ביאור בצפנת פענח על הרמב"ם מאכלות אסורות י"ז ג' בדין טבילת כלים

לפני הביאור אעתיק את כל לשון רבינו בהלכה זו (ההדגשות שלי)
צפנת פענח הלכות מאכלות אסורות פרק יז הלכה ג:
הלוקח כלי תשמיש סעודה כו'. הנה באמת נ"ל דרק אם העכו"ם עשה זה עבורו לסעודה אז חייב טבילה מן הדין אבל אם עשאן לסחורה י"ל דאין עליהם שם כלי סעודה כלל כמו פת פלטר.

אך זה יהיה כמו הך דפסחים דף ל"ח ע"ב גבי נחתום עשאן למוכרן בשוק וה"נ י"ל כן.
ועיין בחלה פ"א סוף הל' ז' בירושלמי ובהל' ח' שם גבי נחתום לא בדעתו כו'.
ועיין במה דס"ל לרש"י בע"ז דף י"ט ע"ב דהיכא דעשה ישראל ע"ז למוכרה לעכו"ם יש עליה שם ע"ז של ישראל ע"ש דרק אם היה אומן של עכו"ם אז הוה ע"ז של עכו"ם
ועיין בתוספתא דע"ז פ"ו במה דס"ל לר' דעכו"ם שעשה ע"ז לצורך ישראל הוה כמו ע"ז של ישראל לענין ביטול ע"ש ובירושלמי דע"ז פ"ה ה"ד ר"ל אמר תפתר באומן שעשה למכור בשוק ע"ש

ועיין בהך דביצה דף ל"ח גבי שור של פטם הרי הוא כו' וג"כ משום זה דאינו תחת רשותו
ובאמת זה הטעם דס"ל ב"מ דף פ"ח דמוכר אינו קובע למעשרות מה"ת ומוכח מדברי רבינו בפ"ב מהל' מעשר ה"א דזה רק אם לכתחלה גמרן ע"מ למוכרן ועי"ש בתוס' והטעם דזה לא הוה כגמרן לאכילה וגמר אינו חייב רק אם גמרן לאכילה
ועיין במש"כ רבינו בהל' כלים פ"ח ה' י"ג גבי אומן שעושה זוגין ע"ש ושם בהל' ט"ו גבי אומר לאומן ובירושלמי פ"ג דגיטין ה"א דמבואר שם דהוה מחלוקת ר"ש ורבנן אם צריך לברר.
אך י"ל לפי מה דמבואר בירושלמי פ"א דתרומה דעכו"ם אין לו מחשבה ה"נ כן

ועיין שבת דף מ"ט ע"ב גבי עורות ונסרים ושם דף נ"א גבי הפתק ובירושלמי שבת סוף פ"ג גבי מנורה קטנה כו' ואמר שם תפתר שלקחה עמו לסחורה ע"ש
ואם המוכר מכרו לאכילה והוא לקחו לתשמיש אחר עיין בירושלמי שביעית פ"ח ה"א דאזלינן בתר המוכר ולא בתר הלוקח לענין מחשבת אוכלין
ועיין בירושלמי ערלה פ"א דאם חישב עליו לעצים יכול לחזור בו לאוכלים ולהיפך לא
ועיין סוטה דף מ"ג ע"ב
ועיין בהך דזבחים דף קט"ז ע"ב דמבואר שם דאף למ"ד דבעי דבר שלא נשתמש בו הדיוט מ"מ בחדתי אף שעשאן לשם הדיוט לא איכפת לן ועיין בירושלמי יומא פ"ג ה"ו דמבואר שם דזה תליא בהך דסנהדרין דף מ"ח גבי הזמנה ע"ש ואביי ורבא דזבחים דף קט"ז אזלי לשיטתייהו בסנהדרין הנ"ל אך רבינו ז"ל בהל' בית הבחירה פ"א לא פסק כן ע"ש בהל' כ'
וצריך לחלק מהך דסנהדרין דאומן שאני וכמש"כ
ומהך דזבחים צ"ל משום דעכו"ם אין לו מחשבה כמש"כ

ועיין בהל' אישות פ"ז ה' י"ז גבי הך דיכול להוציאו ע"י הדחק ע"ש בהשגות לפי גירסת ה"ה דס"ל דאם לא יחליפנו אינה מקודשת והטעם משום דמבואר בערכין דף כ"א ע"ב דאשה מקפדת על זה ע"ש וא"כ גבי קדושין אף דמצד המקדש הוה זה מטבע מ"מ כיון דקדושין ע"כ צריך להיות אשה והיא מקפדת על זה לכך צריך להחליף וזה תליא בהקדושין לא בתביעת ממון ולא דמי לשאר דברים אם בתר נותן או בתר מקבל דשם הוה רק גדר סבה אך נ"מ כגון אם אביה מקבל קדושין:"

.
.
מכאן הביאור בדברי רבינו:

.
צפנת פענח הלכות מאכלות אסורות פרק יז הלכה ג :
"הלוקח כלי תשמיש סעודה כו'. הנה באמת נ"ל דרק אם העכו"ם עשה זה עבורו לסעודה אז חייב טבילה מן הדין אבל אם עשאן לסחורה י"ל דאין עליהם שם כלי סעודה כלל כמו פת פלטר."

כוונת רבינו, הנה הטומאה שבכלי נכרי היא משום שהם משמשים אותו לסעודתו אז יש להם צירוף איתו ונחשבים כחלק מצורתו בבחינת מה (אפשר להטעים שהנה בצדיקים אכילתם היא כמו קרבן ושלחנם כמו מזבח וממילא כלי סעודתם הם כלי קודש. ולפי זה הוא הדין להיפך בעכו"ם שעובד ע"ז אז כלי סעודתו הם כמו משמשי ע"ז וטומאת ע"ז שייכא בהם. ולכן דווקא כלי סעודה של נכרי יש בהם טומאה וצריכים טבילה מה"ת ולא תכשיטין שלו וכיו"ב, ולכן דווקא בקנה ממנו שאז הכלים מצטרפים לצורת הישראל להיות חלק מעצם סעודתו ולא אם רק שואל אותם ומשתמש דרך עראי). אם הנכרי עשה את הכלים מתחילתן כדי למכור לא נחשב שהם מצטרפים לצורתו ושייכים בו ולכן מסתבר שלא יצטרכו טבילה.
וכעין זה ראינו בפת פלטר, שפת בעל הבית שעשה לאכילת עצמו מצטרפת לצורתו עצמו ולכן אכילה ממנה גורמת לשייכות איתו עצמו ורבנן גזרו על זה משום הרחקה, אבל בפת פלטר שעושה כדי למכור לאחרים הקלו, כי אין הפת מצטרפת לצורתו עצמו ואין סיבה לגזור לקנותה ממנו יותר ממה שיקנה ממנו תכשיט או כל דבר.
.
.
.
לשון רבינו:
"אך זה יהיה כמו הך דפסחים דף ל"ח ע"ב גבי נחתום עשאן למוכרן בשוק וה"נ י"ל כן"
פסחים לח ב:
"חלת תודה ורקיקי נזיר וכו':
מנה"מ אמר רבה דאמר קרא (שמות יב, יז) ושמרתם את המצות מצה המשתמרת לשם מצה יצתה זו שאין משתמרת לשם מצה אלא לשום זבח
רב יוסף אמר אמר קרא (שמות יב, טו) שבעת ימים מצות תאכלו מצה הנאכלת לשבעת ימים יצתה זו שאינה נאכלת לשבעת ימים אלא ליום ולילה.
כו'
תניא אמר ר' אילעאי שאלתי את ר' אליעזר מהו שיצא אדם [חובת מצה] בחלות תודה ורקיקי נזיר אמר לי לא שמעתי
באתי ושאלתי לפני ר' יהושע אמר לי הרי אמרו חלות תודה ורקיקי נזיר שעשאן לעצמו אין אדם יוצא בהן למכור בשוק יוצא בהן
כשבאתי והרציתי דברים לפני ר' אליעזר אמר לי ברית הן הן הדברים שנאמרו לו למשה בסיני
איכא דאמרי ברית הן הן הדברים שנאמרו לו למשה בסיני ולא טעמא בעיא? וטעמא מאי אמר רבה כל לשוק אימלוכי מימלך אמר אי מזדבן מזדבן אי לא מזדבן איפוק בהו אנא."

רש"י :
"רש"י מסכת פסחים דף לח עמוד ב
וטעמא מאי גמרא בעי לה וטעמא מאי שעשאן למכור בשוק לצורכי תודה יוצא בהן אם לא מכרן הרי לא נשתמרה לשם מצה אלא לשם זבח
איפוק בהו אנא ידי חובת מצה"

פסקי רי"ד מסכת פסחים דף לח עמוד ב (רק מבאר יותר ברור)
ושמרתם את המצות מצה המשמרת לשם מצה יצאת זו שאינה משתמרת לשם מצה אלא לשם זבח פי' משעת לישתה שמור אותה לשם מצה דבענן שיעשה לה שימור לשם מצה וזהו השימור שלה שילוש אותה לשם מצה אבל זו נילושה לשם זבח ולא לשם מצה חולין ומשום הכי אינו יוצא בה רב יוסף אמ' אמ' קרא שבעת ימים תאכל מצות מצה הנאכלת לשבעה יצאת זו שאינה נאכלת לשבעה אלא ליום אחד פי' בענן שתהא לישתה לשם שבעה וכשעשאן למכור בשוק למי שיש לו תודה או קרבן נזיר הן כשירין אף על פי שנילושין לשם זבח ולשם יום אחד מאי טע' אמ' רבה כל לשוק אימלוכי אימליך ואמ' אי מזדבני מזדבני ואילא איפוק ביה לשם מצה
.
.
.

כוונת רבינו לומר שיש ללמוד מפסחים ל"ח ב' שיצטרך טבילה גם אם עשה הנכרי לסחורה ולא כמו שאמר בפתיחת דבריו.
שבפסחים המוכר לצורך רקיקים או חלות שלא יוצאים בהם ידי מצה בכל אופן יכול לצאת ידי מצה כי חושב שאם לא יקנו הוא ישתמש בזה לחולין.
והנכרי המוכר כלים גם חושב שאם לא יקנו הוא ישתמש בעצמו. וגם אם אינו צריך כלים רבים כל כך מכל מקום אם לא יבואו קונים הכלים יהיו שלו שלא על מנת למכרם וזה מספיק לאסור גם אם הם כלים רבים מאוד שאי אפשר שבאמת ישתמש בכולם.

.
.
.

ירושלמי חלה א ד
"חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמו פטור דכתיב ראשית עריסותיכם ולא של הקדש
למכור בשוק חייב לא בדעתו הדבר תלוי בדעת הלקוחות הדבר תלוי שמא ימצא הלקוחות ונטבלו מיד"

.
נראה הפירוש שמדובר על מי שהוא עצמו לא חייב בתודה ונזיר ועושה כדי למכור למי שחייב, ולכאורה מכח שזה נחשב ברשות הלקוחות יהיה פטור.
אבל בכל זאת הדין שחייב, כי "שמא ימצא הלקוחות" – הכוונה שהוא חושב שזה רק "שמא" אם ימצא לקוחות ואפשר שלא ימצא ואז ישתמש לעצמו, ולכן מייד מתחייב וזה אותו הדין ממש כמו בפסחים לח ב ורבינו רק מחזק את ההוכחה משם שיש לחייב בטבילת כלים בנכרי שעשה לסחורה שמא לא ימצא לקוחות.
.
.
.
ע"ז י"ט ב':
" אמר רבי ירמיה לא נצרכה אלא לעבודת כוכבים עצמה הניחא למ"ד עבודת כוכבים של ישראל אסורה מיד ושל עובד כוכבים עד שתעבד שפיר [שכרו של הישראל שפיסל את פסל אפרודיתא מותר כיוון שעדיין לא נעבדה]
אלא למ"ד של עובד כוכבים אסורה מיד [והוא סובר ששל ישראל אסורה רק משתעבד] מאי איכא למימר [וכאן פסל אפרודיתא הוא נחשב ע"ז של נכרי כיוון שהישראל פועל שלו ולכן לשיטה זו אע"פ שלא נעבדה אסורה וקשה למה שכרו של הפועל הישראל מותר]"

רש"י:
הניחא למאן דאמר כו' – פלוגתא דרבי ישמעאל ור"ע היא:
של ישראל – שעשה ישראל לצרכו למוכרה לעובד כוכבים:
ושל עובד כוכבים משתעבד – וזו עדיין לאו נעבדה מש"ה שכרו מותר שזו לצורך עובד כוכבים נעשית:.
.
.
נראה שרבינו מפרש שהטעם לשיטת רש"י למה אם ישראל עשה מדעתו כדי למכור לעכו"ם נחשב ע"ז של ישראל, כי שמא לא ימצא קונים ותישאר שלו לתמיד. וכמו שראינו בפסחים ובירושלמי חלה.

-.
.
.
לשון רבינו:
"ועיין בתוספתא דע"ז פ"ו במה דס"ל לר' דעכו"ם שעשה ע"ז לצורך ישראל הוה כמו ע"ז של ישראל לענין ביטול ע"ש ובירושלמי דע"ז פ"ה ה"ד ר"ל אמר תפתר באומן שעשה למכור בשוק "
תוספתא עיין כאן: חזון יחזקאל תוספתא עז ו

.
.
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת עבודה זרה פרק ד הלכה ד:
"מתני' ע"ז של נכרי אסורה מיד ושל ישראל משתיעבד. נכרי מבטל ע"ז שלו ושל ישראל [להלכה אינו מבטל ע"ז שישראל שותף בה] וישראל אינו מבטל ע"ז של נכרי
גמ' רשב"ל אמר באומן שעושה למכור לשוק היא מתניתא שכיון שגמרה דבר ברי שהשתחוה לה. רבי יוסי בעי אם דבר ברי שהשתחוה לה בדא תנינן ע"ז של נכרי אסורה מיד ושל ישראל עד שתיעבד.
.
פני משה מסכת עבודה זרה פרק ד הלכה ד
גמ' באומן. נכרי שעושה למכור הע"א לשוק היא מתני' ולפיכך אסורה מיד שדבר ברור הוא שכיון שגמרה השתחווה לה שחושב לפי טעותו שתסייע לו למכרה:
ר' יוסי בעי. על זה דאי לטעמא דידך שדבר ברור הוא שהשתחוה לה א"כ היאך בדא תנינן ע"א וכו' ושל ישראל עד שתיעבד הא אמרת דמסתמא כיון שגמרה השתחוה לה ואפי' של ישראל תיאסר דכבר עבדה:
.

