זה לשונו של הנ"י דף ב' ב' מדפי הרי"ף ביבמות:
"וכתבו התוספות דלרב ספרא דאמר בנים הרי הם כסימנין משעת עיבור קאמר, ובהכי לא תקשי הא דהכא דאמרי' שמא תמות לההיא דאלו נערות (דף לט א) דמקשה ומי מעברה דסבר דודאי תמות, דהתם קאמר דאילו קטנה היתה בשעת עבורה ודאי מתה והכא אמרינן דכשנתעברה ואחר כך ילדה מיהרה להביא גדלותה וגדולה היא משעת עיבורה".
.
אם קטנה רק "שמא תמות" ולא "וודאי תמות", אם כן ייתכן שבגר בקבר הוא נפקא מינא לירושת הבן שלה, שהיא התעברה בקטנותה ויש רק "שמא תמות" והיא במקרה לא מתה ולכן ילדה בן חי, ואז נאנסה מעט לפני היותה בת י"ב וחצי ולפני העמדה בדין מתה, ואם יש בגר בקבר בזמן העמדה לדין היא כבר בוגרת ובנה יורש את הקנס ולא אביה.
ובגמרא בכתובות כתוב בתני רב ביבי "שמא תתעבר ותמות" ולא כמו הגרסה ביבמות "שמא תתעבר ושמא תמות". יוצא שגם לפי הכרח חשבון הסוגיא, וגם לפי הגרסא, בכתובות הסוגיא אומרת שקטנה וודאי מתה. וזה סתירה לסוגיא ביבמות שממנה עולה במפורש שלמסקנא קטנה רק "שמא תמות" ולא וודאי וגרסינן ברב ביבי "שמא תמות".
***
אני מעתיק שוב את לשון הגמ' כתובות ל"ח ב':
"יש בגר בקבר ודבנה הוי או דלמא אין בגר בקבר ודאביה הוי.
ומי מעברא והתני רב ביבי קמיה דרב נחמן שלש נשים משמשות במוך אלו הן קטנה כו', קטנה שמא תתעבר ותמות כו'. ואיזוהי קטנה מבת אחת עשרה שנה ויום אחד עד שתים עשרה שנה ויום אחד פחות מיכן ויתר על כן משמשת כדרכה והולכת. כו'.
וכי תימא דאיעברא כשהיא נערה ואולידה כשהיא נערה, ובשיתא ירחי מי קא ילדה והאמר שמואל אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים.
ורש"י מדגיש שהיא וודאי תמות ולא רק שמא: רש"י מסכת כתובות דף לט עמוד א
ויתר על כן – על בת שתים עשרה שנה משמשת כדרכה שאם תתעבר לא תמות אלמא בקטנות לא מיעברא שיבא לכלל לידה דהא ותמות קתני.
*
וביבמות הגרסא ברב ביבי היא "שמא תמות" ומפורש שם בסוגיא למסקנא שזה דווקא "שמא"
תלמוד בבלי מסכת יבמות דף יב עמוד ב:
"תני רב ביבי קמיה דרב נחמן שלש נשים משמשות במוך קטנה כו'. קטנה שמא תתעבר ושמא תמות כו'
מדקאמר שמא תתעבר ושמא תמות מכלל דאיכא קטנה דמיעברא ולא מתה א"כ מצינו חמותו ממאנת ותנן אי אתה יכול לומר בחמותו ואם חמותו ואם חמיו שנמצאו אילונית או שמיאנו.
אימא 'שמא תתעבר ותמות'. דאמר רבה בר ליואי גבול יש לה קודם הזמן הזה אינה מתעברת כל עיקר תוך הזמן הזה היא מתה ועוברה מת לאחר זמן הזה היא חיה ועוברה חי.
איני והא תני רבה בר שמואל אי אתה יכול לומר בחמותו ואם חמותו ואם חמיו שנמצאו אילונית או שמיאנו שכבר ילדו
אלא לעולם 'שמא תתעבר ושמא תמות'.
ואלא קשיא הך, אמר רב ספרא בנים הרי הם כסימנים"
זו סתירה עצומה ונוראה, בכתובות מפורש ומוכרח ש"ודאי תמות" וביבמות מפורש ומוכרח "שמא תמות".
*
הנ"י בשם תוספות מתרץ שבנים הם כסימנין היינו שמוכיחים למפרע שהיא גדולה משעת עיבור.
.
הסוגיא ביבמות עוסקת בשאלה האם היא צריכה לשים מוך כדי לשמור על חייה. לא מדוייק לומר שזה בגלל שהיא וודאי תמות, שהרי יש מציאות שהיא תלד בנים חיים ותחיה. אמנם יתברר אז שהיא אכן היתה כבר גדולה אבל זה לא נוגע כלל לעניין של לשים מוך. כעת כשהיא בת י"א ומשמשת היא לא יודעת אם כבר גדלה לפני י"ב או לא, היא כעת שמה מוך כדי לשמור על חייה, ואי אפשר לנסח שהשמירה היא משום שאם תתעבר "וודאי תמות", שהרי אפשר שיימצא למפרע שהיא גדולה משעת עיבור מגיל י"א ואז לא תמות. ולכן לגבי השמירה על חייה שמתייחסת רק למציאות האם תמות או לא, ולא קשורה כלל לדיני גדלות או קטנות, בהכרח לומר "שמא תמות", ושקר לומר "ודאי תמות".
