הרוגוצ'ובר על הקדמה כג מח"ב של מורה נבוכים

*

צפנת פענח – קונטרס השלמה השמטה טז

"עכ"פ דבר שהוא עצם לא שייך לומר שאפשר שישתנה דאז אינו הוא משא"כ דבר שאין בו רק קדושת פה זה בו ודאי כלול כל הדברים שיכול להיות עי"ז דפיו גרם זה וא"כ אם יש מציאות שנפקע ממנו הדבר מתחילה יש בו הדבר. ועי' מ"ש רבינו בס' המורה ח"ב פ"א הקדמה כ"ג כי כל מה שהוא בכח ויש בעצמו כו' ר"ל דזה ודאי כל שיש בכח מחמתו הרי הדבר הוא ממנו ולא ממקום אחר וא"כ מוכרח שהדבר ימצא בו משא"כ דבר שאפשר שלא יהי' זה מחמת עצמו הוה זה רק סיבה ואינו הכרח".
*

*

הנה זה ברור שמה שהוא כותב בשורה השנייה "משא"כ דבר שאין בו רק קדושת פה כו'", אין כוונתו לומר שקדושת פה אינה דבר שהוא עצם (אלא היא רק סיבה חיצונית ולא הכרח) ולכן היא יכולה להשתנות. כי אז כל הלשון הארוך והמפותל שכתב: "זה בו ודאי כלול כל הדברים שיכול להיות עי"ז דפיו גרם זה וא"כ אם יש מציאות שנפקע ממנו הדבר מתחילה יש בו הדבר" כל זה מיותר לגמרי ולא מובן והיה לו לומר בפשטות 'משא"כ דבר שאין בו רק קדושת הפה אינו עצם ולכן אפשר שישתנה'.
ומוכח מזה שרבינו סבר שגם קדושת פה היא דבר שהוא עצם ולכן קשה איך יתכן שאפשר שישתנה. וגם בסברא נראה שכל קדושה היא לא מקרה אלא דבר שהוא עצם ולא נראה שעניין כמו קדושה יכול להחשב מקרה חיצוני. ווזה מסתייע ממה שכתב רבינו בהמשך שגם קדושת פה הוא משלחן גבוה.
וכעת קשה איך יתכן אפשרות הפקעת הקדושה בקדושת פה. ועל זה מיישב רבינו שהנה יש צורות שבתוך גדר הצורה עצמו כלול אפשרות של שינוי ואז על השינוי הזה לא קשה איך יתכן שדבר שהוא עצם משתנה.
למשל בצורת פרפר כלול בעצם גדרה השינוי מזחל לגולם לפרפר. או תחיית המתים, הרי להיות מת זה דבר שהוא עצם ואיך משתנה לחי. אלא ודאי בעצם גדר צורת אדם מונח כבר בתוך הצורה שמהותה היא שיש בה אפשרות תחייה וכל כיו"ב.
ובקדושת פה כיוון שפיו גרם את הקדושה הרי הקדושה מוגדרת לפי כל מה שיאמר פיו. מה שכלול בצורה העצמית של הדבר הקדוש הוא כל מה שיכול להיות על ידי זה שפיו גרם כלומר כל מה שיאמר זה מה שיהיה כלול בצורה העצמית של הדבר. ואם פיו אמר שתהיה אפשרות שינוי גם אפשרות השינוי תהיה חלק מגדר עצם הדבר. ומה שהדין שיש הפקעה בקדושת פה מגלה שזה פירוש תוכן דיבורו לפי קביעת חז"ל שכלול בתוך עצם צורת הדבר הקדוש אפשרות שינוי להיות מופקעת הקדושה. ולכן אע"פ שקדושת פה היא דבר שהוא עצם היא יכולה להשתנות. (וקדושת דין נגרמת מכח הגדרות דין תורה שמופעל על ידי אמירתו, ולא שאמירתו מגדירה תוכן הדין כמו בקדושת פיו, ודין התורה אומר שהדבר יהיה קדוש ותו לא ולא כולל בתוכו שבעצם צורת הדבר יש אפשרות שינוי. ואז ממילא כיוון שדבר שהוא עצם לא יכול להשתנות אינה יכולה להיפקע).
.
.
הנה דבר שהוא עצם מסתבר שלא ייתכן שיהיה כלול בהגדרת צורתו ועצמותו ומהותו שייתכן בו שינוי. שזה עניין "עצם" שכך הוא בהכרח ולא אחרת. כל ההבדל בין עצם למקרה הוא שמקרה משתנה ומה שהוא משתנה זה גופא אומר שאינו עצמות הדבר אלא מקרה בו. שהדבר עצמו מה שהוא הוא תמיד מה שהוא, ותכונה שמתחלפת בו בהכרח אינה מגדירה את מה שהוא, אלא היא רק מקרה בו. אחת האקסיומות של הלוגיקה היא A=A. הדבר הוא תמיד הוא. לא ייתכן שפעם A=A ופעם אחרת A=B. ואם זה קורה בהכרח שזה לא A=B אלא הוא נשאר שווה A ורק חל בו מקרה חולף חיצוני לקבל תואר חיצוני מקרי של B לזמן מה ותמיד בעצמו הוא רק שווה A.