רידב"ז מסכת עבודה זרה פרק ד הלכה ד
רשב"ל אמר באומן שעושה למכור בשוק היא מתניתא שכיון שגמרה דבר בריא שהשתחוה לה. משום דאינו ממתין לעובדה אח"כ דשמא ימכרנה תיכף ולא יהי' לו זמן להשתחות לה ע"כ אינו ממתין ועובדה תומ"י אבל כשעושה לעצמו אינו ממהר כ"כ להשתחות לה דסבר עדיין יש זמן לזה:

.
.
.
נראה שלדעת רבינו לשיטת רשב"ל כמו שמעמיד את המשנה במוכר בשוק כך יעמיד גם את התוספתא וזה לענ"ד לפו"ר נראה תמוה.
מכל מקום לשיטת רבינו שהתוספתא היא במוכר בשוק, וכיוון שעומד למכור לישראל דינה כע"ז של ישראל. וקשה בתוספתא שהיה לנו לומר שכיוון ששמא לא יקנה אף אחד ותישאר ברשות הנכרי, לכן עדיין הדין יהיה של ע"ז של נכרי ויוכל לבטל כל זמן שלא קנה ישראל.
.
.
.

לשון רבינו:
"ועיין בהך דביצה דף ל"ח גבי שור של פטם הרי הוא כו' וג"כ משום זה דאינו תחת רשותו ובאמת זה הטעם דס"ל ב"מ דף פ"ח דמוכר אינו קובע למעשרות מה"ת ומוכח מדברי רבינו בפ"ב מהל' מעשר ה"א דזה רק אם לכתחלה גמרן ע"מ למוכרן ועי"ש בתוס' והטעם דזה לא הוה כגמרן לאכילה וגמר אינו חייב רק אם גמרן לאכילה ועיין במש"כ רבינו בהל' כלים פ"ח ה' י"ג גבי אומן שעושה זוגין ע"ש ושם בהל' ט"ו גבי אומר לאומן ובירושלמי פ"ג דגיטין ה"א דמבואר שם דהוה מחלוקת ר"ש ורבנן אם צריך לברר."
.
בכל המקומות האלה רואים את היסוד שהדבר נחשב ברשות הקונה שמיועד לו אע"פ שעוד לא קנה. וזה היסוד לדין התוספתא שהולכים לפי הקונה, רק שעל התוספתא קשה למה לא נאמר שחושש שמא לא יבואו לקוחות ולכן לא נדון לפי הקונה.  ובכל אלה אין קושיא למה לא אומרים שחושש שמא לא יבואו קונים ולכן לא נדון עדיין לפי הקונה והקושיא היא רק מהתוספתא. והטעם הוא:

שור של פטם הוא מראש לא גומר בדעתו להגביל את שור לפי עירובו רק בגלל שיש אפשרות שמא יבואו קונים ולכן אינו מוגבל גם על צד שלא יבואו קונים ולא אכפת לנו שמא לא יבואו קונים.

.
בגמר מלאכה צריך גמר וודאי ומוחלט לאכילה ואם יש סיכוי שיבואו קונים כבר זה לא מוחלט לאכילה ולכן לא אכפת שמא לא יבואו קונים.
.
מה שנאמר בזוגין הוא על פועל שבעל הבית ציווה אותו לעשות לו זוגין ואז פשיטא שאין את הסברא שמא לא יבואו קונים.
(בזוגין גם לו היה עושה כדי למכור בשוק הרי אם לא יבואו קונים עדיין אינו מוכרע אם המוכר ישתמש בהם לדלת או לבהמה והמוכר לא מכריע את זה רק בגלל שחושש שמא לא יבואו. רק אחרי יום השוק שיחזור לביתו עם הזוגין שלא קנו, אז יחליט אם הוא ישתמש בהם לדלת או ללבהמה. כי הרי הוא מקווה שימכור ולמה שיחליט מה יעשה בהם אם לא ימכור. ולכן ההחלטה היא של הקונה אם לדלת או לבהמה ולא אכפת לנו שמא לא יבואו קונים. )
כל המקומות האלה הולכים אחר הקונה ולא שייך בהם לומר שמא לא יבואו קונים. וזה יסוד הדין של התוספתא לפי הירושלמי שאומרת שהולכים אחר הקונה, אבל בתוספתא קשה למה לא אומרים שמא לא יבואו קונים כמו שאומרים בפסחים.

.
.

רמב"ם הלכות כלים פרק ח:
"הלכה י
אומן שעושה ומניח זוגין לבהמה ולדלתות אם רוב העשוי לדבר שמקבל טומאה הרי הכל מקבל טומאה עד שיפריש מקצתן לדבר שאינו מקבל טומאה ואם רוב העשוי לדבר שאין מקבל טומאה הרי הכל טהור עד שיפריש מקצתן לדבר המקבל טומאה:
הלכה יד
זוגין הנמצאין בכ"מ מקבלין טומאה חוץ מהנמצאים בכרכים מפני שרובן לדלתות:
הלכה טו
אמר לאומן עשה לי שני זוגים אחד לדלת ואחד לבהמה עשה לי שתי מחצלאות אחת לשכיבה ואחת לאוהלים עשה לי שני סדינים אחד לצורות ואחד לאהלים שניהן מקבלין טומאה עד שיפרש ויאמר זה לכך וזה לכך:"

בירושלמי גיטין רואים שהרמב"ם הוא כחכמים ולא כרבי שמעון שאומר שניהם טהורים עד שיפרש.

ירושלמי גיטין פרק ג הלכה א:
רבי לעזר בר יוסי בעא קומי רבי יוסי הדא דתימר גט אחד פסול בשתי נשים. ודכוותה והן שני גיטין פסולין בשתי נשים. אמר ליה וכיני אמר ליה והתנינן שני גיטין ששילחו שנים ונתערבו נותן שניהן לזו ושניהן לזו. תמן זה כרות לשמה וזה כרות לשמה תערובת היא שגרמה. ברם הכא לא זו כרות לשמה ולא זו כרות לשמה. מכיון שנתנו לה יעשה כמו שהיה כרות לשמה משעה ראשונה. ר' יוסי בשם דרבי ביבון דרבי שמעון היא דתני אמר לאומן עשה לי שני זוגין‏ אחד לקרקע ואחד לבהמה עשה לי שני מחצלות אחת לשכיבה ואחת לאהלים. עשה לי שני סדינין אחת לאהלים ואחת לצורות הרי אלו טמאין‏ עד שיפרישה‏ בטהרה. רבי שמעון מטהר עד שיפרישם בטומאה. כמה דהוא אמר תמן עד שיהא כלי משעה ראשונה כך הוא אמר עד שיהא כרות לשמה משעה ראשונה.
.

.
.
ירושלמי תרומות א א:
"תני בשם רבי מאיר לעולם אין תרומתו תרומה עד שיביא שתי שערות רבי אבא בר כהנא בשם רבנן ונחשב לכם תרומתכם את שכתוב בו מחשבה תורם ואת שאין כתוב בו מחשבה אינו תורם
התיבון הרי גוי שאין כתיב בו מחשבה ותורם
ר' יודה בשם ר' הילא ולא תשאו עליו חטא את שהוא בנשיאת עון תורם ואת שאינו בנשיאת עון אינו תורם
התיבון הרי גוי אינו בנשיאת עון ותורם
והתני רבי הושעיא עכו"ם אין להן מחשבה תמן להכשיר וכאן לתרומה

ההלכה שם בירושלמי ברורה שגוי תורם. ואע"פ שצריך מחשבה לתרומה שנאמר ונחשב לכם תרומתכם. לעניין זה יש לו מחשבה, ומה שנאמר שאין לו מחשבה זה להכשיר לקבל טומאה.
רבינו כותב:
"אך י"ל לפי מה דמבואר בירושלמי פ"א דתרומה דעכו"ם אין לו מחשבה ה"נ כן "

ברור שהוא בא ליישב קושיא.
לכן פירשתי את דבריו שמה שהוא מביא מהתוספתא הוא קושיא למה לא חוששים שם שמא לא יבואו קונים כמו שחוששים בפסחים לח ב ובחלה.
וכאן זה אמור להיות יישוב. ונראה שאולי היישוב הוא שהנה הנכרי עומד בשוק שהקונים בו ישראל ומציע למכירה ע"ז. מה שהע"ז עומדת להימכר לישראל זו מציאות. היא במציאות מונחת על דוכן מכירה שהוא בשוק של ישראלים.
לפי הציור שאנו רואים כשמסתכלים על המציאות נדון אותה כע"ז של ישראל לעניין ביטול כיוון שמה שרואים שהיא עומדת להימכר לישראל. הקושיא היא שמחשבתו של הנכרי שמא לא יבואו קונים תקבע את דינה של הע"ז להחשיבה כע"ז של נכרי.
כלפי זה אומר רבינו שלנכרי אין מחשבה שיכולה לקבוע דינו של הדבר כמו שאין לו מחשבה להכשיר טומאה. ומה ששמא לא יהיה מי שיקנה ולכן זה יישאר של הנכרי, זו רק מחשבה ולא דבר שמציור מהמצב במציאות הנראית לעין. וצריך עוד ביאור בזה.
ולפי זה גם בנכרי שעשה כלי סעודה למכור לא נאמר שהם כלי סעודה שלו בגלל שמא לא יבואו קונים כי אין למחשבה שלו שחושש שמא, כח לקבוע את העניין נגד מה שהמציאות מראה.
.
.
.

שבת מט:
"מתניתין טומנין בשלחין ומטלטלין אותן בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן כיצד הוא עושה נוטל את הכסוי והן נופלות ר"א בן עזריה אומר קופה מטה על צדה ונוטל שמא יטול ואינו יכול להחזיר וחכ"א נוטל ומחזיר:
גמ' יתיב ר' יונתן בן עכינאי ורבי יונתן בן אלעזר ויתיב ר' חנינא בר חמא גבייהו וקא מיבעיא להו שלחין של בעה"ב תנן אבל של אומן כיון דקפיד עלייהו לא מטלטלינן להו או דילמא של אומן תנן וכ"ש של בעה"ב אמר להו ר' יונתן בן אלעזר מסתברא של בעה"ב תנן אבל של אומן קפיד עלייהו אמר להו ר' חנינא בר חמא כך אמר ר' ישמעאל בר' יוסי אבא שלחא הוה ואמר הביאו שלחין ונשב עליהן מיתיבי נסרין של בעה"ב מטלטלין אותן ושל אומן אין מטלטלין אותן ואם חישב לתת עליהן פת לאורחין בין כך ובין כך מטלטלין שאני נסרים דקפיד עלייהו ת"ש עורות בין עבודין ובין שאין עבודין מותר לטלטלן בשבת לא אמרו עבודין אלא לענין טומאה בלבד מאי לאו לא שנא של בעל הבית ולא שנא של אומן לא של בעה"ב אבל של אומן מאי אין מטלטלין אי הכי הא דתני ולא אמרו עבודין אלא לענין טומאה בלבד לפלוג וליתני בדידה בד"א בשל בעה"ב אבל בשל אומן לא כולה בבעל הבית קמיירי כתנאי עורות של בעה"ב מטלטלין אותן ושל אומן אין מטלטלין אותן ר' יוסי אומר אחד זה ואחד זה מטלטלין אותן:"

שם נ' א':
"בגיזי צמר ואין מטלטלין:
אמר רבא לא שנו אלא שלא טמן בהן אבל טמן בהן מטלטלין אותן איתיביה ההוא מרבנן בר יומיה לרבא טומנין בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן כיצד הוא עושה נוטל את הכיסוי והן נופלות אלא אי איתמר הכי איתמר אמר רבא לא שנו אלא שלא יחדן להטמנה אבל יחדן להטמנה מטלטלין אותן איתמר נמי כי אתא רבין א"ר יעקב א"ר אסי בן שאול אמר רבי לא שנו אלא שלא יחדן להטמנה אבל יחדן להטמנה מטלטלין אותן רבינא אומר בשל הפתק שנו תניא נמי הכי גיזי צמר של הפתק אין מטלטלין אותן ואם התקינן בעל הבית להשתמש בהן מטלטלין אותן"

רואים מכאן שדבר שעומד לסחורה לא נחשב שהוא עומד לתשמישו של בעל הבית, ולכן גם בנכרי שעושה כלי סעודה למכור, אינם נחשבים כלים שהוא משתמש בהם בעצמו לסעודה, ולא יצטרכו טבילה.

.
.
.
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת שבת פרק ג הלכה ז
"רבי אחא בר חיננא רבי יסא בשם רבי יוחנן מנורה קטנה מותר לטלטלה. ולא כלי הוא ולא כל מה שבבית מן המוכן הוא. א"ר יוסי בי רבי בון תיפתר שלקחה עמו לסחורה. או שבאת ע"ש עם חשיכה ולא שמעת מינה כלום:"

קרבן העדה מסכת שבת פרק ג הלכה ז
מנורה קטנה. אבל גדולה לא מפני שאדם קובע לה מקום מפני כובדה:
ופריך ולא כלי הוא. המנורה ופשיטא שמותר לטלטלו שהרי כל הכלים שבבית מוכנין הם:
תיפתר. דברי ר"י:
שלקחה. להמנורה לסחורה למכרה ולא לשמש בה בתוך ביתו:
או שבאת. המנורה בתוך ביתו ע"ש עם חשיכה ולא היתה מבע"י:
ולא ש"מ כלום. שמותר לטלטלו לכך איצטריך דר"י:
פני משה מסכת שבת פרק ג הלכה ז
מנורה קטנה מותר לטלטלה. כשלא הדליקו בה דאלו הדליקו הא ר' יוחנן פסק לעיל כר"מ:
ולא כלי הוא. ולא כל מה שבבית מוכן הוא. ומאי קמ"ל מהיכי תיתי יהא אסור לטלטלה:
תיפתר שלקחה עמו לסחורה. א"נ שבאת לידו ע"ש עם חשיכה ולא היה דעתו עליו מבעוד יום:
ולא שמעית מיניה כלום. כלומר דלא תשמע מינה לדייק עליו דר' יוחנן דאיצטריך דמהו דתימא לא הוה דעתיה עליה כלל קמ"ל דמכיון דזוטא היא דעתו עלה:

גם מכאן רואים שמה שהוא איתו לצורך לסחורה לא נחשב תשמיש שלו.

.
.
.