אחרי שאמרו "שמא תמות" לגבי הצורך לשמש במוך, הגמרא שואלת מכח הלשון "שמא", אם כן מצינו חמותו ממאנת.
ומתרצת הגמרא שאכן אפשר במציאות שבת י"א תלד, אבל אם ילדה היא לא תמאן כי בנים כסימנים והיא כבר גדולה. ואין אפשרות שתלד ועדיין דינה כקטנה ותמאן, אלא אם ילדה דינה כגדולה.
.
לעומת זאת הגמרא בכתובות לא עוסקת במציאות האם בת י"א יכולה ללדת ולחיות. הגמרא שם עוסקת בשאלה האם קטנה יכולה ללדת ועדיין יישאר דינה כקטנה. ועל זה התשובה היא שאם היא אכן קטנה מצד הדין אז היא וודאי תמות. אם במציאות ראינו בת י"א שילדה, זה אומר שהוברר למפרע שהיא היתה כבר גדולה בגיל י"א, אבל אם היא באמת קטנה היא בוודאי היתה מתה ולא רק שמא.
אם התעברה בגיל י"א וילדה בחיים, התברר למפרע שהיא גדולה משעת עיבור, אחרי ו' חודשים מהעיבור כשהעובר עוד בבטנה נגמרו ימי נערותה, וכשהיא יולדת היא כבר בוגרת. ואז אין ציור של בגר בקבר לנפ"מ של ירושת בנה דהיינו שמתה בנערותה כשכבר שיש לה בן, כי אם נולד בן חי בהכרח היא בוגרת עוד לפי הלידה.
כדי למצוא ציור של בגר בקבר מוכרחים לומר שהתעברה כשדינה נשאר קטנה בזמן עיבור וזה וודאי אי אפשר כי אם באמת היא קטנה היא וודאי תמות, וזה לא סותר לסוגיא של יבמות ששם רק נאמר שבמציאות ייתכן שלא תמות, אבל אם לא מתה אכן דינה כגדולה למפרע ולא נאמר בסוגיא של יבמות שמי שהיא באמת קטנה ייתכן שלא תמות, והסוגיא בכתובות על זה אומרת שלא ייתכן שלא תמות אם דינה כקטנה. ואין סתירה בין הסוגיות.
זה מתורץ רק לפי התוספות שבנים כסימנים משעת עיבור.
להרמב"ם שבנים הם סימנים רק משעת לידה אם כן כתוב ביבמות שייתכן שמי שדינה כקטנה בשעת עיבור תתעבר ותחיה. ואז לפי יבמות נאמר שהתעברה לפני י"ב, וכשילדה היא גדולה אבל רק נערה ולא בוגרת, ואז נאנסה ולפני העמדה לדין מתה, ומלאת ו' חודשי בגרותה היה בקבר ואז כבר יש לה בן, וזה סותר את מה שנאמר בכתובות שאי אפשר שיהיה בגר בקבר כשיש לה בן.
*
לכאורה קשה לפי מהלך התוספות, הגמרא בכתובות שואלת איך ייתכן שהנפ"מ בבגר בקבר לעניין בנה, הרי אינה יולדת כי תנא רב ביבי שמא תתעבר ותמות. והיו יכולים לתרץ נגרוס בתני בר ביבי שמא תתעבר ושמא תמות, כמו המסקנא של יבמות שזו הגרסה הנכונה ולפי זה באמת גם מי שדינה כקטנה בשעת עיבור לפעמים לא מתה, ובאמת בנים כסימנים כפשוטו רק משעת לידה ולהבא ולא משעת עיבור, והנפ"מ בבגר בקבר היא כפשוטה כלפי בנה והכל בא בשלום על מקומו.
.
אבל זה לא קשה, דרך הגמרא להשתמש בנוסחאות ישנות כדי לומר דברים שאין להם נוסח ישן. עורכי הגמרא ידעו ממקור מוסמך כלשהו שמי שהיא באמת קטנה אם תתעבר בוודאי תמות ולא רק שמא תמות. אולי ממסורת שאין לה נוסח קבוע ואולי מידיעתם את המציאות. מקור הידיעה לא היה הברייתא של רב ביבי אלא מקור אחר. אבל לא היה להם נוסח לומר את הידיעה הזו. במקום לנסח את הידיעה הזו בעצמם, הם העדיפו להעמיס אותה על נוסח ישן שקיים כבר, והשתמשו בתנא רב ביבי ובכוונה גרסו בו בדווקא שוודאי תמות ולא שמא תמות, ובעצם לא באו להביא את ה שבאמת אמר התני רב ביבי אלא רק השתמשו בו כנוסח כדי לומר בעזרתו את הידיעה העצמית שלהם שאם היא באמת קטנה היא בוודאי תמות. ומה שנאמר בתני רב ביבי בעצמו כשהוא עצמו אמר היה שמא תמות כמסקנת יבמות, ועורכי הגמרא גרסו וודאי תמות רק כדי להביא דרך זה את הידיעה שלהם.
