דברי רא"מ נ"י:
בהקדמה ה' בפרק ע"ג במורה נבוכים מפריך הרמב"ם את טענת הכלאם כי המקרה נתון בכל אטום ואטום – כאילו הצבע הלבן נתון בכל אטום של השלג. הוא כותב שהרי אם תשחוק אבן טובה ירוקה היא תהפוך בסופו של חשבון לאבקה לבנה – מה שמראה כי צבע הירוק אינו באטומים של האבן הירוקה.
בירושלמי בערלה, פ"ג ה"א, נשאל (אני מעתיק כאן סיכום של הסוגיה שכתבתי) מה הדין במקרה בו אדם צבע בגד "בקליפי אגוז של ערלה" (צבע כזה שבעקרון אוסר את הבגד בשל איסור ההנאה בערלה) אך לאחר מכן "חזר וצבעו בקליפי חולין מין אחר".[1] ההנחה של התלמוד הוא, כי אם היה זה נעשה מאותו המין בדיוק, ודאי שניתן היה לבטל האיסור ביחס של אחד למאתיים לטובת החולין; ואילו אם היה נצבע ממין אחר לחלוטין ודאי שלא ניתן היה לבטל את האיסור. השאלה היא אפוא האם שני מינים של אגוז שצבעיהן שונה זה מזה, נחשבים כמין אחד או כשני מינים. התלמוד מציע להתיר על פי המשנה בה ר' יהושע פוסק כי במקרה דומה, בה תאנה שהיא תרומה[2]ובצבע שחור, שהתערבבה במאתיים תאנים מותרות, אלא שקצתם שחורים וקצתם לבנים, כל התאנים בערימה חשובים כמין אחד לעניין זה, והתאנים מותרות: "ר' יהושע אומר תאנים שחורות מעלות את הלבנות והלבנות מעלות את השחורות". אולם התלמוד מבקש לדחות ראייה זו מהמשנה ולומר כי אין מקרה שני מיני התאנים דומה למקרה שני מיני האגוזים, היות שבמקרה התאנים ניתן לחותכן עד לביטול הבדלי הצבע שבין שני המינים, ואילו במקרה הזה לא ראוי לחותכו: "תמן הוא ראוי לחתכן ברם הכא אינו ראוי לחתכו".[3]
הערה חשובה:
כל הלימוד בהגר"ח ובדברי הרוגוצ׳ובר נעשה בחברותא עם ר׳ אורי מייטליס, והדברים עלו מהלימוד המשותף.
עיין כאן בכל התשובה:
וכאן הוא כל שו"ת צפנת פענח חלק שני:
(בהמשך ציינתי לתשובה כ"ג שם)
.
שתי הדרכים האלה תמוהות מאוד. הראשונה תמוהה שהרי ברור שכשהיא מקבלת קידושי שני יש כאן חזרה וביטול ממה שהתרצתה להתקדש לראשון. השנייה תמוהה עוד יותר שהרי היא סוברת שהיה ביטול לרצונה הראשון, וזה פשוט שמכח שעדיף לא לשבת לבד אי אפשר לבנות שהיא מסכימ להתקדש לכל אדם בלי שנצטרך לדעת שהיא מתרצה וזה מאוד תמוה. מלבד שהרי אם אין רצונה לשבת לבד יכולה להתקדש לשלישי או רביעי ולמה דווקא לראשון.
אמנם לעניות דעתי נראה ברור שהחקירה מיסודה איננה נכונה.
זו סוגיא ארוכה ועמוקה, אכתוב כאן בקיצור לעת עתה, אם תרצה יהיה אפשר להכנס לזה יותר.
בקידושין ס"א א' ובגיטין ע"ה א' מבואר שלומדים דין תנאי מתנאי בני גד ובני ראובן , וצריך שיהיה תנראי כפול ותנאי קודם למעשה והן קודם ללאו ועוד דינים בתנאי ובלי כל אלה אינו תנאי.