לא משמע מלשון רבינו שהוקשה לו זה, כיוון שזה דבר שמבואר במורה נבוכים וכבר הוא ידוע. זו הקושיא שהמורה נבוכים שהביאו רבינו בא לבאר. שהיינו סוברים שדבר שהוא עצם לא ייתכן בו שינוי ובהכרח תמיד יהיו הצורה והחומר מאוחדים, שאין קיום לחפץ בצורה לבד ולא בחומר לבד אלא דווקא בהתאחדותם. וכיוון שמהות ועצם הם היות הצורה והחומר באיחוד, בהכרח לא ייתכן שיהיה זמן של פירוד שהצורה תהיה רק בכח ונפרדת מיציאה לפועל בחומר.

ספר מורה הנבוכים חלק ב הקדמה כ"ג:

"כי כל מה שהוא בכח ויש בעצמו אפשרות אחת, יתכן בעת אחת שלא ימצא בפעל". הרמב"ם מחדש שייתכן שבתוך גדר הצורה הקובע את עצם הדבר יהיה מונח אפשרות של שינוי. והאפשרות הזו היא "בעצמו" ולא חיצונית לו ולכן השינוי הוא לא מקרה אלא הוא בתוך גדר העצם.

מה שנצרך רבינו להביא את המורה נבוכים נראה מלשונו שהוקשה לו, שהנה דבר שהוא לא בעצם אלא רק מקרה, אכן לא אומרים בו "דבר שהוא עצם לא שייך לומר שאפשר שישתנה דאז אינו הוא", אבל עדיין הרי אפשר שלא יוכל להשתנות. לא בגלל שהוא עצם אלא בגלל שקרה בו מקרה שאי אפשר לשנותו. למשל אדם גילגל כדור במקרה לכיוון מסויים ובמקרה היה שם בור מאוד עמוק וצר והכדור במקרה נפל לשם ועכשיו אין שום דרך בעולם להוציאו משם ובוודאי הוא יישאר שם לנצח. והרי זה דבר שאינו עצם ועדיין לא יכול להשתנות.
כך גם קדושה, נניח שקדושת פה היא סיבה חיצונית לחפץ והיא רק מקרה בו. אבל עדיין אחרי שהחפץ הוקדש, הוא כבר נפל לבור שאי אפשר לעלות ממנו, לא בגלל שקדושה היא עצם ועצם אינו יכול להשתנות, אלא בגלל שקדושה היא בעלות של שלחן גבוה והיא בעלות שרק קונה ולא מקנה, ואין דרך להוציא מהבעלות הזו. כי צריך דעת מקנה להוציא ואין כאן דעת מקנה. כמו למשל דבר שבמקרה הוקנה לקטן שיכול רק לקנות ולא להקנות. כבר אי אפשר להפקיעו מרשות קטן. ואין זו הלכה בהלכות רשות הקדש שאפשר להישאל על הקדש ולהפקיע את הקדושה. שרשות הקדש היא רק מציאות של רשות קניינית מחודשת ותו לא ולא מוגדר בה עצמה שתהיה אפשרות הפקעה ממנה.
(אמנם במקח טעות החפץ יוצא גם מרשות קטן שאין כאן צורך בהקנאה או מחילה מצד הקטן. כי מתברר שמעולם לא הוקנה. אבל בשאלה על הקדש גם אם היא מגלה שלא על דעת כך הקדיש ואין גמירות דעת ומתברר שמעולם לא הקדיש, ייתכן שזה לא יועיל כמו שלא מועיל בהקדיש בהמה הראויה למזבח. כי קדושה ושלחן גבוה אלימי יותר מבעלות ממונית וכיוון שהיה פעם דינו להיות קדוש כבר אינו יוצא. ואפשר גם ששאלה בהקדש אינה ממש כמו מקח טעות ולא ממש הוברר למפרע שלא גמר דעתו. ואפשר גם שההפקעה שמדבר רבינו היא פדיון. וצריך עוד לימוד בזה)

וכדי ליישב זאת מביא רבינו מהרמב"ם. שהרמב"ם כתב "ויש בעצמו אפשרות". כלומר האפשרות היא מוגדרת בצורה העצמית שלו והיא לא סיבה חיצונית למרות שמונח בה אפשרות שינוי להיות לפעמים רק בכח. ולומד מזה רבינו :"ר"ל דזה ודאי כל שיש בכח מחמתו הרי הדבר הוא ממנו ולא ממקום אחר וא"כ מוכרח שהדבר ימצא בו." רבינו לומד מהרמב"ם שאם אפשרות השינוי בקדושת פה היתה בגלל שהיא מקרה ולא דבר שהוא עצם, אז אחרי שהמקרה היה מכניס אותה לרשות הקדש ושלחן גבוה כבר אי אפשר היה להוציאה משם. אבל מכיוון שקדושת פה היא דבר שהוא עצם, ולא היתה יכולה להשתנות ללא שהיה מונח בעצם צורתה וגדרה אפשרות השינוי, אם כן אפשרות השינוי כבר מוכרחת שתימצא בו ולא יכולה להתבטל כיוון שהיא דבר שהוא עצם. ורק מכח שהיא מוכרחת אפשר להפקיע את הקדושה. וזה סיום הקטע:  "משא"כ דבר שאפשר שלא יהי' זה מחמת עצמו הוה זה רק סיבה ואינו הכרח" כלומר אם על אופן זה היה עניין קדושת פה, שהוא רק סיבה חיצונית, אז היינו אומרים כיוון שקדש קדש ושוב לא יוכל לצאת מהקדש בגלל שאין פתח יציאה מההקדש ואע"פ שאין הקדושה הזו עצם.