דברי השואל:
בבא מציעא עא: תנו רבנן מלוה ישראל מעותיו של נכרי מדעת הנכרי אבל לא מדעת ישראל כיצד ישראל שלוה מעות מן הנכרי ברבית וביקש להחזירם לו מצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו אסור ואם העמידו אצל נכרי מותר וכן נכרי שלוה מעות מישראל ברבית וביקש להחזירם לו מצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו מותר ואם העמידו אצל ישראל אסור
קטעים מתוך התכתבות (לגבי מחלוקת רב ושמואל האם אונאה היא לפי שתות מקח בלבד או גם לפי שתות מעות. בבא מציעא מ"ט א):
לי קשה עיקר דין אונאה, ממה נפשך, אם על שתות (מקח או מעות) מוחלים אז שלא תהיה אונאה כלל ויתקיים המקח כמו באונאה פחות משתות. כי גמרו בדעתם להסכים לזה. ואם על שתות לא מוחלים זה הרי בהכרח מקח טעות. כי הרי לא היתה גמירות דעת להסכים לשלם מחיר שגבוה בשתות יותר ממחיר השוק, ואם לא היתה גמירות דעת להסכים על מה שנעשה, זה הרי בדיוק הגדר של מקח טעות שלא חל, כי על זה לא היתה הסכמה ומה שאמר שמסכים היה כי לא ידע על המציאות שעליה אמר שהסכים, ולכן הסכמתו היא טעות ודינה כמו שלא הסכים. וכשלא הסכים אחד מהצדדים כל המקח בטל לגמרי וכאילו לא היה מקח כלל.
נמצא שאם אין מחילה על שתות בטל המקח לגמרי, ואם יש מחילה אז מתקיים לגמרי. ואי אפשר להבין איך ייתכן שהמקח לא בטל אבל חייב להחזיר את האונאה.
התחלנו (עם הרב אורי מייטליס) ללמוד בצפנת פענח על הרמב"ם תניינא, פ"ו מיסוה"ת ה"ב (עמ' 118).
דברי רבינו כאן ארוכים מאוד ועוברים מעניין לעניין.
אתחיל כטיוטה של ראשי פרקים קצרים של קיצור דבריו, כדי לא לאבד את הקשר בין הדברים, ועם הזמן יתווסף מעט מעט ביאור יותר בע"ה.
אפשר לראות את ההלכה כאן (צילום הספר):
tzofnat-paaneach-tiyana-ysohat-vav-beit
מוקלד (DOCX):
מוקלד (DOC):
חידושי ר' חיים הלוי הלכות אישות פרק ז הלכה טז:
"האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה הרי היא מקודשת לי בזה לא אמר כלום, ואם היתה אשת חבירו מעוברת והוכר העובר הרי זה מקודשת וכו' עכ"ל.
(התשובה הנדונה היא בעמ' 121 מקובץ הPDF)
הרמב"ן שהביא רבינו לגבי קריאת הלל בחוה"מ פסח הובא בר"ן (על הרי"ף, שבת יא ע"ב) וז"ל: "אבל הרמב"ן ז"ל כ' בספר הלקוטות דששה ימים של פסח ור"ח לאו חד דינא אית להו משום דששה ימים של פסח כיון דאיקרו מועד מחייבין למקרי הלילא בדלוג, ועלייהו אמרינן בפ' היה קורא [דף יד א] ימים שאין היחיד גומר את ההלל (בין פרק לפרק) פוסק, כלומר כקריאת שמע ודוקא מפני הכבוד הא לאו הכי לא וכדאמרינן התם ברב בר שבא דאזיל לקמיה דרבינא בימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל ולא פסיק ליה לשאל בשלומיה ואמרינן משום דלא חשיב עליה דרבינא כלומר דלא חשיב מפני הכבוד דלאו רביה ולא גדול בחכמה הוא, אבל הלל דראש חדש אינו בכלל זה אלא בין צבור בין יחיד אינן גומרין ולא קורין מתקנת חכמים משום דלא אקדיש בעשיית מלאכה וכתיב השיר יהיה לכם כליל התקדש חג לילה המקודש לחג טעון שירה שאין מקודש לחג אין טעון שירה כדאיתא בערכין (דף י, ב) הילכך בששה ימים של פסח קורין בדלוג ומברכין והיינו דרב בר שבא לא פסק ליה רבינא ואם איתא דלא מברכין אמאי לא פסק ליה אבל בראש חדש קורין ממנהגא ואין מברכין שאין מברכין על המנהג וכן כתבו בשם רש"י ז"ל דכיון דבמנהגא בלחוד תליא מילתא אין מברכין עליו כדאמרינן [סוכה מד, ב] בערבה חביט ולא בריך אלמא קסבר מנהג נביאים הוא אבל אחרים אומרים דדוקא על חביטת ערבה דאינה אלא חבטה בעלמא הוא שאין מברכין אבל בהלל דראש חדש מברכין ובכיוצא בזה כלל גדול אמרו בירושלמי אם הלכה רופפת בידך ראה היאך צבור נוהגין ונהוג כן ומנהג הוא שמברכין על ההלל".
