בצפנת פענח על הלכות תפילה י' ו' (בדין תפילת ערבית)

צפנת פענח הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק י הלכה ו

"ואם היתה תפלת כו'. עיין בהשגות ועיין בכריתות דכ"ד ע"א דאם מפריש שני אשמות ודאי גמר ומקדיש.

ועי' במה שכתב הראב"ד ז"ל בהשגות בהלכות פסולי המוקדשין פ"ה ה"ז כעין סברת רבינו דכיון שהוא רק נדבה אף יותר מן הצורך הוי קודש.

ועי' מה שכתבו התוס' כתובות דנ"ד ע"ב ד"ה ולעוברת דגבי מתנה שאני ע"ש,

ועי' מש"כ הרמב"ן ז"ל במלחמות פ"ג דכתובות גבי חרשת דכיון דמן הדין אין לה כתובה אם כתב לה אף דנמצאת שאינה בתולה לא הפסידה כתובתה מאתים.

ועי' מש"כ הנמוקי יוסף ז"ל ב"ב פרק ח' דאם אמר על אחר שיטול כבכור אם נוטל מן הראוי ע"ש.

ועי' בירוש' פ"י דשביעית גבי המחזיר חוב ליורשי הגר אם גם שם בן קודם לבת ע"ש.

ועי' בירוש' דמאי פרק ו' ה"ג גבי אם אמר לי וליורשי אם גם יורשים שאינם יורשים מן התורה (אם הם) בכלל ע"ש:"

 

– – – – –

מתוך מכתב:

.

 

רמב"ם פרק י' מהלכות תפילה הלכה ו':

"מי שנסתפק לו אם התפלל אם לא התפלל אינו חוזר ומתפלל אלא אם כן מתפלל תפלה זו על דעת שהיא נדבה. שאם רצה יחיד להתפלל כל היום תפלת נדבה יתפלל.

מי שהיה עומד בתפלה ונזכר שכבר התפלל פוסק ואפילו באמצע ברכה.

ואם היתה תפלת ערבית אינו פוסק שלא התפלל אותה מתחילה אלא על דעת שאינה חובה:

השגות הראב"ד: מי שהיה עומד בתפלה וכו': כתב הראב"ד ז"ל אין כאן נחת רוח עכ"ל:"

.

.

בכריתות כ"ד א' נאמר שאם מקדיש שתי בהמות לאשם, למקרה שאחד יתקלקל ואז יוקרב השני, שניהם קדושים.

מכאן מוכיח רבינו שיש אפשרות שיחולו שתי קדושות במקום שלפי הדין היינו חושבים שיש מקום רק לאחת.

אמנם בתפילה יש עוד שאלה, כשהוא התפלל את התפילה השנייה, בהתחלתה הוא חשב שזו התפילה הראשונה, שהרי שכח שהתפלל את הראשונה. כדי שזו תהיה תפילה כשרה שניתן להמשיך אותה, צריך שנקבע שאכן יש בדעתו להתפלל שתי תפילות. כי אם נקבע שדעתו היא בדווקא להתפלל רק תפילה אחת ולא שתיים, הרי התחלת התפילה השנייה היא לא תפילה כשרה, כיוון שהיא נגד דעתו, ואי אפשר לצרף אותה להמשך התפילה אחרי שנודע לו שזו תפילה שנייה, שרק אז שינה דעתו ורוצה להמשיך ולהתפלל שתי תפילות כדי שלא תהיינה ברכותיו הראשונות לבטלה.

.

מאשם כל ההוכחה היא רק לגבי שיש מקום לשתי תפילות ערבית, ולא לגבי השאלה שנדונית בהמשך לגבי האם הוא רוצה שתי תפילות או לא. מכאן מוכח שלדעת רבינו ערבית אינה תפילת נדבה רגילה. כי אין צורך להוכיח שיש מקום לשתי תפילות נדבה.

.

.