מכאן רואים להיפך, שמה שעומד למכירה נחשב ברשות המוכר

(לשון רבינו: "עיין בירושלמי שביעית פ"ח ה"א דאזלינן בתר המוכר ולא בתר הלוקח לענין מחשבת אוכלין")

תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת שביעית פרק ח הלכה א
מתני' כלל גדול אמרו בשביעית כל המיוחד לאוכל אדם אין עושין ממנו מלוגמא לאדם ואין צורך לומר לבהמה וכל שאינו מיוחד לאוכל אדם עושין ממנו מלוגמא לאדם ולא לבהמה וכל שאינו מיוחד לא לאוכל אדם ולא לאוכל בהמה חישב עליו אוכל אדם ואוכל בהמה נותנין עליו חומרי אדם וחומרי בהמה חישב עליו לעצים הרי הן כעצים כגון הסיאה והאיזוב והקורנס:
כו'…

תני המוכר מוכר לאוכלין והלוקח לוקח לעצים לא הכל ממנו המוכר מוכר לאוכלין והלוקח לוקח לאוכלין וחישב עליהן לעצים לא הכל ממנו המוכר מוכר לעצים והלוקח לאוכלין וחישב עליהן לעצים מה אנן קיימין אם כשנתן לו מעות ואח"כ משך דמי עצים נתן לו אם בשמשך ואח"כ נתן לו מעות דמי אוכלין נתן לו אלא כי נן קיימין בשנתן לו מעות ואח"כ משך תפלוגתא דרבי יוחנן ור"ש בן לקיש על דעתיה דרבי יוחנן דו אמר אין המעות קונות דבר תורה דמי אוכלין נתן לו על דעתיה דר"ש ב"ל דו אמר המעות קונין דבר תורה דמי עצים נתן לו המוכר מוכר לעצים והלוקח לוקח לאוכלין היה זה מעמיד וזה מעמיד ריבה כהדא אם המוכר תובע ללוקח יעשו כדברי הלוקח ואם הלוקח תובע למוכר יעשו כדברי המוכר וכא כן:"
.
.

פני משה מסכת שביעית פרק ח הלכה א
"תני. בבריית' על אלו דתנינן במתני' דבמחשבה הן תלוין ואם המוכר מוכר אותן על מנת לאוכלן והלוקח לוקח הוא לעצים לא הכל ממנו כלומר אין מחשבתו של הלוקח כלום ולא כל הימנו להפקיע מהן קדושת שביעית הואיל וכבר חישב עליהן המוכר לאוכלין חלה קדושת שביעית עליהן וכן אם המוכר מוכר לאוכלין וכו' וזה מכ"ש הוא שהרי גם הלוקח חישב בשעת המקח לאוכלין ופשיטא דלא מהניא מחשבתו אח"כ שנמלך עליהן לעצים אלא משום הסיפא נקט לה:
המוכר מוכר לעצים וכו'. כלומר אלא בהא הוא דמיבעיא לן אם המוכר מכרן לעצים והלוקח הוא שחישב בתחלה לאוכלין ואח"כ נמלך וחישב עליהן לעצים מהו מי נימא דהואיל והמוכר ג"כ חישב עליהן לעצים מהניא מחשבה בתרייתא דהלוקח שיהו לעצים או דילמא מכיון שהלוקח כבר חישב עליהן בתחלה כשבאו לידו לאוכלין תו לא מצי הדר ביה ומפרש ואזיל בהי גוונא מיירי דמיבעיא ליה הכי:
מה אנן קיימין. בהאי בעיא ובאיזו שעה היא נתינת מעות והמשיכה:
אם בשנתן לו מעות ואח"כ משך. כלומר אם נתינת המעות היה מיד בשעת המקח ומשיכת הלוקח לא היתה אלא אח"כ כשחזר ונמלך עליהן לעצים בזה לא הוה שייכא הבעיא דבכה"ג ודאי דמי עצים נתן לו וזהו אפי' למ"ד מעות קונות מד"ת ולענין שאינן יכולין לחזור בהן וא"כ הכא בשעת נתינת מעות הקנה לו המוכר להלוקח את המקח ודעתיה דהמוכר לעצים היה וכשקיבל הדמים בשביל מחשבה שיהיו לעצים הוא שקיבל ואף על גב דדעתיה דלוקח היה בשעת המקח לאוכלין מ"מ דעת המוכר שמקנה לו היה לעצים ובו הדבר תלוי שמקנה לו בשעת נתינת המעות ולמ"ד משיכה היא דקונה מד"ת פשיטא שהוא לעצים שהרי המשיכה היתה כשנמלך הלוקח וחישב גם הוא לעצים:
אם בשמשך. בשעת המקח ואח"כ נתן לו מעות בזה נמי לא מספקא לן דאיפכא הואי דדמי אוכלין נתן לו שהרי אפי' למ"ד מעות קונות מודה הוא דמשיכא עדיפא לענין דאם קדמה המשיכה דכבר נקנה המקח אלא דס"ל דמעות קונות אף שעדיין לא משך הלוקח וא"כ הכא שבשעת המקח היה דעת הלוקח לאוכלין ואדעתא דהכי משך אותן ודאי דבדעתו הדבר תלוי שהוא עושה הקנין במשיכתו וכיון שמשך אותן אדעתא דאוכלין ונקנו לו מה שנתן דמים אח"כ בשביל דמי אוכלין נתן וכלומר דבכה"ג אין אנו הולכין אחר שעת נתינת המעות שאע"פ שלא נתן לו המעות עד אחר שנמלך עליהן לעצים לאו כלום הוא לפי שכבר נקנה לו במשיכה מאז שהיה דעתו לאוכלין והרי מה שנתן הדמים בשביל דמי אוכלין הוא שנתן:
אלא כי אנן קיימין. להבעיא בכה"ג דוקא הוא:
בשנתן לו מעות ואח"כ משך. כלומר שהנתינת מעות והמשיכה היה מיד בשעת המקח אלא שבתחלה נתן המעות ואחר כך משך ואם נתינת מעות הוא עיקר הקנין אם כן בדעת המוכר הדבר תלוי שהרי מיד כשנותן לו המעות מקנה הוא לו ואף שעדיין לא משך ודעתיה דמוכר לעצים הוא וכשנתן לו המעות אחר כך דמי עצים נתן לו אבל אי אמרינן דאין המעות קונות ועיקר הקנין מד"ת משיכה היא א"כ בשעה שנתן המעות עדיין לא קנה הלוקח וכשמשך אח"כ הוא שקנה אותן ומכיון שדעת הלוקח בשעת הקניה לאוכלין היתה א"כ דמי אוכלין נתן לו וכלומר שעת הקניה היא לאוכלין ובדעת הלוקח הדבר תלוי שאז היה דעתו לאוכלין ובכה"ג הוא דמיבעיא לן לדינא וקאמר דתפלוגתא דר"י ור"ל היא וכו' דלמ"ד אין המעות קונות מד"ת אלא משיכה דוקא א"כ דמי אוכלין נתן לו וכדפרישית ולמ"ד מעות קונות מד"ת דמי עצים נתן לו וכדאמרן:
המוכר מוכר לעצים וכו'. השתא מיבעיא ליה בגוונא אחרינא דאם לא נגמר המקח ביניהן לזה או לזה אלא כל א' מהן מעמיד על דבריו המוכר אומר לעצים אני מוכר לך והלוקח אומר לאוכלין אני רוצה ליקח ממך ולא נתרצו ביניהן ואח"כ לקח ממנו סתם ולא פירש לכך או לכך ומיבעיא לן אחר איזה מחשבה אנו הולכין:
וייבא כהדא. וקאמר הש"ס דאתייא כהדא דתנינן בתוספתא דקידושין (סוף פ"ב) זה אומר במנה וזה אומר במאתים והלך זה לביתו וזה לביתו ואח"כ תבעו זה את זה אם הלוקח תבע את המוכר יעשו דברי מוכר ואם המוכר תבע את הלוקח יעשו דברי לוקח:
וכא כן. וה"נ כן הוא דאם אח"כ תבע המוכר את הלוקח יעשו כדברי הלוקח והרי הן לאוכלין וחלה קדושת שביעית עליהן ואם הלוקח הוא שתבע את המוכר יעשו כדברי המוכר והרי הן לעצים:"
.
.

.

.

ירושלמי ערלה א א"
"נטעו לסייג וחישב עליו למאכל בא במחשבה. למאכל וחישב עליו לסייג לא כל הימינו. נטעו שנה ראשונה לסייג מכאן ואילך חישב עליו למאכל מכיון שחישב עליו מחשבת חיוב יהא חייב. והתנינן רבי יוסי אומר אפילו הפנימי למאכל והחיצון לסייג הפנימי חייב והחיצון פטור. תמן למאכל למאכל לעולם. לסייג לסייג לעולם. ברם הכא מכיון שעירב בו מחשבת חיוב יהא חייב."
פני משה מסכת ערלה פרק א
נטעו לסייג. בתחילה ואח"כ חישב עליו למאכל:
בא במחשבה. כלומר בא לחיוב במחשבה זו והכי תני בת"כ פ' קדושים בהדיא נטעו לעצים וחישב עליו מנין ת"ל כל עץ מאימתי מונה הוא לו משעת נטיעתו והכי תני לה נמי בתוספתא דמכלתין:
למאכל וחישב עליו. אח"כ לסייג לא כל הימנו להפקיע חיובו שבתחילה נטעו למאכל:
נטע. שיהא שנה ראשונה לסייג ומכאן ואילך חישב עליו שיהא למאכל מכיון שחישב עליו מחשבת חיוב ג"כ בדין הוא שיהא חייב דהיינו קמייתא:
והתנינן ר' יוסי וכו'. ואמאי צד החיצון פטור הרי גם כאן נתחייב בו מחשבת חיוב של צד הפנימי ומשני דלא דמייא להך דר' יוסי במתני' דתמן הצד הפנימי שהוא למאכל לעולם הוא למאכל ומה שהוא לסייג לעולם הוא לסייג ואין כאן עירוב מחשבת חיוב אבל הכא מכיון שנתערב בו בכולו מחשבת חיוב בדין הוא שיהא חייב:

.
.
.
.

סוטה מג ב
[מי שחוזר מעורכי המלחמה משום נטע כרם ולא חיללו, דהיינו שעדיין לא קיים בו נטע רבעי חוזר על הרכבת היתר, שהרכיב ענף בגזע של עץ אחר. והענף חייב בערלה ועדיין לא חיללו ולכן חוזר.]
לשון הגמרא:
"האי הרכבת היתר היכי דמי אילימא ילדה בילדה תיפוק לי' דבעי מיהדר משום ילדה ראשונה אלא ילדה בזקינה והאמר רבי אבהו ילדה שסיבכה בזקינה בטלה ילדה בזקינה ואין בה דין ערלה אמר רבי ירמיה לעולם ילדה בילדה וכגון דנטע להך קמייתא לסייג ולקורות דתנן הנוטע לסייג ולקורות פטור מן הערלה ומאי שנא ילדה בזקינה דבטלה ומאי שנא ילדה בילדה דלא בטלה התם אי מימליך עלה לאו בת מיהדר היא הכא אי מימליך עלה בת מיהדר היא [דהא מעיקרא לפירי קיימא] מידי דהוה אעלו מאיליהן דתנן עלו מאיליהן חייבין בערלה"

רש"י:
האי הרכבת היתר – דאוקמת מתני' בה היכי דמי דחוזר מפני חילול ההרכבה:
אי נימא ילדה בילדה – שאף זו שבקרקע שהרכיב את הענף בה נטיעה היא ועדיין לא הגיעה לשנה רביעית לחללה הא לאו משום הרכבה הדר דבלאו הרכבה נמי בעי למיהדר מן המלחמה משום ילדה ראשונה:
בזקינה – שכבר נתחללה:
שסיבכה – לשון נאחז בסבך (בראשית כב) שעשאה ענף בזקינה:
בטלה לגבי זקינה – ואינה חייבת בערלה ואין בה דין רבעי וכי תנן במסכת ערלה דמרכיב חייב בערלה [זקינה] בילדה תנן שאף אותו ענף חייב בערלה ואע"ג שקצצו מזקינה נעשה עכשיו ילדה שזו היא נטיעתו:
לעולם ילדה בילדה – ודקשיא לך בלא הרכבה נמי בעי למיהדר ממערכי המלחמה אקמייתא:
כגון דנטעה לקמייתא לסייג – כגון שהיתה פרצה בגדר שדהו ונטעה בפרצה לסתום לשון סוגה בשושנים (שיר ז) גדורה בשושנים:
ולקורות – לקוץ . ממנה קורות לכשתגדל:
ומאי שנא ילדה בילדה – כי הך ילדה קמייתא דכזקינה היא לענין ערלה (דלא בטלה הרכבה בה להפטר מן הערלה כמותה: התם. גבי זקנה לאו בת אימלוכי היא לחזור ולהיות ילדה על שום מחשבה אבל נטע לסייג אי ממליך עלה בתוך שני ערלה לקיימה לפירות חייבת בערלה הילכך ילדה דקא מרכיב בגוה לאכילה חייבת בערלה ואע"ג דלא אימליך אקמייתא הא מיהא לאכילה הוא ומהניא מחשבה דעיקר דידה נמי אי הוה חשיב עלה הוה מהני מחשבה ואע"ג דבשעת נטיעה לאו להכי נטעה: מידי דהוה אעלו מאיליהן. דבשעת נטיעה ליכא כוונה:

.
.
.
לשון רבינו:

"ועיין בהך דזבחים דף קט"ז ע"ב דמבואר שם דאף למ"ד דבעי דבר שלא נשתמש בו הדיוט מ"מ בחדתי אף שעשאן לשם הדיוט לא איכפת לן
ועיין בירושלמי יומא פ"ג ה"ו דמבואר שם דזה תליא בהך דסנהדרין דף מ"ח גבי הזמנה ע"ש ואביי ורבא דזבחים דף קט"ז אזלי לשיטתייהו בסנהדרין הנ"ל
אך רבינו ז"ל בהל' בית הבחירה פ"א לא פסק כן ע"ש בהל' כ'
וצריך לחלק מהך דסנהדרין דאומן שאני וכמש"כ
ומהך דזבחים צ"ל משום דעכו"ם אין לו מחשבה כמש"כ"

