך למדוד כמה שווה עבודת היום וכמה שווה עבודת מחר ולחלק לפי שווי הכספי של העבודה. וזו טעות כי זה מבוסס על הבנה שבאמת לא עושים כאן חלוקה כלל, רק כיוון שהם לא מסתדרים זה עם זה חז"ל הציעו הסדר שיועיל לשניהם שיעבוד ושכר העבודה יתחלק שווה בשווה כיוון שחצי שייך לזה וחצי לזה.
אבל באמת דין סתמי כזה אין לפרשו כתקנת חכמים כל זמן שלא נאמר בפירוש ולא ניתן טעם, אלא וודאי הפשט שהוא מעיקר דיני ממונות. ומעיקר דיני ממונות אם הם מתקוטטים ואין הסכמה זו בעיה שלהם והפסד שלהם ולא יתחדשו דינים להגן עליהם פני מה שהם גורמים הפסד זה לזה.
אלא היסוד הוא שמעיקר דיני ממונות שותף זכאי לסלק את שלטון חברו מחפץ ששייך לו מכח שזה עיקר עניין הבעלות על ממון. וזה דין המשנה שכופין על חלוקה. ודין עושה עצמו יום אחד כו' נובע מזה ועיקרו הוא שמחצית הימים רבו מסולק מכל שלטון על החפץ המשותף, וכמה שהרויח באותו יום משל עצמו עבד והרויח וכל שכר אותו יום לעצמו  בין מרובה ובין מועט.
מכיוון שאין כאן תקנת חכמים ולא הסכמה, יש לשאול מה מחייב אותם להסכים לחלוקה כזו. הרי לא היתה כאן חלוקה בגוף החפץ, לא נעשה שלכל אחד יש בעלות לבדו על חצי שמקומו ידוע כמו בכל חלוקה. הם נשארו שותפים בגופו של החפץ וזו רק חלוקה של זכויות השימוש. וכמו שותפים שלא חלקו שיש זכויות שימוש לזה ולזה. כאן נעשה הסכם חדש על זכויות השימוש, הסכם שלא היה בשעה הראשונה שהשתתפו והשתעבדו זה לזה על הסכם זכויות השימוש.
וקשה מאוד מאוד בסוגיא, קושיא שאין עליה תשובה, איך מכח זכות הקניין של כל שותף שמכוחה יכול לתבוע חלוקה בחפץ כדין המשנה, נובע הסדר כזה שהוא רק על זכויות השימוש ואינו חלוקה כלל. וביותר קשה מכח מה אין האחד יכול לחזור בו מזה בלי הסכמת חברו. הרי נשאר שבעלותו שייכת בכל מקום בגוף העבד. והוא יכול לומר כל יום היום אינני מרשה לך להשתמש במה ששייך לי לעבודה. ואם לא זה מה שהוסכם בתחילת השותפות והשתעבדו עליו למה לא יוכל לומר כך ןמכח מה יכול להיווצר כאן שעבוד חדש בלי קניין ובלי הסכמה,  וכאמור בלי תקנת חכמים מחודשת.
בקיצור קשה שהרי זו לא חלוקה כלל ואיך זה מתחייב וחל מדיני כפיית חלוקה. ומה שכתב רבינו "בלי עדות" הכוונה שאין כאן חלוקה בגוף החפץ וממילא אין מה לשנות בעדות שהיא שטר הבעלות.
ועל זה בא רבינו לחדש חידוש נורא ומפליא מאוד, שלא ראיתי שום דבר קרוב אליו בשום מקור אחר, שזה "צל" של דין חלוקה וחל על החפץ כמו שדין חלוקה חל רק שאין מקום לכתוב שטר קניין חדש כי השטר הוא עדות על הבעלות בעצם, וכאן כיוון שזה דין שחל רק בתורת "צל"  הוא לא פועל שינוי ממשי בעצם.

אודות nirstern

http://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה בדברי הרוגוצ'ובר על הנרבוני לגבי טליסמאות, ובסוגיא של חציו עבד וחציו בן חורין עובד לזה יום כו', רוגוצ'ובר. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s