לגבי אשם תלוי, לשיטת הרשב"א מוכיח מזה שספק דאורייתא לחומרא הוא מדאורייתא. כי הקרבן בא על הספק, והספק הוא בעצמו וודאי איסור מצד עצמו, איסור ספק. לא ייתכן שהקרבן בא רק על הצד שבאמת חטא, כי אז אם לא חטא הרי הוא מקריב חולין.
לפי זה קשה מה ההבדל בין אשם לחטאת ולמה לא יכול להקדיש שתי חטאות למקרה שאחת תתקלקל.

לפי הרמב"ם ספק דאורייתא מהתורה לקולא. לפי זה אשם לא בא על הספק, אלא אשם בא רק על הצד שבאמת חטא. ועל הצד שלא חטא אין מקום לקרבן כלל, וזה החידוש של אשם שהתורה חידשה בו שלא צריך לחשוש שמא לא חטא והקרבן הוא חולין. אולי זה גם מלמד שספק דאורייתא לקולא ולכן מותר להביא אשם אע"פ שנכנס לספק שמא לא חטא והוא מקריב חולין.

לפי הרמב"ם יש באשם צד שדומה לנדבה, כיוון שספק דאורייתא לקולא מדאורייתא, אין צורך לכפר על הספק. רק הוא מביא אדם משום צדקות יתרה וכעין מה שאיוב היה מביא קרבנות על בניו שמא חטאו ולא ידעו. אשם הוא דין תורה, רק לשיטת הרמב"ם מסתבר לפרש שתוכן הדין הוא לחייב על משהו שהוא יותר משורת הדין. וכעין הדין דאורייתא של קדושים תהיו – קדש עצמך במותר לך, לפי השיטות שמפרשים כך. שמצד אחד הוא חיוב אבל תוכן החיוב הוא לעשות צדקות יתרה שהיא במהותה העצמית רשות. וגם בערבית לדינא חייב, אבל בעצם התפילה היא רשות ויוצא שהוא חייב לעשות משהו שבעצמותו ומהותו הוא רשות.

.

מאשם לומדים שייתכן פעמיים קדושה כזו שהיא חיוב אבל במהותה העצמית היא רשות. ואין זה דומה לשתי תפילות שחרית או לשתי חטאות, שאין מקום כלל לעשות שתי קדושות.

באשם הוא לא רצה להביא שני אשמות, וגם לא הקדיש בטעות, לכן אין שאלה איך נעשה שיש שתי קדושות.

בתפילה יש לשאול כיוון שהתפלל בטעות, ששכח שכבר התפלל, ואם היה זוכר לא היה מתפלל, איך זה נעשה חלות של תפילה כשרה ולא ברכות לבטלה של מעשה טעות. ולזה הראיה מאשם לא מועילה.

.

.

רבינו מביא לעניין זה מדברי הראב"ד בפסולי המוקדשין:

הלכות פסולי המוקדשין פ"ה ה"ז:

"הלוקח מעות בידו או שהיה מלקט ואמר אלו אביא מהם חטאתי. המותר חולין. וכן יראה לי שהדבר קל וחומר בשאר הקרבנות שהמותר חולין:

השגות הראב"ד: הלוקח מעות בידו עד ק"ו בשאר קרבנות. א"א אני אין לי אלא קרבן חובה אבל קרבן נדבה הרי שנינו מותר עולה לעולה מותר שלמים לשלמים, והטעם מי שאמר (הרי אלו שאביא מהם חטאתי או אשמי וכל מי שמחוייב קרבן שיאמר) הרי אלו שאביא מהן חובתי הרי זה פירש בפיו שאינו מפריש אלא חובתו אבל מי שאמר הרי אלו שאביא מהן עולה או שלמים מרבה בנדבה הוא:"

.

.