.
.
זבחים קט"ו ב':
"דתני' עד שלא הוקם המשכן הבמות מותרות ועבודה בבכורות והכל כשירין להקריב בהמה חיה ועוף זכרים ונקבות תמימין ובעלי מומין טהורין אבל לא טמאין והכל קרבו עולות ועולה שהקריבו ישראל במדבר טעונה הפשט וניתוח ונכרים בזמן הזה רשאין לעשות כן"
זבחים קט"ז ב':
"אמר מר ועובדי כוכבים בזמן הזה רשאין לעשות כן מנא ה"מ דת"ר (ויקרא יז, א) דבר אל בני ישראל בני ישראל מצווין על שחוטי חוץ ואין העובדי כוכבים מצווין על שחוטי חוץ לפיכך כל אחד ואחד בונה לו במה לעצמו ומקריב עליה כל מה שירצה א"ר יעקב בר אחא אמר רב אסי אסור לסייען ולעשות שליחותן אמר רבה ולאורינהו [להו] שרי כי הא דאיפרא הורמיז אימיה דשבור מלכא שדרה קורבנא לרבא שלחה ליה אסקוה ניהליה לשם שמים אמר להו לרב ספרא ולרב אחא בר הונא זילו ודברו תרי עולמי גולאי וחזו היכא דמסקא ימא שירטון ושקלו ציבי חדתי ואפיקו נורא ממרא חדתא ואסקוה ניהליה לשם שמים א"ל אביי כמאן כר"א בן שמוע דתניא ר' אלעזר בן שמוע אומר מה מזבח שלא ישתמש בו הדיוט אף עצים שלא ישתמש בהן הדיוט והא מודה ר"א בן שמוע בבמה דתניא כתוב אחד אומר (דברי הימים א כא, כה) ויתן דוד לארנן במקום שקלי זהב משקל שש מאות וגו' וכתיב (שמואל ב כד, כד) ויקן דוד את הגרן ואת הבקר בכסף שקלים חמשים הא כיצד גובה מכל שבט ושבט חמשים שהן שש מאות רבי אומר משום אבא יוסי בן דוסתאי בקר [ועצים] ומקום מזבח בנ' וכל הבית כולו בשש מאות ר"א בן שמוע אומר בקר ועצים ומקום מזבח בנ' וכל הבית כולו בשש מאות דכתיב (שמואל ב כד, כב) ויאמר ארונה אל דוד יקח ויעל אדוני המלך [הטוב בעיניו] ראה הבקר לעולה והמוריגים [וכלי הבקר] לעצים ורבא אמר לך התם נמי בחדתי"
.
.
רש"י:
אסור לסייען – בשעת איסור הבמות כגון בזמן הזה דקדושת ירושלים אין אחריה היתר:
אורויי להן – היאך יעשו:
זילו דברו תרין עולמי גילאי – לכו וקחו שני עובדי כוכבים בחורים בני גיל אחד שכן נוי לדבר:
דמסקא ימא שירטון – לימון בלע"ז ומתייבש ונעשה קרקע דבעינן שלא נשתמש הדיוט במזבח:
ואייתו ציבי חדתי – שלא נשתמש בהן אדם שלא יהא שברי כלים:
ואפקו נורא ממרא חדתא – נ"ל שהוא פויישי"ר של איסתמא אציי"ר בלע"ז שמוציאין בו אש מן האבנים: ה"ג כמאן כר"א בן שמוע דתניא ר"א בן שמוע אומר מה מזבח כו'. ובת"כ היא שנויה בפרשה ראשונה:
כתוב אחד אומר – ברייתא זו משובשת בספרים ושנויה היא בספרי בברכת כהנים וכך היא שנויה הא כיצד מקום מזבח בחמשים וכל הבית בשש מאות רבי אומר בשם אבא יוסי בן דוסתאי גבה מכל שבט חמשים שהן שש מאות ר"א בן שמוע אומר ויקן דוד את הגורן כדמפרש בענין ויתן דוד לארונה במקום [שקלי] זהב משקל שש מאות אבל הבקר לעולה והמוריגים וכלי הבקר לעצים בכסף שקלים חמשים ויאמר ארונה וגו' (ע"כ הגי') והכי פירושא דקרא ויקן דוד את הגורן ולא פירש במה קנאו שהרי פירשו במקום אחר כבר (דברי הימים א כא) ויתן דוד לארונה במקום וגו' ואת הבקר קנה בכסף שקלים חמשים (זהב):
הא מודה ר' אלעזר בבמה – דקתני המוריגים לקח דוד לעצים כדבר ארונה:
משקל שש מאות – לקמיה מפרש כסף שוה משקל שש מאות זהב:

.
.
ירושלמי יומא ג ו:
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת יומא פרק ג הלכה ו
"בד שיהו חדשים אם אומר את שלא ילבש שחקים והא תני ולבשם אפילו שחקים רבי חנניה בשם ר' יסא במחלוקת עור שעיבדו לשם קמיע מותר לכתוב עליו מזוזה רשב"ג אוסר
א"ר יוסה הוינן סברין מימר מה פליגין להדיוט הא לגבוה לא מן מה דתני אבני קודש צריך שתהא חציבתן בקודש ובקודש יחצבו בגדי קדש צריך שתהא אריגתן בקודש ובקודש יארגו וא"ר חנינה בשם רבי יסא במחלוקת הוא הדא אמרה אף לגבוה פליגין דתני העושה כלי לגבוה עד שלא נשתמש בו גבוה מותר להשתמש בו הדיוט משנשתמש בו גבוה אסור להשתמש בו הדיוט והא תני העושה כלי לגבוה אל ישתמש בו הדיוט רבי חנניא בשם ר' יסא כמחלוקת דתני העושה כלי להדיוט עד שלא נשתמש בו הדיוט מותר להשתמש בו גבוה משנשתמש בו הדיוט אסור להשתמש בו גבוה והא תני העושה כלי להדיוט אל ישתמש בו גבוה "

קרבן העדה מסכת יומא פרק ג הלכה ו
מותר להשתמש בו הדיוט. דהזמנה לאו מילתא היא. שמעינן מיהת דאע"ג דנשתמש בו להדיוט מותר אח"כ לגבוה ופליג אברייתא דבד דבעינן שיהו חדשים:
ופריך והתני העושה כלי לגבוה אל ישתמש בו הדיוט. והך ברייתא כרבנן דלרשב"ג מאי אירי' העושה לגבוה הא כל כלי גבוה היו אסורין להדיוט מעולם וקשיא לברייתא קמייתא דתני עד שלא נשתמש לגבוה מותר להשתמש בו הדיוט:
.
.
.
.

סנהדרין מז ב:
"איתמר האורג בגד למת אביי אמר אסור ורבא אמר מותר אביי אמר אסור הזמנה מילתא היא ורבא אמר נמותר הזמנה לאו מילתא היא"
סנהדרין מ"ח ב':
"תניא ציפן זהב או שטלה עליהן עור של בהמה טמאה פסולות.
עור בהמה טהורה כשירות אע"פ שלא עיבדן לשמן
ר"ש ב"ג אומר אף עור בהמה טהורה פסולות עד שיעבדו לשמן"

רש"י:
טלה עליהם – לשון טלאי כלומר חיפן בעור בהמה טמאה:
פסולות – דכתיב בהן (שמות יג) למען תהיה תורת ה' בפיך:
אע"ג שלא עבדו – לעור זה לשמו דהזמנה לאו מילתא היא ולא איכפת לן בה:

.
תוספות:
"אע"פ שלא עיבדן לשמן. פי' הקונטרס דהזמנה לאו מילתא היא ולא איכפת לן בה וקשה לר"ת דקיימא לן בהזמנה הלכה כרבא ובעיבוד לשמה קיימא לן כרשב"ג כדמוכח בפרק הניזקין (גיטין דף נד:) בההוא דאתא לקמיה דר' אמי אמר ליה ספר תורה שכתבתיו גוילין לא נעבדו לשמן אמר ליה נאמן אתה להפסיד שכרך (ואי) אתה נאמן להפסיד ס"ת ואין לחלק בין עור של תפילין לגויל של ס"ת דהא שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני ומפרש ר"ת דרבא דאמר הזמנה לאו מילתא היא סבר כרשב"ג דבעי עיבוד לשמה משום דלא סגי בהזמנה"
.
.
.

רמב"ם הלכות בית הבחירה א כ:
"אין עושין כל הכלים מתחילתן אלא לשם הקודש ואם נעשו מתחילתן להדיוט אין עושין אותן לגבוה וכלי גבוה עד שלא נשתמש בהן גבוה רשאי להשתמש בהן הדיוט ומשנשתמש בהן גבוה אסורין להדיוט אבנים וקורות שחצבן מתחלה לבית הכנסת אין בונין אותן להר הבית."

(הבאתי את אבן האזל רק לתוספת בהירות בפשא הרמב"ם.
אבן האזל הלכות בית הבחירה פרק א הלכה כ
ומה שכתב הרמב"ם דכלי גבוה עד שלא נשתמש בהן גבוה רשאי להשתמש בהן הדיוט ומשנשתמש בהן גבוה אסורין להדיוט ודאי דהוא אחר שהקדישום לכלי שרת דהא א"א שישתמשו בכלי שרת לגבוה והם חולין, וא"כ מה דאמר דעד שלא נשתמש בהן גבוה רשאי להשתמש בהן הדיוט ע"כ היינו ע"י פדיון, משום דכל זמן שלא נתקדשו בקדושת כלי שרת יש להם פדיון, ומשנשתמש בהן גבוה שנתקדשו בקדושת כלי שרת אין להם פדיון, דכלי שרת הם קדושת הגוף וכמו דיש בהם מועל אחר מועל וכלי שרת לא נתקדשו בקדושת הגוף אלא ע"י שירות וכנ"ל.
אבן האזל הלכות בית הבחירה פרק א הלכה כ
והנה הירוש' תולה דין העושה כלי לגבוה אם ישתמש בו הדיוט ודין העושה כלי להדיוט אם עושין אותו לגבוה זב"ז ושהם במחלוקת רבנן ורשב"ג בעור שעיבדו לשם קמיע אם מותר לכתוב עליו מזוזה, והרמב"ם בהל' שלפנינו מחלק בין שני הדינים ופסק דאם נעשה להדיוט אין עושין אותו לגבוה, ובנעשה לגבוה כל זמן שלא נשתמשו לגבוה מותר להשתמש בו להדיוט, )

.
.
לשון רבינו:

" ועיין בהך דזבחים דף קט"ז ע"ב דמבואר שם דאף למ"ד דבעי דבר שלא נשתמש בו הדיוט מ"מ בחדתי אף שעשאן לשם הדיוט לא איכפת לן ועיין בירושלמי יומא פ"ג ה"ו דמבואר שם דזה תליא בהך דסנהדרין דף מ"ח גבי הזמנה ע"ש ואביי ורבא דזבחים דף קט"ז אזלי לשיטתייהו בסנהדרין הנ"ל אך רבינו ז"ל בהל' בית הבחירה פ"א לא פסק כן ע"ש בהל' כ'
וצריך לחלק מהך דסנהדרין דאומן שאני וכמש"כ, ומהך דזבחים צ"ל משום דעכו"ם אין לו מחשבה כמש"כ "

.

.

מה שכתב לחלק מהך דסנהדרין  דאומן שאני, נראה כוונתו שלעיל הביא רש"י בעבודה זרה י"ט ב', ולשון רש"י שם ש'אומן' הכוונה דווקא פועל שעושה לפי ציווי של בעל הבית ואז אומרים שמעשהו הוא לפי דעת בעל הבית והוא דומה לשליח לעניין זה, ולכן הדעת של נכרי היא הקובעת את הדין ויהיה נדון כברשות הנכרי לקבוע דיניו לעניין איסור ע"ז מכח הזמנה לחוד כשעוד לא השתחווה לה.  מה שאין כן בישראל שעושה על דעת עצמו כדי למכור לנכרי נחשב כברשות ישראל עדיין,  ולפי לשון רש"י שם בעושה מדעת עצמו הוא לא נקרא 'אומן'.
ובסנהדרין מדובר בפועל שבעל הבית ציווה עליו לעשות לו תפילין, והתפילין כשרות גם אם הפועל לא כיוון לשמה בעיבוד כיוון שבעל הבית התכוון שעור זה יהיה לתפילין שלו והן נחשבות כמו ברשות בעל הבית לעניין שהוא זה שכוונתו קובעת כיוון שהפועל הוא כמו ידא אריכתא שלו.
אבל אם אדם עושה תפילין מדעת עצמו בלי ששום אדם ציווה עליו ומניח בחנות למכור, הוא צריך לכוון לשמה בעיבוד העורות לפי שיטת רבינו, כי באופן כזה לא מתחשבים בדעת הקונה, ואפשר שהוא משום שמא לא יבואו קונים כמו שהביא רבינו מפסחים בתחילת דבריו.
ומה  שכתב הרמב"ם "וכלי גבוה עד שלא נשתמש בהן גבוה רשאי להשתמש בהן הדיוט" כאן לא מדובר על פועל שההקדש ציווה עליו לעשות כלי לגבוה, אלא בעושה מדעת עצמו ומתכוון שאחר כך הכלים האלה יהיו להקדש. וזה לא נקרא אומן לפי שימוש הלשון של רש"י בע"ז י"ט, וכאן נחשב שהוא עדיין ברשות מוכר ולא ברשות קונה עד שיקנה הקונה ורק אחרי שיקנה הקונה יתחדש רשותו בהן ואין כאן הזמנה מילתא ולכן מותר להדיוט להשתמש. ואפשר שזה בגלל שמא לבסו לא יוקדשו הכלים, שאם לא אומרים סברא זו הביא רבינו לעיל מהרבה מקומות שהולכים לפי הקונה (כוונתי ללשון רבינו לעיל:
"ועיין בהך דביצה דף ל"ח גבי שור של פטם הרי הוא כו' וג"כ משום זה דאינו תחת רשותו ובאמת זה הטעם דס"ל ב"מ דף פ"ח דמוכר אינו קובע למעשרות מה"ת ומוכח מדברי רבינו בפ"ב מהל' מעשר ה"א דזה רק אם לכתחלה גמרן ע"מ למוכרן ועי"ש בתוס' והטעם דזה לא הוה כגמרן לאכילה וגמר אינו חייב רק אם גמרן לאכילה ועיין במש"כ רבינו בהל' כלים פ"ח ה' י"ג גבי אומן שעושה זוגין ע"ש ושם בהל' ט"ו גבי אומר לאומן ובירושלמי פ"ג דגיטין ה"א דמבואר שם דהוה מחלוקת ר"ש ורבנן אם צריך לברר").

.
.
.
לגבי הקושיא שכאן כתב הרמב"ם שאם עשאן להדיוט אין עושים אותו לגבוה, ובזבחים נאמר שאם עשאוהו להדיוט וכגון המוריגין שמכר ארונה מותר להשתמש בו לגבוה, מתרץ רבינו שהוא משום שלנכרי אין מחשבה ואין הזמנתו הזמנה ולכן מה שעשה נכרי להדיוט כל זמן שלא נשתמש בו הדיוט לא אוסר להשתמש לגבוה. ובזבחים מדובר שעשה נכרי ולכן אם עשה להדיוט מותר לגבוה, והרמב"ם מדבר שעשה ישראל והזמנתו של ישראל היא הזמנה ולכן אם עשה להדיוט אסור להשתמש לגבוה.
.
.