ורש"י בקידושין שם:
"כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי. ואע"פ שלא נתקיים התנאי נתקיימו הדברים. כגון הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז, ולא פירש לכפול ואם לא תתני לי לא יהא גט, אין כאן תנאי של מאתים זוז כלל, ואפילו לא נתנה הוי גט. וכמו שמצינו שהוצרך משה רבינו עליו השלום לכפול "ואם לא יעברו חלוצים אתכם ונאחזו בתוככם" שמע מינה דאי לא כפל היתה מתנתו קיימת ונוחלין ארץ גלעד אפילו לא יעברו את הירדן. אע"פ שאמר אם יעברו ונתתם לית לן מכלל הן אתה שומע לאו.
והוא הדין נמי [גם] דבעינן תנאי קודם למעשה, מדלא אמר תנו להם אם יעברו משמע דאם אמר הכי לא אתי תנאה ומבטל מעשה דמתנה דקדמיה.
ושמעינן נמי דבעינן הן קודם ללאו, דלא אמר תחלה אם לא יעברו אל תתנו ואם יעברו ונתתם.
בעניין נישואין,
וצריך ביאור למה הבעלים אינו יכול להקדישו כיוון שאינו ברשותו, הרי הוא שלו?
המשך המכתב הקודם:
.
לשון הכותב:
אני מביא, כפי בקשתך, קטע נרחב יותר מהחקירה (שהופך את זה למורכב יותר מהשורה הקצרה שהבאתי):
"אך באמת גבי צירוף לטמא אחרים תלי' כך אם מה דקיי"ל דאף דאוכל פחות מכביצה מקבל טומאה מהתו' אך אין מטמא אחרים כמבו' בכמה מקומות, אי משום דאין פחות מכביצה יוכל לטמא אחרים מחמת החומר או מחמת הצורה דפחות מכביצה לא קיבל עליו טומאה רק לעצמו ולא לטמא אחרים וזה תלי' בהך דירוש' ערלה פ"ב דס"ל לשמאי שם דכמו דחזינן גבי איסור המחמץ והמתבל אף בפחות מכשיעור אוסר ולא בטל חזינן דזה משום החומר וכיון דנתבטל החומר נתבטל האיסור אבל במחמץ כו' שעדיין ניכר חומרו אוסר ה"נ גבי טומאה דאם חימץ עיסה בפחות מכביצה טמאה נטמאת העיסה ומבו' שם הטעם דתלי' בהך דמנחות דף נ"ד וירוש' תרומות פ"ב הל"ד דאם נתפח גם כן יש מ"ד דמטמא ועי' בתוספ' פרה הובא בר"ש בפ"ח מ"ז אך שם משום דהוה ברי' וכעין הך דחולין דקי"ט וגבי ברי' דחשוב בכ"מ אף דמ"מ בגדר חומר איננה מטמא עד שיהי' כביצה מ"מ הטומאה יש עליו".
ובהמשך דומני שהדברים מתבארים יותר:
"גבי צירוף לטמא אחרים בכביצה אף אם נעשה גוש יהי[ה] ג"כ נ"מ במ"ש אם מחמת כמות או מחמת איכות דאי מחמת איכות אז צריך דווקא שיהי[ה] הפחות מכביצה הי[ה] בתחילה כביצה בזמן שקיבלו טומאה".
*
זה מה שכתבתי:
תודה שהבאת את לשונו.
רואים ממנה שהפשט שניסיתי לייחס לדבריו לא קשור כלל למה שהוא אומר. אבל עדיין לענ"ד הוא ביאור היטב ונכון בסוגיא של האם יש איסור מה"ת באכילת חצי שיעור ביוה"כ.
הסוגיא של פחות מכביצה לגבי טומאה לא שייכת כלל לסוגיא של חצי שיעור אסור מה"ת לגבי אכילה ביוה"כ.
עוד לפני הקטע השני שהבאת היה ברור שהוא מדבר על שאלה של כמות ואיכות. אנסה להסביר את זה בדרך של מבשרי אחזה אלוה למצוא איפה רואים את זה בחווייה אנושית פשוטה של כל אדם פשוט. אבל צריך להקדים קודם הקדמה חשובה.
קבוצת לימוד תלמוד עם ניר שטרן 