הראב"ד מדבר על איך אנו מפרשים את לשונו. הוא מביא את כל המעות להקדש, מצד המעשה נראה שכוונתו להקדיש את כולן, אבל הוא אומר: "הרי אלו שאביא מהן חובתי". מלשון זה אנו מפרשים שכוונתו להקדיש רק כמה מעות שצריך כדי להביא לקיים חובתו ואת מותר המעות אינו מקדיש. אבל בנדבה הוא מביא את כל המעות ואומר "הרי אלו שאביא מהן נדבה", ואז הלשון מתפרש בהתאמה למעשהו שכוונתו להקדיש את הכל. והטעם שהכל קדוש לנדבה הוא משום שלשונו מתפרש שהאו ביודעין הקדיש הכל לנדבה ואין כאן מעשה בטעות כלל.

על זה כתב רבינו: "ה"ז כעין סברת רבינו [הרמב"ם] דכיון שהוא רק נדבה אף יותר מן הצורך הוי קודש."

.

אם השאלה לגבי ערבית היתה שאת החצי הראשון של התפילה השנייה הוא התפלל בטעות שהרי חשב שזו התפילה הראשונה, וזה מעשה טעות שנעשה בלי לדעת מה הוא עושה והוי מעשה בלי דעת כלל על המעשה, שאינו מעשה כלל והוא בטל מאליו, ולא חזי להצטרף לחצי השני של התפילה, לזה אין שייכות לדברי הראב"ד בפסולי המוקדשין שמביא רבינו. כי לשון הראב"ד משמע שמפרשים את לשון המקדיש שהוא מתכוון להקדיש ביודעין את כל המעות שהביא, ואין במעשהו טעות כלל, והכל הוא מעשה עם דעת.

אמנם באמת מסתבר שלגבי האם תפילתו השנייה היא מעשה עם דעת, אין חילוק כלל אם הוא מתכוון על דעת שזו תפילה ראשונה או תפילה שנייה. מה שהוא מתכוון זה להתפלל ערבית ותו לא. אין כוונה אחת לתפילה ראשונה וכוונה אחרת לתפילה שנייה. יש רק כוונה אחת להתפלל תפילת ערבית. כשהוא שכח שהוא התפלל ובא להתפלל פעם שנייה, איננו דנים שזה מעשה בלי דעת כיוון שאם היה יודע שכבר התפלל לא היה מתפלל עכשיו. אלא הוא עושה מעשה תפילת ערבית, ויודע שהוא מתפלל, וכוונתו להתפלל ערבית, וזה מעשה תפילה עם דעת למה שהוא עושה ואין בו פסלות משום מעשה בטעות ובחוסר דעת.

.

.

אם כן צריך להבין מה הקושי בדברי הרמב"ם שרבינו טורח לבאר. כיוון שיש מקום לשתי קדושות כמו שראינו באשם. ואין זה שלכתחילה כוונתו להתפלל פעמיים ערבית, אלא כיוון שהתחיל בטעות הוא רוצה שלא תהיינה ברכותיו הראשונות לבטלה, וברכותיו הראשונות לא היו מעשה בלי דעת שבטל מעצמו, ממילא פשוט שיסיים, ומה החידוש שרבינו טורח להראות לו מקורות.

ונראה שהחידוש שרבינו רואה בדברי הרמב"ם הוא שאיך ייתכן לפסוק דין שיסיים את התפילה, הרי הוא יכול לומר אינני רוצה להתפלל פעמיים, ולא אכפת לי שמה שהתחלתי בטעות יהיה לבטלה ואני רוצה להפסיק כאן באמצע התפילה ולא לסיים אותה.

מה שהתחלת התפילה הם ברכות לבטלה נעשה כבר באונס של שכחה ואנוס רחמנא פטריה ואינו מחוייב מעיקר הדין להציל את הברכות שאמר מלהיות ברכות לבטלה, וזו רק מידת חסידות, ואי אפשר לחייב מצד הדין שימשיך להתפלל אם אינו רוצה להתפלל פעמיים, רק כדי להציל את הברכות של התחלת התפילה מלהיות לבטלה.

נראה שזה מה שהיה קשה לרבינו בדברי הרמב"ם ועל זה הוא מביא ראיות ליישב.