וצריך עיון, שהרי בנכרי שמוכר לישראל עבודה זרה הביא רבינו לעיל מהתוספתא ע"ז לפי פירושו שמדובר במוכר בשוק לפי הירושלמי, שדינו שהוא כמו ע"ז של ישראל שלא מועיל ביטול. והרי לנכרי אין מחשבה ומה אכפת לנו שחשב למכור לישראל הרי עוד לא קנה הישראל.
וצריך לומר ששם זה ניכר מתוך המציאות שהוא נמצא בשוק של ישראל והע"ז מונח על הדוכן למכירה. וכמו שכתבתי לעיל שרק מה שאולי לא יבואו קונים זה מחשבה ולא מתחשבים בזה כיוון שהוא נכרי.
אמנם קשה שהרי בזבחים מדובר גם על מוריגין שעשה ארונה לבהמה ולא השתמש בהם עדיין ונאמר שאע"פ שייעד אותם להדיוט מותרים לגבוה. ושם הרי הייעוד ניכר מהמציאות שצורתן שהם לשימוש בהמה. ושמא י"ל שאין למוריגין צורה מובהקת שמעידה מה שימושם וצ"ע.
לרמב"ם יש שיטה מורכבת בעניין הזמנה מילתא ולקמן אעתיק דברי האבן האזל שהביא את המקומות ברמב"ם השייכים לזה שנראים לכאורה כסותרים וצריך ללמוד אותם לפי המהלך של רבינו שמחדש הרבה חילוקים חדשים בזה.
.
.
.

רמב"ם הלכות אישות פרק ז הלכה יז:
האומר לאשה הרי את מקודשת לי במאה דינרין ונתן לה אפילו דינר אחד הרי זו מקודשת משלקחה הדינר והוא שישלים לה את השאר, שזה כמי שאמר לה הרי את מקודשת לי בדינר זה על מנת שאשלים ליך מאה דינרים שהיא מקודשת לו מעכשיו. במה דברים אמורים בשאמר לה במאה דינרים סתם אבל אם פירש ואמר לה הרי את מקודשת לי במאה דינרין אלו והתחיל למנות לתוך ידה אינה מקודשת עד שישלים ואפילו בדינר האחרון שניהם יכולים לחזור זה בזה, וכן אם נמצא מנה חסר דינר או נמצא מהן דינר נחשת אינה מקודשת, נמצא בהם דינר רע אם יכולה להוציאו על ידי הדחק יחליפנו ואם לאו אינה מקודשת.

-השגת הראב"ד- נמצא בהן דינר רע יכולה להוציאו על ידי הדחק יחליפנו ומקודשת. א"א אינו כן דהכי איתא בגמ' נמצא דינר רע הרי זו מקודשת ויחליף, ולענין דינא תנן יחליף אבל אף על פי שלא החליף מקודשת.

מגיד משנה:
"נמצא בהן דינר רע אם יכולה להוציאו על ידי הדחק יחליפנו וכו'. כך היא עיקר הנוסחא בספרי רבינו ומבואר הוא שם דאמרינן האי דינר רע היכי דמי אי דלא נפיק היינו דינר של נחושת ותירץ רב פפא כגון דנפיק ע"י הדחק וזה מבואר. והר"א ז"ל מצא נוסחא בספרי רבינו שכתוב בה לא יחליפנו ולפיכך כתב בהשגות אמר אברהם אינו כן דהכי איתא בגמרא נמצא דינר רע הרי זו מקודשת ויחליף לענין מנה תנן יחליף אבל אף על גב דלא החליף מקודשת ע"כ. וכבר כתבתי שהנוסחא המדוקדקת היא יחליפנו:"

ערכין כא ב:
"אומר שדה פלוני בסימניה ובמצריה כך היא יפה וכך היא שומא כל הרוצה ליקח יבא ויקח על מנת ליתן לאשה בכתובתה ולבעל חוב בחובו למה לי למימר על מנת ליתן לאשה כתובתה ולבעל חוב חובו דאיכא דניחא ליה בבעל חוב דמיקל בזוזי ואיכא דניחא ליה באשה דשקלה על יד על יד"

רש"י:
על יד על יד – פורתא פורתא ואיכא לוקח דניחא ליה לפרוע לבעל חוב דמיקל בזוזי שנוטל זוזים שבורים וחסרים שאין דרך סוחרים מקפידין בכך

לשון רבינו:
"ועיין בהל' אישות פ"ז ה' י"ז גבי הך דיכול להוציאו ע"י הדחק ע"ש בהשגות לפי גירסת ה"ה דס"ל דאם לא יחליפנו אינה מקודשת והטעם משום דמבואר בערכין דף כ"א ע"ב דאשה מקפדת על זה ע"ש
וא"כ גבי קדושין אף דמצד המקדש הוה זה מטבע מ"מ כיון דקדושין ע"כ צריך להיות אשה והיא מקפדת על זה לכך צריך להחליף וזה תליא בהקדושין לא בתביעת ממון ולא דמי לשאר דברים אם בתר נותן או בתר מקבל דשם הוה רק גדר סבה אך נ"מ כגון אם אביה מקבל קדושין"
מדין קידושין הכרחי מעצם הדין שהאשה תתרצה וזה לא שייך לשאלה האם דעת מוכר או דעת קונה קובעים על של החפץ העומד להימכר. אבל במקח וממכר מעצם הדין של מקח וממכר אין קביעה לפי איזו דעת הולכים, והדעת של המוכר או של הלוקח היא סיבה חיצונית ולא עצמית הפועלת על החפץ לקבוע מה המחשבה שמתייחסת אליו ואיזו סיבה שחזקה יותר היא זו שתקבע, ובהכרעה בין הסיבות החיצוניות האלה עוסק רבינו ואם מסקנתו נראית שהולכים אחרי דעת הלוקח כל זמן שאין מקום לסברא שמא לא יבואו קונים, ולכן באביה מקבל קידושין נלך אחרי דעת המקדש ולא יצטרך להחליף את הדינר.
.
.
.

מכתב לגבי ההבנה של דברי הרוגוצ'ובר כאן:

 

"חשבתי אתמול שנראה שיסוד הדיון הוא לגבי הסיבה התכליתית.

יש הרי ארבע סיבות שקובעות את מהות הדבר, הפועל, החומר, הצורה והתכלית.

יש משקל מיוחד לתכלית,
שמעתי פעם, שמבניו של נח שם חם ויפת, שם פירושו תכלית. כמו שאומרים לשם מה הדבר. וגם שמיים עניינו מקום התכליות. ויפת הוא מלשון הרחבה שעניינו יותר הסיבות של חומר וצורה שהן הקיום וההתפשטות של הדבר ופחות התכלית. (עוה"ז ועוה"ב).

אני מצרף קטע מהספר נשמת חיים של רבי מנשה בן ישראל שאומר שהסיבה התכליתית היא הכי נכבד.
ועוד קטע משורש ישי של רבי שלמה אלקבץ שמזכיר את זה.

יש הרבה סוגיות שאומרות כל העומד לזרוק כזרוק דמי, כל העומד לגזוז כגזוז דמי, כל העומד לפדות כפדוי דמי וכיו"ב. ולכאורה זה קשה שאנו דנים בהווה את ההלכה לפי ההווה ולא לפי העתיד, העתיד עדיין לא קיים והוא פתוח לכל האפשרויות ואינו ידוע כלל, ולא יתכן לדון היום בגלל העתיד. אלא שהתכלית של דבר מונחת בו כבר בהווה וקובעת על המהות שלו ועל הדין שלו. התכלית לא שייכת למה שבאמת יקרה בעתיד אלא למה שבהווה הוא התכלית שאליה עומד ומכוון הדבר.

בגלל התכלית הדבר קיים, הנגר לא היה מקציע עצים לולא היתה לו תכלית למכור וכל כיו"ב, ולכן היא קובעת מה הוא הדבר.

בזה יובן למה נכרי שי שלו כלי סעודה אם חשב למכור אותם אינם צריכים טבילה אבל אם חשב לעשות בהם כל מיני דברים מקריים אחרים שאינם סעודה זה לא יפטור מטבילה. כי לא כל דבר יכול להחשב תכלית מהותית לחפץ. והחידוש הוא שלמכור הוא תכלית חשובה ועל פיה דנים, ולא כמו כל מיני מחשבות מקריות שאינן נדונות כתכלית.

יותר מזה, נראה שהתכלית צריכה להתאים לצורת הדבר. למשל אם אדם עושה כף בצורה של כף מרק ומחשבתו להשתמש בה לחלוץ נעליים, כל מי שיראה את הכף יאמר זו כף של מרק, ולכן צורתה קובעת שהיא לתכלית אכילת מרק ולא חליצת נעליים. ויש כף שעושים כדי לחלוץ נעליים וזה ניכר בצורה שלה ואז הדין יהיה שהיא עומדת לזה ולא תחשב כלי סעודה שצריך טבילה, אפילו אם חשב עליה לאכול בה מרק.

לכן התכלית לאיזה שימוש זה עומדת נקבעת לפי צורת הדבר שמעידה על זה, אבל להעמיד דבר לתכלית של למכור אותו, אינו יכול להיות ניכר מהצורה שלו, ואינו מתאים או לא מתאים לצורה, ותלוי רק במחשבת הבעלים או היוצר.

בזה יובן הקשר בין להעמיד למכירה לבין האם עשה לצורך הדיוט או לצורך גבוה. נגר שמקציע קרש התכלית האם להשתמש בו לצורך גבוה או לצורך הדיוט, אינה ניכרת על פי צורת הדבר, והיא תכלית חשובה ועיקרית ולא עניין מקרי, וזה כמו להעמיד למכירה שגם הוא תכלית חשובה ולא ניכרת מהצורה. ואם במעמיד למכירה אנו דנים את החפץ לפי מה שהסיבה התכליתית שלו קובעת עליו, כך לגבי הדינים של הדיוט וגבוה, אם החפץ עומד לתכלית הדיוט זה כבר קובע את המהות שלו ואם משתמשים בו לגבוה זה אומר שמקריבים לגבוה חפץ שבמהותו כבר מונח שהוא לצורך הדיוט. וכן להיפך אם החפץ עומד לתכלית גבוה זה כבר קובע עליו בהווה שהוא חפץ שיש לו שייכות לגבוה ולכן אסור להדיוט להשתמש בו.

 

העניין של לעבד את עורות התפילין לשמן, 'לשם' הפירוש לתכלית, וזה אומר שכבר מתחילת עשייתם העורות מונח בהם סיבה תכליתית לתפילין וזה כבר קובע שהם שייכים לתפילין. וראשית לבישת צורה של דבר קובעת את מהותו בעיקר, שהכל הולך אחרי ההתחלה, ולכן יש דין שמההתחלה העור יהיה תפילין, וזה על ידי שהתכלית שלו תהיה לתפילין.
אם הזמנה מילתא אז מה שהאדם מזמין את הדבר לעניין מסויים כבר קובע שהסיבה התכליתית של הדבר היא לשם אותו עניין, ואז אם מזמין אותו לשם תפילין נעשה שהסיב השלו ומהותו היא תפילין. ואם הזמנה לאו מילתא זה אומר שהתכלית של דבר נקבעת לפי הצורה שרואים בו או לפי מה שהרגילות להשתמש בו, או מה שתכליתו על פי רוב וכל כיו"ב, ומחשבה בעלמא בלב הבעלים לא קובעת מה היא תכלית הדבר."

.

.

 

===================================

.

.