עמ' 30 מהתשובות עמודה ב.
יבמות קכ"ב א':
"מעשה בצלמון באחד שאמר אני איש פלוני בן איש פלוני נשכני נחש והרי אני מת והלכו ולא הכירוהו והלכו והשיאו את אשתו".
ומדייק רבינו שדווקא אם מצאו שם אדם מת רק שלא הכירוהו, אז משיאים את אשתו, אבל אם לא הלכו ומצאו אדם מת לא משיאין את אשתו, אע"פ שהוא עד אחד ועד אחד נאמן על מיתת הבעל, מכל מקום בלא שמצאו אדם מת לא נאמן.
ואילו שם בדף ק"כ ב' נאמר:
"תנו רבנן נפל לגוב אריות אין מעידין עליו לחפורה מלאה נחשים ועקרבים מעידין עליו". ומשמע שמעידין עליו גם אם הלכו משם אחרי שנפל לחפורה ולא ראו שום אדם מת.
וקשה למה במעשה בצלמון צריך שיראו גוף אדם מת ובנפל לחפורה אין צריך.
(פתחי תשובה אבן העזר סימן יז ס"ק צב:
"והלכו ומצאוהו שנשתנה – ע' במראות הצובאות סקפ"ב לכאורה נראה דוקא בהלכו וראו בו שמת אבל אם לא הלכו לשם אין סומכין לומר שמת ע"י שהכישו נחש כיון דיש רפואה לנשיכתו כדאי' בשבת ק"ט אלא דבסכ"ט אי' בנפל לחפירה מלאה נחשים ועקרבים מעידין עליו שמת וצ"ל דשם כיון שהוא נשוך בנשיכות הרבה קים להו לחז"ל שאין מועיל לו שום רפואה או דנחשים ועקרבים הוי כמו זיבורא ועקרבא שאחז"ל בחגיגה שאין לו תרופה לפי שרפואה של זה קשה לחבירו ומש"ה בעינן תרתי נחשים ועקרבים ואולי מיירי התם כשא"א לו לעלות משם מעצמו עד שיעלוהו אחרים וביני ביני מסתמא לא יוכל לחיות וצ"ע עכ"ד ע"ש)
.
א) בעמוד 30 בשו"ת צ"פ חלק ב' סי' ל"ד, (עמ' 45 בקובץ ה PDF), במילים "ועתה נבוא לעניין עגונה כו'".
רבינו דן במה שמיתת הבעל מתירה את האשה מאיסור אשת איש.
קידושין י"ג ב:
"וקונה את עצמה בגט ובמיתת הבעל.
בשלמא גט דכתיב וכתב לה ספר כריתות אלא מיתת הבעל מנלן?
סברא הוא הוא אסרה והוא שרתה. והא עריות דאסר להו ולא שרי להו?
וכו'.
מדאמר קרא פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה.
וכו'.
ועוד כתיב ושנאה האיש האחרון וכתב לה ספר כריתות או כי ימות האיש האחרון ואיתקש מיתה לגירושין מה גירושין שריא וגומרת אף מיתה שריא וגומרת".