מאשם אין ראיה לזה, כי שם הוא בעצמו וודאי רצה להקדיש שתי בהמות. משם כאמור יש ראיה רק לכך שקדושות שמהותן הן רשות יש מקום לשתיים אע"פ שמצד עיקר הדין יש חיוב בדווקא רק על אשם אחד, ותיקנו תפילת ערבית אחת, שהיא רשות אבל מי שרוצה להתפלל מתפלל לפי התקנה שהיתה להתפלל פעם אחת ערבית, ואם רוצה להתפלל שוב אז יתפלל נדבה ולא ערבית שנייה. .

.

מה שרבינו מביא לו ראיות הוא לגבי אדם שנודב דבר מה מסויים, ורואים במעשיו או דיבורו שיש צד לראות שהוא נדב יותר מאותו דבר מסויים, ואפשר לפרש שהיותר אינו מרצונו, וכגון שהוא בטעות, ויש צד לפרש שהוא רצה לנדב יותר, אנו נוקטים כהצד שאומדים דעתו ומפרשים דבריו ומעשיו על הצד שרצה להרבות בנדבה.

גם כאן יש לנו ספק, ליבו נדבו להתפלל תפילת ערבית שהיא רשות, אחר כך הוא מצא את עצמו במצב שכבר התחיל ערבית פעם שנייה. יש צד לאמוד דעת סתם אדם שמסתמא אם ידענו בוודאות שרצה להתפלל פעם אחת, ואיננו יודעים אם הוא רוצה להתפלל פעמיים, שננקוט שאינו רוצה להתפלל פעמיים, ואז הדין יהיה שהוא מפסיק באמצע התפילה. ורק מצד מידת חסידות אם רצונו שהברכות לא תהיינה לבטלה, והוא רוצה להתפלל פעמיים, תבוא עליו ברכה, אבל אינו מחוייב. ויש צד שני לומר שסתם אדם אחרי שכבר ראינו שלא היה חייב להתפלל ערבית ובכל זאת נדבו ליבו להתפלל, אחרי שידענו בו שהוא נדיב, אנו נוקטים שנדיב רצונו גם להתפלל פעמיים ואחרי שכבר יש לנו התחלת תפילה שנייה אנו נוקטים שזה מרצונו, ואז פוסקים שהדין שיסיים. כי הדינים נפסקים לפי סתם אדם, ומי שהיה נדיב לגבי התפילה הראשונה, ופסקה נדיבותו לגבי תפילה שנייה, בטלה דעתו לגבי דעת סתם אדם וחייב גם הוא לסיים את התפילה.

.

.

תוס' כתובות נד ב:

"ולעוברת על דת. דהואיל והפסידה כתובתה הפסידה נמי תוספת ואף על גב דבממאנת ושניה ואיילונית אין להן כתובה ויש להן תוספת התם היינו טעמא דמתחלה כשכתב תוספת לאו אדעתא דכתובה כתב לה דהא יודע שאין לממאנת ושניה כתובה הלכך תוספת דכתב לה מתנה בעלמא כתב לה ולא שייכא לכתובה כלל ואיילונית נמי תוספת דכתב לה מתנה בעלמא מחמת חיבת לילה הראשונה ואפילו תמצא איילונית הואיל ולא פירש אבל הכתובה עצמה הואיל ואינה תלויה בכתיבתו אין דעתו לכותבה אלא כמו שחייבוהו חכמים אם אינה איילונית אבל עוברת על דת דמעיקרא תוספת אדעתא דכתובה כתב לה כשקנסוה בכתובה קנסוה גם בתוספת:"

 

הנה מי שנותן מתנה לחברו ואמר אני נותן לך מנה ועשו קניין סודר, ואחר כך למעשה נתן לו שני מנים ויש צד שהמנה הנוסף הוא בטעות, וודאי לא אומרים שאחרי שהוא נדיב ננקוט שרצה לתת גם את המנה השני. כי מתנה זו לא ראיה מוכרחת לנדיבות, יש הרבה סיבות לתת מתנה, ונאמר בגמ' שאם אדם נותן מתנה זה מסתמא משום שעשה לו נחת רוח או איזו הנאה, לכן זו פעולה ממונית בעלמא ויש לה כל דיני מקח וממכר לגבי אמדן דעת וטעות.