.
דברי אבן האזל העשירים הפותחים הרבה דלתות ומפתחות בסוגיא מה היא שיטת הרמב"ם בענין הזמנה מילתא ודן ברמב"ם ובירושלמי שהביא רבינו:
אבן האזל הלכות בית הבחירה פרק א הלכה כ
[כ] אין עושין כל הכלים מתחלתן אלא לשם הקודש ואם נעשו מתחלתן להדיוט אין עושין אותן לגבוה, וכלי גבוה עד שלא נשתמש בהן גבוה רשאי להשתמש בהן הדיוט ומשנשתמש בהן גבוה אסורין להדיוט, אבנים וקורות שחצבן מתחלה לבית הכנסת אין בונין אותן להר הבית.
הכ"מ כתב דבתוספתא תניא אבנים וקורות שחצבו מתחלה להדיוט ומשמע לרבינו דלהדיוט היינו בית הכנסת ולגבי הר הבית הדיוט קרי לי', ומ"מ תמה דלמה כתב לבית הכנסת כיון דבתוספתא תניא להדיוט, ויש להעיר יותר דבהך תוספתא תניא הא דכל הכלים דאם נעשו מתחלתן להדיוט אין עושין אותן לגבוה וכתב הרמב"ם ג"כ להדיוט, ויש לומר בזה דבכלים אין צורך לבהכ"נ דאפי' כלים שבהכ"נ צריך להם כמו כלי לרחיצת ידים מ"מ אין צורך שיהי' עליהם קדושת בהכ"נ, ומ"מ מה שתמה הכ"מ צריך ישוב.
ונראה דמקור הרמב"ם הוא מדברי הירושלמי דיומא פ"ג הל' ו' דאיתא התם בד שיהו חדשים אם אומר את שלא ילבש שחקים והא תני ולבשם אפי' שחקים ר' חנניא בשם ר' יסא כמחלוקת, עור שעיבדו לשם קמיע מותר לכתוב עליו מזוזה, רשב"ג אוסר, א"ר יוסה הוינן סברין מימר מה פליגין להדיוט הא לגבוה לא, מן מה דתני אבני קודש צריך שתהא חציבתן בקודש ובקודש יחצבו, בגדי קודש צריך שתהא אריגתן בקודש ובקודש יארגו, וא"ר חנניא בשם ר' יסא במחלוקת, הדא אמרה אף לגבוה פליגין, ופי' הק"ע דמה דאמר הוינן סברין מה פליגין להדיוט היינו דאפי' מזוזה שיש עלי' קדושה מ"מ כיון דהוא צורך הדיוט נקרא להדיוט, אבל לגבוה היינו לצורך גבוה כמו בנין ביהמ"ק ובגדי כהונה כו"ע ל"פ ופשיט מהא דר' חנניא דגם באבני קודש פליגין, ומזה הירוש' הוציא הרמב"ם דינו דאבני קודש דצריך שתהא חציבתן בקודש אף אם חצבן לבהכ"נ אין בונין אותן בהר הבית דלא אלים קדושת ביהכ"נ מקדושת מזוזה, ומשום דעכ"פ הוא צורך הדיוט, וכבר כתב הר"נ בהלכות במגילה פ' בני העיר דבהכ"נ אינו קדוש בקדושת מקדש ועשו אותו כתשמישי מצוה ובזמן מצוה יש בהן קדושה של כבוד ומש"ה יש לו פדיון וע"פ טובי העיר אפשר למוכרו אפי' למישתי בהדמים שיכרא, ולכן ודאי קדושת ביהכ"נ לא אלים מקדושת מזוזה, ולגבי הר הבית הוי כמו שחצבן להדיוט, וכתב הרמב"ם הך דינא באבנים ולא בהכלים כמש"כ דבכלים לא שייך קדושת ביהכ"נ.
ב) והנה במה שכתב הרמב"ם גבי כלים דאם נעשו מתחלתן להדיוט אין עושין אותן לגבוה איתא שם בירוש' אחר זה שהבאתי וז"ל, דתני העושה כלי לגבוה עד שלא נשתמש בו גבוה מותר להשתמש בו הדיוט, משנשתמש בו גבוה אסור להשתמש בו הדיוט, והא תני העושה כלי לגבוה אל ישתמש בו הדיוט, א"ר חנניא בשם ר' יסא כמחלוקת דתני העושה כלי להדיוט עד שלא נשתמש בו הדיוט מותר להשתמש בו גבוה, משנשתמש בו הדיוט אסור להשתמש בו גבוה, והא תני העושה כלי להדיוט אל ישתמש בו גבוה, ר' חונה בשם רבנן דתמן תיפתר שבא מתרומת הלישכה ולית שמע מינה כלום, ותירוצו של ר' חונה אין לו ביאור והק"ע מפרש דקאי זה על העושה כלי לגבוה לא ישתמש בו הדיוט דעל זה מתרץ שבא מתרומת הלשכה אבל אינו מובן אם המעות באו מתרומת הלשכה וקנו בהדמים גלמים לעשות הכלים, וכבר נתפס על הגלמים קדושת בד"ה א"כ מאי קמ"ל דאם עשה מהן כלים לגבוה אסור להשתמש בהן הדיוט, ואם לומר דלא מהני פדיון א"כ זהו ודאי חדוש דמהני התפסה שנתקדשו קדושת הגוף, וזה ודאי תלוי במחלוקת דלעיל, ובאמת גם למ"ד הזמנה מילתא היא מ"מ לא נתפסו הכלים בקדושת הגוף עד שיעשו בהם עבודת המקדש ובמלאכתן נתקדשו כדאיתא בשבועות דף ט"ו וברמב"ם בהל' כלי המקדש פ"א הל' י"ב, והפ"מ כתב לפרש דקאי על העושה כלי להדיוט, ומפרש דמה דתניא העושה כלי להדיוט אל ישתמש בו גבוה דמיירי שבא הממון מתרומת הלשכה דלכן לא ישתמש בו גבוה, וגם זה אינו מובן כלל דלמה גרע במה שבאו הדמים מתרומת הלשכה שיפסלו יותר אם עשו הכלים להדיוט משעשו להדיוט בדמים של הדיוט.
ונראה בבאור ד' הירוש' דזה ודאי כדאיתא דר' חונה בא לתרץ הברייתות האחרונות בדין העושה כלי להדיוט ורק דמה דמתרץ תפתר שבא מתרומת הלשכה לא נפרש כפירושם של הק"ע והפ"מ דאם בא מתרומת הלשכה חמיר אלא להיפוך, דהנה קיי"ל בריש זבחים דחטאת ששחטה לשם עולה פסולה, לשם חולין כשרה וממילא כשבאו הדמים מתרומת הלשכה שעומדים גם לצרכי כלי שרת וכדאיתא בכתובות דף ק"ו וברמב"ם פ"ד מהל' שקלים הל' ב' וזה ודאי דא"צ לחשוב כשעושין כלי שרת דוקא לשם כלי זה כמו בקרבנות לשם עולה או שלמים, דהא א"צ לעשות אלא לשם הקודש וכמש"כ הרמב"ם כאן, וממילא כשקנו הגלמים מתרומת הלשכה וכשעושים מהם כלים הרי סתמא לשמן קיימי, וכשחושב לשם חולין הרי אינו פוסל, ולכן שפיר דאם בא מתרומת הלשכה אין כאן חסרון לשמה, אבל כשנעשה משל הדיוט אם אין כאן מחשבה בשעת עשי' חסר כאן דין לשמה ולא מהני מה שיקדישם אח"כ לשם כלי שרת דחסר העשיה לשמה:
אכן הרמב"ם השמיט הא דר' חונה לומר דאם עשאן מתרומת הלשכה אף שנעשו להדיוט מותר להשתמש לגבוה, ונראה דהרמב"ם לא פסק כר' חונה אלא כר' חנניא בשם ר' יסא דהוא במחלוקת ופסק כהך ברייתא דלא ישתמש בו גבוה, וטעם פלוגתתם נראה דהנה יש לחלק בין דין דהעושה כלי להדיוט מדמים שבאין מתרומת הלשכה לזבחים ששחטן לשם חולין דהתם שפיר אמרינן סתמא לשמן קיימי דכיון שהקדיש הבהמה לשם עולה בודאי סתמא לשמה קיימא דא"א שתהי' אחרת לאחר שחיטה אלא עולה דאף דמחיים הי' אפשר מציאות שיפול בה מום ויפדו אותה, אבל לאחר שחיטה הא אי אפשר וא"כ ודאי היא עומדת להשחט עולה, אבל כשקנו גלמים מתרומת הלשכה הא כל זמן שלא נתקדש הכלי בעבודתו בקדושת כלי שרת הא יש לו פדיון, וא"כ אפי' אם קנו הגלמים מתרומת הלשכה שכבר נתנו מתרומת הלשכה לצרכי כלי שרת, מ"מ כל זמן שלא נתקדשו בקדושת כלי שרת הא יש להם פדיון ואינו מוכרח לומר דסתמא לשמן קיימי, ור' חונה סובר דלזה אפי' מחשבה לשם כלי שרת לא מהני דהא כל זמן שלא נתקדש יש להם פדיון, וע"כ דכיון דעכשיו הם לשם כלי שרת מהני מחשבה, וה"נ נוכל לומר דסתמא לשמן קיימי דעכשיו הם קדושים ועומדים להיות כלי שרת, אבל ר' חנניא סובר דאם עשאן לשם כלי שרת לא איכפת לן מה שיש להם פדיון דעכ"פ העשיה היתה לשם כלי שרת, אבל סתמא לשמן קיימי לא נוכל לומר כיון דיש מציאות שלא יהיו כלי שרת והיינו ע"י פדיון.
ג) ובדרך החדוש נוכל לומר עפ"מ שאמרתי מכבר בדין סתמא לשמן קיימי דיש לומר בשני אופנים, והוא או דנאמר דכיון דבסתמא עומדת הבהמה להיות עולה א"צ מחשבת העובד כלל, או דנימא דבאמת צריך מחשבת העובד ורק דכיון דהעובד יודע שהבהמה הוא קרבן, אפי' אינו יודע שהוא עולה מ"מ הא יודע שא"א מעיקר הדין לשנותה מכפי שהוקדשה וא"כ באמת יודע שאם הוא שוחט קרבן עולה שע"כ תהי' עולה ולכן אמרינן דבסתמא הוי כמו ששוחט שיהי' הקרבן לשם מה שהוא באמת, ורק דאם שוחט בפירוש עולה לשם שלמים דלא עלו לבעלים לשם חובה או חטאת לשם עולה דפסול אז הפקיע בפי' במחשבתו שלא יהי' לשם מה שהוא, ואף דחטאת לשם חולין נמי כשר ושם הרי לא חשב שיהי' הקרבן לשם מה שהוא, מ"מ יש לומר דכיון דבאמת יודע שא"א שיעשה הקרבן חולין, ורק דגזה"כ דבשוחט לשם קדשים אחרים יוכל לשנות במחשבתו, וכמו שכתבו התוס' במנחות דף מ"ז דשלא לשמה עוקר הקרבן ועושהו קרבן אחר, אבל לשם חולין כיון דאיכא גזה"כ דאין חולין מחללין קדשים, וזה הא יודע העובד דבאמת אי אפשר לשנות, ולכן יודע שסו"ס הוא שוחט קרבן ושיהי' קרבן וממילא הוי כמחשבת לשמה.
ואמרתי בזה דזה תלוי אם עקירה בטעות הוי עקירה אז נוכל לומר כאופן הב' דבאמת צריך מחשבה אלא דהוי מחשבה, וממילא היכי שעוקר בטעות הא עכ"פ אינו חושב לשמה, אבל אי אמרינן עקירה בטעות לא הוי עקירה, א"כ א"א לומר דטעמא דסתמא לשמן קיימי הוא משום דהוי כמו שחושב לשמן דהא גבי עקירה ודאי לא חשב לשמה, וע"כ דטעמא הוא משום דלא צריך כלל מחשבת העובד כיון דסתמא לשמן קיימי.
ולפי"ז נוכל לומר דבזה תלוי פלוגתא דר' חנניא ור' חונה, דר' חונה סבר דטעמא דסתמא לשמן קיימי משום דהוי כמו שחושב לשמה כיון שיודע שהקרבן יהיה לשם מה שהוקדש, ולכן גם כאן אם נתנו לאומן לעשות כלי שרת מדמים של תרומת הלשכה כיון שיודע שבודאי יהי' כלי שרת ולא יוכל לשנות במחשבתו במה שחושב שיהי' להדיוט, ואף דאם נאמר שהוא פסול לכלי שרת יהי' יכול לפדות, אבל היא הנותנת דמהיכי תיתי נאמר שהוא פסול כיון דכל זמן שהוא כשר ודאי לא יוכל לעשותו להדיוט, ואטו בדידי' תליא לפדותו, ובודאי הגזבר לא יקח ממנו מעות לפדותו כיון שנתנו לעשותו כלי שרת, וכיון שהאומן יודע שהוא כלי שרת ושיהי' כלי שרת הוי כמו מחשבה לכלי שרת, ומחשבה להדיוט לא פסלה כמו לשם חולין וכנ"ל אבל ר' חנינא סבר דלא אמרינן דמטעם זה הוי כמו מחשבה דודאי כל זמן שלא חשב אינה מחשבה, ורק דבקרבן אמרינן דכיון דהוא עולה ובודאי יהי' לעולה ולא לקרבן אחר א"כ לא צריך מחשבה כלל דסתמא לשמה קיימא, וא"כ זהו דוקא בקרבן שאין מציאות אחרת, אבל כאן גבי כלי שרת כיון דעכ"פ קודם שנתקדשו בעבודה יש להם פדיון א"כ אין כאן ודאי כמו בקרבן, ולכן לא אמרינן סתמא לשמן קיימי, וכיון שבארנו דזה תלוי בדין עקירה בטעות וכיון דהרמב"ם פוסק דעקירה בטעות לא הוי עקירה לכן פסק כר' חנניא.
ד) ומה שכתב הרמב"ם דכלי גבוה עד שלא נשתמש בהן גבוה רשאי להשתמש בהן הדיוט ומשנשתמש בהן גבוה אסורין להדיוט ודאי דהוא אחר שהקדישום לכלי שרת דהא א"א שישתמשו בכלי שרת לגבוה והם חולין, וא"כ מה דאמר דעד שלא נשתמש בהן גבוה רשאי להשתמש בהן הדיוט ע"כ היינו ע"י פדיון, משום דכל זמן שלא נתקדשו בקדושת כלי שרת יש להם פדיון, ומשנשתמש בהן גבוה שנתקדשו בקדושת כלי שרת אין להם פדיון, דכלי שרת הם קדושת הגוף וכמו דיש בהם מועל אחר מועל וכלי שרת לא נתקדשו בקדושת הגוף אלא ע"י שירות וכנ"ל.
אלא דלפי"ז קשה ד' הירושלמי במה דתלי פלוגתא דהני תרי ברייתות בפלוגתא דרבנן ורשב"ג אם עור שעיבדו לשם קמיע מותר לכתוב עליו מזוזה דכפי"מ דאיתא בבבלי בסנהדרין דף מ"ח פליגי בהזמנה מילתא, ולפירש"י סבר ת"ק דהזמנה לאו מילתא ורשב"ג סבר דהזמנה מילתא, והתוס' פירשו להיפוך ועכ"פ קשה דאיך תולה זה הירוש' בפלוגתא דרבנן ורשב"ג אם יש פדיון לכלי שרת שנעשו לשם גבוה דאם נימא כן תיקשי אמתני' דמנחות דף ק' דהמנחות והנסכים שנטמאו עד שלא קדשן בכלי יש להם פדיון, וזה לא משמע דהירוש' יסבור דסתם משנה דהמנחות והנסכים נמי תליא בפלוגתא דרבנן ורשב"ג, דא"כ הו"ל למיתי מתני' דאלים מברייתא.
ונראה דהנה בפלוגתא דאביי ורבא בסנהדרין דף מ"ז גמר אביי דהזמנה מילתא מעגלה ערופה, ורבא דאמר לאו מילתא גמר מעכו"ם ואמר בגמ' ורבא מ"ט לא גמר מע"ע אמר לך משמשין ומשמשין גמרינן לאפוקי ע"ע דהיא גופה קדושה, ומזה הגמ' הוכיחו דבגופה קדושה גם רבא מודה, וכל זה לפירש"י אבל התוס' הקשו דמאי פריך לרבא מ"ט לא גמר מע"ע, הא רבא פסק כר' יוחנן דעריפתה אוסרתה. ולכן פירשו בתוס' דקושיית הגמ' היא מ"ט לא גמר מע"ע דהזמנה לאו מילתא, ולפי"ז צריך לפרש דמה דמשני משמשין ממשמשין גמר לאפוקי ע"ע דהיא גופה קדושה דבגופה קדושה טפי אמרינן דהזמנה לאו מילתא, וכן כתב המלא הרועים דע"כ כן צ"ל לפי' התוס' וטעמא דבגוף הקדושה לא אלים הזמנה לעשותה לגוף הקדושה, ולפי"ז נוכל לומר דכן דעת הירוש' דגבי מנחות ונסכים דהוי גוף הקדושה ודאי לא מהני הזמנה, ולכן יש להם פדיון אבל בכלי שרת דאינו אלא משמשין, בזה תולה הירוש' דלמ"ד הזמנה מילתא לא מהני פדיון.
ה) אמנם דצריך ביאור לפירש"י דבגופה קדושה מודה רבא דהזמנה מילתא אמאי באמת מועיל פדיון בהמנחות ונסכים כל זמן שלא קדשו בכלי, וקושיא זו הקשה הגאון ר' גרשון משה העלברד ז"ל ביגדיל תורה שנת תרס"ט קונטרס א' ובקונ' ג' וד' הובאו שם כמה תירוצים מרבנים גדולים, תי' א' דהיו כמו טווי לאריגה כיון דא"א להקריב המנחות קודם שקדשו בכלי, וראי' מעגלה ערופה דאפי' למ"ד ירידתה לנחל איתן אוסרתה בעי ירידה לנחל איתן והוא נכון, ואף דרב אחד דחה שם מהא דיש מ"ד בירוש' סוטה פ"א דנאסרת משעת לקיחה ומוכח דלא דמי לטווי דזהו חסרון במציאות וזה רק חסרון מצד הדין, אבל נראה דאין זה דחי' דאה"נ דהך מ"ד ע"כ סובר דחסרון בדין לא דמי לטווי לאריגה, אבל למ"ד דס"ל ירידתה לנחל איתן אוסרתה וכן פסק הרמב"ם, נאמר דחסרון בדין הוי כמו חסרון במציאות, תי' ב' דבעגלה ערופה נמי מהני פדיון כדאיתא בתוספתא הובא בריש פ"א דפרה, וע"כ דזה קאי אחר ירידתה לנחל איתן דקודם לכן א"צ פדיון, תי' ג' ע"פ ד' המלא הרועים שהוכיח דלמ"ד הזמנה לאו מילתא ובגוף הקדושה מילתא היא בזה דוקא בהזמנה במעשה ולא בדבור לחוד, הבאתי כל התירוצים בשביל שהם כולם נכונים, ומ"מ נראה להוסיף עוד דהנה חזינן דכשמקדש תם למזבח דודאי קדוש קדושת הגוף ומ"מ אמרה תורה דכשנעשה בע"מ מהני לי' פדיון, וקשה דנהי דמהני פדיון להקדושה אבל איסור שבו למה נפקע כיון דהזמינו לקרבן, וע"כ דקרבן אין לו איסור אלא הקדושה ולא דמי לאורג בגד למת למ"ד הזמנה מילתא דאין בו אלא דין איסור, ובקדושה גילתה תורה דמועיל פדיון וכיון דנפדה ואין בו קדושה אין מקום לאיסור, ויש לומר דזהו טעמא דעגלה ערופה דמהני בה פדיון משום דהאיסור בה הוא מגדר קדושה דכפרה כתיב בא כקדשים, ולכן שפיר מהני פדיון במנחות קודם שקדשו בכלי, דאף דהזמינה למנחה שאחר שיקדש בכלי לא מהני לה פדיון מ"מ כיון דעכשיו אכתי הוא קדושת דמים ובקדושת דמים מהני פדיון וכיון דנפדה גם איסור ליכא דלא מצינו בקרבן איסור בלא קדושה.
אלא דלפי"ז יקשה לנו דעת הירוש' דאיך סבר דלמ"ד הזמנה מילתא העושה כלי לגבוה אסור להשתמש בו הדיוט, ובארנו דע"כ דאסור גם ע"י פדיון כיון שנתבאר דבהקדש ודאי מועיל פדיון משום דאין בו איסור בפ"ע אלא מדין הקדש, ואף דלפימש"כ דהירוש' יסבור כדעת התוס' דבגופה קדושה יותר לא מהני הזמנה, וא"כ לכאורה אין ראי' מעגלה ערופה דמהני בה פדיון, מ"מ אינו מיושב דהא למ"ד ירידתה לנחל איתן אוסרתה עסקינן וסבר דמהני הזמנה ומ"מ מהני פדיון, וכן במקדיש תם למזבח דודאי קדוש קדושת הגוף ומ"מ כשנעשה בו מום נפדה וכשבטל ההקדש בטל האיסור.
ו) והייתי סבור לומר דמה דמשנשתמש בו גבוה אסור להשתמש בו הדיוט אינו כמו שכתבתי דמיירי בכלי שרת דאז כיון שנשתמש בו גבוה נתקדש בקדושת הגוף ולא מהני לי' פדיון דהלשון משמע דלא בשביל זה שנתקדש קדושת הגוף עסקינן אלא דהוא דין מיוחד דמה דנשתמש בו גבוה אסור להשתמש בו הדיוט, והוכחה לזה מב"מ דף פ"ד ע"ב דשלחה אשת ראבר"ש לרבי כלי שנשתמש בו קודש ישתמש בו חול, ואף דהוא דברי אגדה מ"מ מדמייתי זה בגמ' מוכח דעיקר דינא כך הוא, ואין הטעם משום דנעשה כלי שרת, ולפי"ז מוכרחים אנו לומר דהך דינא הוא אפי' בכלים שאין להם דין כלי שרת והיינו שאינם מכלי המזבח והשולחן ואינם לקדש דבר שיוקדש למזבח, ואינם עושים אחד מד' עבודות אלא כמו סכינים שמפשיטים ושמנתחים בהם דאף שעושים בהם צרכי הקרבן מ"מ כיון דאינם מצרכי עבודה מד' עבודות אינם כלי שרת, וכן נראה דאפי' מפה שמלבנים בה את המזבח כמש"כ הרמב"ם בפ"א הל' ט"ז אינו כלי המזבח ולא כלי שרת, דכלי המזבח מפורש בקרא בפ' תרומה, ומ"מ כיון דעכ"פ עשו בהם תשמיש גבוה אסור להשתמש בה להדיוט, וזו כמו דאמרינן בב"מ כלי שנשתמש בו קודש, ונמצא דדין זה אינו משום עיקר קדושת הכלי דכיון דאינו כלי שרת אפשר להפקיע קדושתו ע"י פדיון, אלא האיסור הוא בשביל תשמיש גבוה דכיון שנשתמשו בו לגבוה הוי גנאי ובזיון שישתמשו בו להדיוט, ולכן גם פדיון לא מהני דאינו אלא להפקיע קדושתו וכאן האיסור אינו בשביל קדושתו אלא בשביל תשמיש הגבוה
ולפי"ז מבוארים ד' הירוש' דהעושה כלי לגבוה אם מותר להשתמש בו הדיוט דתלי בדין הזמנה מילתא, דהקשינו דהא המנחות והנסכים עד שלא קדשו בכלי יש להם פדיון, אבל עכשיו מיושב דבמנחות האיסור הוא משום קדושת הקרבן, וכיון דיש להם פדיון וליכא קדושה ליכא איסור ולא מהני ההזמנה, אבל כאן האיסור הוא בפ"ע בשביל שנשתמשו בו לגבוה, ולכן שפיר דמהני הזמנה דכיון דמיוחד לגבוה נמי זילא מילתא להשתמש בו להדיוט.
אלא דקשה לומר כן דברייתא בתרייתא דתני העושה כלי להדיוט עד שלא נשתמש בו הדיוט מותר להשתמש בו גבוה, משנשתמש בו הדיוט אסור להשתמש בו גבוה, ותני בברייתא אחריתא העושה כלי להדיוט אסור להשתמש בו גבוה קשה לומר דגם בכלים שאינם כלי שרת ואין בהם קדושת הגוף נמי דינא הכי דצריך לעשותן לשמן, ובפרט לפי"מ שנבאר לפנינו שיטת הרמב"ם בזה דהוא משום דסובר דבקדושת הגוף ע"כ צריך לעשותן לשמן, ובדברי הרמב"ם במה שכתב אין עושין כל הכלים מתחלתן אלא לשם הקודש יש לומר דקאי על הכלים שהוזכר למעלה בהל' י"ח שהם כל כלי השרת, ואף דבהל' י"ט כתב אפי' המזרקות והשפודין והמגרפות של מזבח העולה והידות יש לומר דהנהו נמי הוי כלי שרת דבפ' תרומה כתיב בין כלי המזבח ויעיו ומזרקותיו ומזלגותיו ומחתותיו, ויעיו הן המגרפות כמו שתרגם אונקלוס וא"כ אפשר דאף דלא הוזכר שפודין והי' אפשר דשפודין הם שצולין בהם ואינם כלי שרת, אבל כיון דכתיב ומזלגותיו וזהו מה שאוחזין הבשר והאימורים להפך בהם בשעת הקטרה כשהם על האש, וא"כ אפשר דגם שפודין צריך לענין זה להפך בהם חתיכות גדולות מרחוק והוו כלי המזבח וכלי שרת וראי' שלא הזכיר הרמב"ם מזלגות שהוזכר בקרא וע"כ דהוא ענין אחד, וא"כ קשה שלא יהיו שני הדינים מענין אחד דברייתא דהעושה כלי לגבוה יהי' אפשר שלא בכלי שרת וברייתא דהעושה כלי להדיוט יהי' דוקא בכלי שרת, וכן בדברי הרמב"ם כן דמפרש תחלת ההלכה דאין עושין כל הכלים מתחלתן אלא לשם הקודש דזהו דוקא בכלי שרת, וסוף ההלכה דכלי גבוה עד שלא נשתמש בהן הדיוט יהי' אפי' שלא בכלי שרת.
ז) לכן נראה דבודאי דהעושה כלי ונשתמש בו גבוה זהו ג"כ מענין שירות דוקא שעושין בו ד' עבודות או בכלי המזבח מה שצריך כלי שרת, ומ"מ תלי הירוש' הך דינא דהעושה כלי לגבוה אם ישתמש בו בדין הזמנה מילתא שהקשיתי דעכ"פ לא עדיפי מהמנחות ונסכים שלא קדשו בכלי משום דבדין כלי שנשתמשו בו לגבוה יש שני גדרי איסור דלבד האיסור שיש בו מדין קדושתו ושמועלין עליו אם ישתמשו בו להדיוט יש איסור מיוחד משום כלי שנשתמשו בו לגבוה, ונ"מ דאפי' אם יסתלק גדר הקדושה מאיזה טעם שיהי' ישאר עליו דין איסור משום כלי שנשתמשו בו לגבוה, ונ"מ בזה במה דאמר הגמ' בע"ז דף נ"ב גבי אבני המזבח ששיקצו אנשי יון דיצאו לחולין מקרא דובאו בה פריצים וחללוה, אלא דכיון דאשתמוש בהו לגבוה לאו אורח ארעא לאשתמושי בהו להדיוט, והמל"מ בהל' ט"ו הביא מגמ' זו מקור לדברי הרמב"ם דאבני היכל ועזרות שנפגמו אין להם פדיון אלא נגנזים ועמש"כ שם, ונמצא מבואר דזהו דין מיוחד במה שנשתמשו בו לגבוה אסור להשתמש בו להדיוט.
איברא דלשון הגמ' משמע קצת דאינו איסור אלא לאו אורח ארעא ואינו דרך כבוד ואפשר דהגמ' מפרש גם בברייתא כן דמה דתניא לא ישתמשו בו להדיוט אינו אלא דאינו דרך כבוד, אבל הירוש' משמע דסובר דזהו באמת איסור גמור ובזיון קדשים, ולכן סובר הירוש' דשייך בזה גם גדר הזמנה דלמ"ד הזמנה מילתא אף קודם שנשתמשו בו לגבוה אסור להשתמש בו להדיוט דאף דקודם שנשתמשו בו אין בו אלא קדושת דמים ומהני לי' פדיון, אבל כאן אין האיסור משום גדר קדושתו אלא משום שהוזמן להשתמש בו לגבוה, ולכן כבר אסורין מעכשיו להשתמש בו להדיוט.
ח) והנה הירוש' תולה דין העושה כלי לגבוה אם ישתמש בו הדיוט ודין העושה כלי להדיוט אם עושין אותו לגבוה זב"ז ושהם במחלוקת רבנן ורשב"ג בעור שעיבדו לשם קמיע אם מותר לכתוב עליו מזוזה, והרמב"ם בהל' שלפנינו מחלק בין שני הדינים ופסק דאם נעשה להדיוט אין עושין אותו לגבוה, ובנעשה לגבוה כל זמן שלא נשתמשו לגבוה מותר להשתמש בו להדיוט, ומוכח דסובר דאף דקיי"ל הזמנה לאו מילתא מ"מ בעי עשיה לשמה, וצריך ביאור למה דוחה דברי הירושלמי.
אכן מקודם נבאר בזה עיקר דין הזמנה דבסנהדרין דף מ"ח ע"ב בסוגיא דהזמנה מילתא תולה הגמ' פלוגתא דאביי ורבא בהזמנה מילתא בפלוגתא דרבנן ורשב"ג בעור הבתים אם צריכים עבוד לשמן, ופירש"י דאביי כרשב"ג דבעי עיבוד לשמה, והתוס' הקשו שם דהא קיי"ל כרבא דהזמנה לאו מילתא, ובגיטין דף נ"ד איתא דס"ת מגווילין שלא נעבדו לשמן פסולה, ולכן פירשו דאביי כרבנן דהזמנה מילתא ולכן א"צ עיבוד לשמה דסגי בהזמנה, ורבא כרשב"ג דהזמנה לאו מילתא ובעי עיבוד לשמה, והבעה"מ בפ"א דסוכה מחלק בין עיבוד עור הבתים דלא הוי גופן קדושה לא בעי עיבוד לשמה, ובין עיבוד הגווילין או הקלף לכתוב עליו דהוי גופה קדושה בעינן עיבוד לשמה, דרבא גופי' מודה כדאמר בגמ', והרמב"ן במלחמות שם סובר דגם גווילין של כתיבה אגב כתב הוא דקדושין ולא דמי לעגלה ערופה, ולהלכה לא בעי עיבוד לשמה לא בבתים ולא בעור דכתיבה דקיי"ל כרבנן דרשב"ג.
והרמב"ם פסק דקלף שכותבין ס"ת ותפלין צריך עיבוד לשמה ודמזוזה לא צריך עיבוד לשמה, ובעור הבתים פסק דא"צ עיבוד לשמה מטעמא דגם בלא עיבוד כשר, ובעור רצועות צריך עיבוד לשמן, ושיטתו צריכה ביאור דבטעמא דא"צ עיבוד לשמה במזוזה כתב בתשובתו לחכמי לוניל משום דאינה חובת הגוף כמו ס"ת ותפלין אלא חובת בית, וכבר תמה הכ"מ על טעם זה דאינו מוכרח בסברא ועוד דהא תנן אין בין ספרים לתפלין ומזוזות, והנה בזה כבר תי' הרמב"ן במלחמות שם דבמתני' חומרי דתפלין ומזוזות קתני קולי לא קתני, אלא דקשה יותר דלדבריו לא תליא זה בהזמנה מילתא והירוש' כאן תולה זה בהך מחלוקת דהעושה כלי להדיוט, וכן קשה מה שכתב בטעמא דא"צ עיבוד לשמה בעור הבתים משום דא"צ עיבוד כלל דא"כ למה תולה הגמ' בסנהדרין הך פלוגתא דעור הבתים בפלוגתא דאביי ורבא, איברא דהרמב"ן במלחמות שם כתב דרק אביי דסבר הזמנה מילתא תולה זה בזה, אבל לרבא אף על גב דמותר לשנותם דהזמנה לאו מילתא, מ"מ אפשר דבעינן לשמה אלא דת"ק לא בעי לשמה בין בתשמיש קדושה בין בתפלין גופייהו, ורשב"ג בעי לשמה בין בגווילין של כתיבה בין בתשמישי קדושה והיינו הבתים, ולא דהוי הזמנה מילתא אלא מצותן שיעשה לשם חובה, אבל לדברי הרמב"ן לא יתיישב בזה במה דפסק הרמב"ם דעור הבתים לא בעי לשמן ובעור הרצועות בעי לשמן, וכתב בטעמא משום דבעור הבתים לא בעי עיבוד כלל.
ונראה בדעת הרמב"ם דסובר בעיקר מילתא כדברי הבעה"מ דבגופה קדושה גם רבא מודה וסובר דבתים ורצועות נמי הוי גופה קדושה וכמו שכ' הרמב"ן במלחמות דלדברי הבעה"מ דעור דכתיבה הוי גופה קדושה א"כ עור הבתים ורצועות נמי כדאמר בגמ' בשבת דף כ"ח בתים משום "שין" ורצועות משום "דלית" "ויוד" ולכן מה דתולה אביי בפלוגתא דרבנן ורשב"ג בעור הבתים אי בעי עיבוד לשמן זהו לשיטתו דגמר אורג בגד למת מעגלה ערופה ואינו מחלק משמשין מגופה קדושה, אבל לרבא ליכא למימר דבהא פליגי רבנן ורשב"ג דהא סבר דבגופה קדושה ודאי הזמנה מילתא, וע"כ טעמא דרבנן דסברי דא"צ עיבוד לשמה משום דסברי דלא בעי עיבוד כלל בעור הבתים, ומשו"ה בעור הרצועות דודאי בעי עיבוד ורצועות הוו נמי גופן קדושה לכן פסק דבעי עיבוד לשמה.
ט) ובמה דפסק דמזוזה לא בעי עיבוד לשמה וכתב בטעמא משום דלא הוי חובת הגוף אלא חובת בית, וכבר כתבנו דטעם זה צריך ביאור, ועוד יותר קשה דהא לענין כתיבה אינו מחלק בין תפלין למזוזה בפ"א הל' ט"ו, ובכל הפרשיות סתמא כשר ואזכרות צריך לשמן, ולפי טעם זה מה נ"מ בין עיבוד לכתיבה.
ונראה דכונתו לפימש"כ שם בהגה"מ טעם לשיטת הרמב"ם מהא דאיתא במנחות דף ל"ד יכול יכתבנה על האבנים ויליף כתיבה כתיבה מספר כריתות הרי שא"צ עיבוד לשמה, ובפשוטו כונתו דכיון דמה דצריך ספר הוא משום דילפינן מספר כריתות, וא"כ כמו דבגט לא בעי עיבוד לשמה כן לא בעי במזוזה, אבל בזה י"ל דתליא במחלוקת אי אמרינן דון מינה ומינה או דון מינה ואוקי באתרה, דלמ"ד דון מינה ואוקי באתרה יש לומר דכיון דצריך ספר במזוזה יהי' דינה כמו תפלין, ונראה דיש לבאר באופן אחר דכיון דהי' הו"א דיכתבנה על האבנים והיינו משום דכתיב וכתבתם על מזוזות ביתך והוא דצריך לכתוב על גוף המזוזה, ורק דילפינן מספר כריתות דכתיבה הוא על ספר והיינו על קלף, אבל כיון דבקרא כתיב על מזוזות א"כ צריך לקבוע הקלף על המזוזה, ולכן הי' אפשר לקבוע קודם הקלף על המזוזה ולכתוב על המזוזה, אלא דמ"מ כיון דצריך כתיבה בספר וספר הוא בתלוש וכמש"כ הרשב"א בגיטין דף כ"א ע"ב לכן צריך לכתוב על הקלף קודם שיחברו להמזוזה ועיקר מצותו קביעתו על המזוזה וכמש"כ הרמב"ם בפ"ה מהל' מזוזה הל' ז' ובזה מקיים וכתבתם על מזוזות דהוי כמו שהיו כותבין על המזוזה בעצמה, וזהו מש"כ הרמב"ם דאם היתה מזוזה חובת הגוף היינו אומרים דצריך שהקלף יהי' מוכן לקדושה גם קודם כתיבה ושיהי' בו עיבוד לשמה, אבל כיון דעיקר כונת התורה שיהי' כמו שהוא כותב על המזוזה וא"כ א"צ שיהי' בהקלף בעצמו הכנה לקדושה דאין בו שום דין אלא שיהי' כמו מזוזת הבית אחר קביעתו, וזהו שכתב הרמב"ם דאין בו חובת הגוף אלא חובת בית והיינו דקודם שקובעין אותה אין בה שום דין כלל, וא"כ א"א להצריך בה עיבוד לשמה, אבל כתיבה לשמה בעי דאם היו כותבין על האבנים הי' ג"כ צריך כתיבה לשמה, ודברי הרמב"ם מבוררים.
ומבואר בזה מה דקשה דהא בירוש' תולה דין זה אם צריך במזוזה עיבוד לשמה בפלוגתא דהזמנה מילתא מדאמר דבזה תליא דין העושה כלי להדיוט אם מותר לעשותו לגבוה. ולשיטת הרמב"ם לא תלי זה בזה כלל דטעמא דא"צ במזוזה עיבוד לשמה הוא מטעם אחר לגמרי שאינה חובת הגוף ולא שייך לכלי גבוה, אבל לפימש"כ מבואר דהירוש' דתולה הך דינא בפלוגתא דהזמנה מילתא ע"כ לא סבר דבגופה קדושה לכו"ע הזמנה מילתא, אבל לרבא בבבלי דסבר דבגופה קדושה ודאי הזמנה מילתא וצריך עיבוד לשמה, א"כ ע"כ מה דפליגי רבנן ורשב"ג בעור שעיבדו לשם קמיע אם מותר לכתוב עליו מזוזה טעמא דרבנן אינו משום הזמנה לאו מילתא, אלא משום דמזוזה שאני וכטעמו של הרמב"ם משום דא"צ בה דין מיוחד קודם קביעתה וכמו שבארנו.
י) ועכשיו מבואר מה דמחלק הרמב"ם בין דין העושה כלי להדיוט ובין העושה כלי לגבוה, דבעושה כלי להדיוט אין עושה אותו לגבוה אף שלא נשתמש בו הדיוט, ובעושה כלי לגבוה אם לא נשתמש בו גבוה מותר להשתמש בו הדיוט, והירוש' תולה זה בזה, אבל לפי דברינו מבואר שפיר דהרמב"ם סובר דכלי שרת כיון שנתקדשו קדושת הגוף ואין להם פדיון הוו גופה קדושה, וכן הר הבית כיון שנתקדש בקדושה מיוחדה שבודאי אין לו פדיון הוי קדושת הגוף, ואין להם דין משמשין ובגופה קדושה לדידן כו"ע מודו דצריך לעשותה לשמה, והירוש' לשיטתו דסובר דמזוזה נמי תליא בפלוגתא דהזמנה מילתא משום דלא סבר דגופה קדושה שאני, לכן סבר דכלי שרת נמי תליא בהך פלוגתא אבל לדידן לא שייכי כלי שרת בהך פלוגתא כלל, ואף דעכ"פ איכא ברייתא אחריתא דהעושה כלי להדיוט עד שלא נשתמש בו הדיוט מותר לעשותו לגבוה, צ"ל דהך ברייתא סברה דכל היכי דליכא קרא מיוחד על עשיה לשמה ל"צ עשיה לשמה, אבל הרמב"ם דפסק ברצועות דצריך עיבוד לשמה לכן פסק כברייתא קמייתא דצריך דוקא לשמן, וכן הך ברייתא דתניא בתוספתא דמגילה דאבנים וקורות שחצבן להדיוט אין בונין אותן להר הבית מסייעא לברייתא קמייתא ולכן פסק כהך ברייתא, ובפלוגתא דהזמנה מילתא לא תליא כיון שהם גופן קדושה.
ומה דפסק דהעושה כלי לגבוה עד שלא נשתמש בו גבוה מותר להשתמש בו הדיוט דזהו משום דפסק הזמנה לאו מילתא, אף דסובר דכלי שרת הויין גופן קדושה, ובגופה קדושה הזמנה מילתא דהא פסק בעגלה ערופה דירידתה לנחל איתן אוסרתה, אלא דבאמת כבר כתבנו דכלי שרת קודם שנשתמשו בהם הא אינם קדושים קדושת הגוף ויש להם פדיון, ולא עדיפי מהמנחות ונסכים עד שלא קדשו בכלי דיש להם פדיון, ורק דכתבנו בביאור דברי הירוש' משום דדין נשתמש בו גבוה הוא איסור מיוחד משום שימוש גבוה והוא מלבד דין קדושה שבו, וכיון שכן לא שייך דין זה לדין גופה קדושה אלא איסור בעלמא משום בזיון קדשים ובדין איסור ודאי קיי"ל הזמנה לאו מילתא.