.

מי שאין לה כתובה והוא כתב לה כתובה, זו וודאי נדיבות, שהרי זו לא מתנה ממונית בעלמא ששייכת להלכות זכייה ומתנה, אלא הוא חייב את עצמו בדין שאינו חייב בו, וזה וודאי מוכיח שהוא נדיב. לגבי תוספת הכתובה יש מקום לומר שכאן כבר פסקה נדיבותו וזו מתנה ממונית בעלמא. ויש מקום לומר שאחרי שידעינן שהוא נדיב ננקוט שהוא מרבה בנדבה ונדב גם את תוספת הכתובה להיות חיוב עליו כדין כתובה.

מהתוספות רואים שלא אומרים שהוא מרבה בנדיבות וזה לא כשיטת הרמב"ם.

אמנם מהרמב"ן רואים שכן נוקטים שהוא מרבה בנדיבות, שידעינן רק שנדב כתובה לחרשת, אבל לא ידעינן האם כוונתו לתת לה גם אם לא תימצא בתולה, או שבאופן כזה כבר פסקה נדיבותו. ונקטינן שכיוון שראינו שהוא נדיב נקטינן לאמוד דעתו שהוא מרבה בנדיבות.

.

.

וכן בשאר הדוגמאות מדובר במתנות שאינן סתם מתנה בעלמא שאין הכרח לראות בה נדיבות ואומרים שמסתמא הוא נותן כי קיבל בעבר או כי רצונו להרוויח משהו, אלא הן מתנות שאופיין הוא שהן ניתנות מתוך נדיבות ולא לשם הנאה שירוויח מזה. ורואים שאם יש ספק באמדן עד היכן מגיעה הנדיבות שלו, נוקטים כמו הצד שהיא מגיע יותר.

וכך גם כאן אחרי שהוא נדב להתפלל ערבית נוקטים שהוא נודב גם להתפלל פעם שנייה, והדין נקבע לפי סתם אדם ולכן פוסקים שימשיך להתפלל ואין לו רשות להפסיק.

.

.

.

הרמב"ם הסביר את הטעם להבדל ההלכתי בין שחרית לערבית:

"ואם היתה תפלת ערבית אינו פוסק שלא התפלל אותה מתחילה אלא על דעת שאינה חובה:"

וצריך ביאור איך לפרש את כוונתו בטעם הזה.

.

רבי חיים הלוי כאן מסביר את מה שהרמב"ם תולה את הדין בערבית בכך שערבית היא רשות, שאע"פ שערבית היא לדינא חובה, מבחינת מהותה היא חפצא של תפילת נדבה ולכן סוף התפילה השנייה שהוא נדבה, כי הוא כבר יודע שהתפלל ערבית ואין פעמיים ערבית ומכוון כעת לנדבה, יכול להתחבר עם ההתחלה כי הם מאותו מין.

.

.

הרוגוצ'ובר לא סובר שהמשך התפילה השנייה הוא בתורת נדבה (שאם היה סובר כן היה צריך הסבר איך הוא מתחבר עם התחלת התפילה שהוא בתורת ערבית וערבית חובה, או לפחות משהו שונה מנדבה. וזה ההסבר שעוסק בו רבי חיים). אלא סובר שהוא בתורת ערבית, ואע"פ שכבר התפלל פעם ערבית, ויודע כעת שזו פעם שנייה, עדיין הוא מכוון לערבית ולא לנדבה. רואים ברור שכך דעתו ממה שהוא מביא לגבי שני אשמות. שכמו שיש אופנים שייתכן פעמיים קדושת אשם כך ייתכן פעמיים קדושת תפילת ערבית.