אודות nirstern

http://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה ביאור בצפנת פענח על הרמב"ם מאכלות אסורות י"ז ג' בדין טבילת כלים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על ביאור בצפנת פענח על הרמב"ם מאכלות אסורות י"ז ג' בדין טבילת כלים

  1. nirstern הגיב:

    בספר עולת יצחק על יו"ד קנ"ו (עמ' רסא) כתב שהרוגוצ'ובר חזר בו ממה שכתב שאין צורך לטבול כלים של נכרי שעשה למכור כי כתב שנכרי אין לו מחשבה.
    וכתבתי על זה:
    .
    לענ"ד מה שהוא כתב קשה, שהרי הרוגוצ'ובר כתב:
    ועיין בתוספתא דע"ז פ"ו במה דס"ל לר' דעכו"ם שעשה ע"ז לצורך ישראל הוה כמו ע"ז של ישראל לענין ביטול ע"ש ובירושלמי דע"ז פ"ה ה"ד ר"ל אמר תפתר באומן שעשה למכור בשוק ע"ש

    אם לנכרי אין מחשבה כדי לעשות שינוי בכלים מכח שהם עומדים למכירה, ותמיד אצל נכרי כלים שמשתמש לסעוד בעצמו וכלים שעושה למכור שווים,
    הרי בנכרי שהשתמש בע"ז לעצמו יכול לבטל ובתוספתא כתוב שבגלל שהוא מוכר אותם בשוק אי אפשר לבטל כי נעשו ככלים של ישראל. ובכל כרחך לזה כן מועילה מחשבה של נכרי.
    ואכן צריך להבין למה כאן מועילה מחשבת נכרי. והבסרתי שזה משום שכאן רואים מהמצב במציאות שאלה כלים שעומדים להימכר בשוק ולא לשימוש עצמי. הרוגוצ'ובר לא אומר את זה וזה לא ברור וובן ומאליו ואפילו די דחוק, ואפשר ורצוי לחפש הסברים אחרים. אבל מה שלא יהיה התוספתא לפי הרוגוצ'ובר היא נשארת כפשוטה לדינא וזה לגמרי דומה לנכרי עם כלים. לפחות להבנת הרוגוצ'וברף ולענ"ד פ באמת יש דמיון שמספיק להביא ממנו ראיה הלכתית מוצקה גם לפי דרך הלימוד המקובלת באחרונים.

    הרוגוצ'בר כותב:
    "אך רבינו ז"ל בהל' בית הבחירה פ"א לא פסק כן ע"ש בהל' כ'
    וצריך לחלק מהך דסנהדרין דאומן שאני וכמש"כ
    ומהך דזבחים צ"ל משום דעכו"ם אין לו מחשבה כמש"כ"
    מבואר שהסברא שעכו"ם אין לו מחשבה נועדה ליישב את פסק הרמב"ם ממה שקשה עליו מהסוגיא בזבחים. הוא לא כותב שזה בא לדחות את הסברא שלא צריך לטבול כלי של נכרי שעשה למכור.
    בזבחים נאמר שנכרי שעשה עצים להדיוט מותר להשתמש בהם לקודש, והרמב"ם פוסק שאסור. (הלכות בית הבחירה א: "אין עושין כל הכלים מתחילתן אלא לשם הקודש ואם נעשו מתחילתן להדיוט אין עושין אותן לגבוה")

    הרוגוצ'ובר מיישב שנכרי לא יכול לפסול עצים בגלל שעשה אותם לצורך הדיוט כי אין לו מחשבה. מדובר בזבחים על ציבי ועל מוריגים שצריך שיהיו חדשים כדי להתירם לגבוה.

    לכאורה קשה למה לנכרי אין מחשבה לאסור את הקרשים והמוריגים לגבוה מכח שעשאן עבור הדיוט, וכן יש לו מחשבה להפוך את הע"ז שהוא מייעד למכירה בשוק לע"ז של ישראל לעניין ביטול וכמ"ש בתוספתא?

    הנה מקור העניין שלנכרי אין מחשבה מביא רבינו מירושלמי תרומה:
    תני בשם רבי מאיר לעולם אין תרומתו תרומה עד שיביא שתי שערות רבי אבא בר כהנא בשם רבנן ונחשב לכם תרומתכם את שכתוב בו מחשבה תורם ואת שאין כתוב בו מחשבה אינו תורם
    התיבון הרי גוי שאין כתיב בו מחשבה ותורם
    ר' יודה בשם ר' הילא ולא תשאו עליו חטא את שהוא בנשיאת עון תורם ואת שאינו בנשיאת עון אינו תורם
    התיבון הרי גוי אינו בנשיאת עון ותורם
    והתני רבי הושעיא עכו"ם אין להן מחשבה תמן להכשיר וכאן לתרומה".

    מבואר שתרומה צריכה מחשבה ונכרי יכול לתרום. ורק למכשירין שהמים שנופלים על מאכל מכשירין אותו לטומאה וצריך שיפלו לרצונו, לזה לנכרי אין מחשבה.
    ונראה שמכשירי טומאה אין שום רמז מצורת המצב של המציאות האם המים נופלים על האוכלין לרצונו או לא. ובזה לנכרי אין מחשבה. אבל בתרומה הוא ומר בפיו הרי זו תרומה ויש כאן יותר מרק מחשבה ולכן מועיל בנכרי.
    וכמו כן נאמר שבמעמיד למכירה יש יותר מרק מחשבה כי הכלים עומדים במקום מסחרי, בית מלאכה או מחסן מסחרי או חנות וכל כיו"ב.
    מה שאין כן במסכת צזבחים מדובר בציבי, כלומר הנכרי מחליק קרשים ואין שום רמז למה הם מיועדים וזה תלוי רק במחשבה אם ייעד להדיוט ולכן אין לו מחשבה.
    רק היה קשה לי ממוריגין של בהמה שיש להן צורה מובהקת לבהמה ומזה עדות שעומדים לבהמה ולא תלוי רק במחשבה לבד. וצריך ליישב שמדובר במוריגין שהם סתם קרשים בלי צורה מסויימת ודחוק.

    • משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

      הרב אורי מייטליס העיר נכון נגד דברי העולת יצחק שמייד בתחילת דבריו מדמה הרוגוצ׳ובר את הדין לפת פלטר, ומוכח שיש מחשבה לנכרי לגבי שיהיה חילוק בין עומדים למכור לעומדים לשימושו האישי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s