לרבי חיים היה פשוט שאי אפשר פעמיים ערבית, ולכן היה קשה לו איך התחלת התפילה השנייה שהיא ערבית, מתחברת עם ההמשך שהוא בהכרח בתורת תפילת נדבה, כי אחרי שידע שכבר התפלל ערבית מה שהוא ממשיך להתפלל הוא נדבה ולא שוב ערבית.

הרוגוצ'ובר פשוט לו שיש אפשרות שתחול פעמיים קדושת ערבית על שתי תפילות, ומה שהוא ממשיך להתפלל הוא ערבית ולא נדבה. לכן הוא לא יכול לפרש את מה שתלה הרמב"ם את הייחוד של דין ערבית ביחס לשחרית בכך שהיא רשות, כמו שפירש רבי חיים. לכן יש לו מהלך אחר לגמרי, לשיטתו היה קשה הרי אפשר שהוא לא רוצה כלל להתפלל פעמיים.

לכן כתב הרמב"ם שהיא רשות וזה מוכיח שהוא נדיב, ומכח שהוא נדיב נוקטים הלאה שרצונו להרבות בנדבה ולהתפלל פעמיים.

.

אפשר גם לפרש לשיטת הרוגוצ'ובר שהרמב"ם כתב שהטעם שבערבית ממשיך הוא משום שהיא רשות, כוונת הרמב"ם בזה כי ברשות יש אפשרות שיחולו שתי קדושות כמו באשם, אבל בשחרית אין מקום לשתי קדושות כמו שבחטאת ושאר קרבנות חובה אי אפשר שיקדיש שתי בהמות.

ואת השאלה אולי הוא לא רוצה להתפלל פעמיים הרוגוצ'ובר שאל מדעת עצמו ותירץ, וזה לא עיקר תוכן לשון הרמב"ם שכתב משום שתפילת ערבית רשות.

.

.

מבחינה חשבון הסוגיא יש מקום לעוד פירוש, שגם בשחרית יש אפשרות לשתי קדושות של תפילת שחרית. והטעם שפוסק באמצע הוא משום שלא הוכיח שהוא נדיב בכך שהתפלל שחרית כיוון שהיא חובה. והדין "פוסק באמצע" הכוונה שמותר לו לפסוק באמצע כי מה שברך לבטלה הוא באונס ואין לו חיוב ואחריות להציל את הברכות האלה, ומסתמא סתם אדם שלא הוכיח שהוא נדיב אין רצונו להתפלל פעמיים. אבל אם הוא חסיד ורוצה שלא תהיינה ברכותיו לבטלה מותר לו להמשיך ולהתפלל שחרית פעם שנייה ותהיינה לו שתי תפילות שחרית כשרות.

ואין הכרח להוכיח שזה בלתי אפשרי מכך שרק באשם אפשר להקדיש פעמיים ולא בחטאת. כי יש לחלק.

אמנם כמובן זה פחות נראה, ובלי הוכחה לא מסתבר לנקוט כך.

.

.

במהלך של הרוגוצ'ובר כאן אני לא רואה חידוש מיוחד בעמקות, אלא לימוד "רגיל", רק מבריק מאוד. הוא הרגיש בקושיא שאחרים מן הסתם לא הרגישו, איך מחייבים אותו להמשיך להתפלל הרי ייתכן שאינו רוצה להתפלל פעמיים.

והוכיח בבקיאות מופלאה שיש יסוד במקומות אחרים שמי שהוכיח נדיבות אומדים את דעתו לא כאמדן של סתם אדם רגיל אלא נוקטים במקומות שיש ספק לגבי פירוש כוונתו שהוא רוצה להרבות בנדבה.

כמדומני שיש לו גם קטעים של חשבון הלכתי "רגיל" והוא לא כמו רבי חיים שכותב רק במקום שיש לו התבוננות מעמיקה בצורתא דשמעתתא.

אודות nirstern

http://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה בצפנת פענח על הלכות תפילה י' ו' (בדין תפילת ערבית), כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s