הרי בגמרא כתובות נאמר שבגר בקבר נפ"מ לגבי בנה. ומקשים הרי תני רב ביבי שהיא תמות בוודאי ולא ייתכן שיהיה לה בן. מאיפה אתה יודע להקשות שהיא תמות בוודאי? מתני רב ביבי? הרי הגרסא בו הסקנו ביבמות "שמא תמות". אז מי שאמר בגר בקבר נפ"מ לגבי בנה כך גורס ולשיטתו רק שמא תמות ולא קשה עליו כלום. אל אמוכרחים לומר שמקור תוקף הקושיא ועוקצה שהוא הידיעה הוודאית המוכרחת שאין לערער עליה ואין לומר שיש מקום לשיטה החולקת עליה שאם התעברה וודאי תמות, נובע ממקור ידע אחר, רק שהרכיבו את המקור ההוא על הנוסח הישן של תני רב ביבי כדי לא להמציא לו נוסח מחודש. זה דבר שמצוי בגמרא פעמים לאין מספר וכך דרכה ומי שלא יודע את היסוד הפשוט הזה משתבש בהרבה קושיות שאינן קושיות אמיתיות.
*
נסכם לפ"ז את מהלך התוספות,
הגמרא ביבמות אמרה את מה שתני רב ביבי באמת התכוון לומר, שבמציאות אם בת י"א התעברה ייתכן שלא תמות. רק "שמא תמות".
הגמרא הבינה מזה שייתכן שמי שהיא באמת קטנה לדינא תלד ותחיה, ואז מצינו חמותו ילדה בת ונשארה קטנה לדינא וממאנת וקשה על המשנה.
ומתרצת הגמרא שכיוון שבנים כסימנים (ואין נפ"מ כעת אם רק משעת לידה ולהבא או גם למפרע משעת עיבור), כשחמותו ילדה את ביתה היא כעת גדולה מכח הלידה, אפילו בלי למפרע משעת עיבור, ולכן כשביתה נישאה ויש לה חתן היא כעת לא יכולה למאן כי היא כבר גדולה.
לגבי השאלה האם מי שהיא באמת קטנה ויולדת יש אפשרות שתחיה אין לנו תשובה מיבמות. אפשר שכן ואפשר שלא. רק שאין מציאות שקטנה תלד כי הלידה תמיד עושה אותה גדולה. אבל לו היתה מציאות שקטנה תלד איננו יודעים אם תחיה או לא.
הגמרא בכתובות ידעה מעצמה ולא מכח רב ביבי שמי שבאמת קטנה וודאי תמות אם תלד, ומכח זה דחתה את האפשרות לומר שבגר בקבר נפ"מ לגבי בנה. ואין לזה שום שייכות לסוגיא של יבמות ואין שום סתירה.
לפי הרמב"ם שבנים כסימנים רק משעת לידה יש סתירה. שנאמר בכתובות שהתעברה בקטנותה וילדה בנערותה כשהיא גדולה מכח שהיא כבר בת י"ב והביאה שערות וגם ילדה, וילדה בזמן נערותה ואז יש בגר בקבר עם נפ"מ לבנה. ומוכרח לרמב"ם שהקושיא בכתובות מבוססת על הידיעה שגם אם בנים כסימנים והלידה נותנת לה דין גדולה עדיין אם התעברה בקטנותה בוודאי שתמות. ואז אין שום צד במציאות שבת י"א שהתעברה תחיה, וזה סותר לסוגיא ביבמות שיש מציאות שהתעברה בגיל י"א ולא מתה.
מה שאין כן לתוס' שבנים כסימנים משעת עיבור ואז הסוגיא בכתובות רק אומרת שאכן יש צד במציאות שהתעברה בת י"א וילדה וחיה כמ"ש ביבמות, רק שאז הוברר שהיא גדולה משעת עיבור ובוגרת כבר בלידה וממילא אין בגר בקבר לגבי בנה, ומה שאמרו בכתובות שודאי תמות הכוונה שאם לא היתה גדולה בעיבור אז וודאי תמות, ואם חיה מוכרח שהיתה גדולה.
*
*
וזה לשון התוספות ביבמות:
"הרי הם כסימנים – פי' משעת העיבור ושפיר תני רב ביבי שמא תמות דבשנת י"ב פעמים חיה כו' ואז היתה גדולה משעת ההריון."
וכוונתם "ואז היתה גדולה משעת ההריון" ולכן כשילדה עברו כבר יותר מו' חודשים מאז גדלותה וכבר חלפו ימי נערותה והיא כבר בוגרת ולכן לא ייתכן שהנפקא מינא לבגר בקבר יהיה לירושת בנה ולכן אין סתירה מכאן לסוגיא ביבמות. שלכאורה לפי הסוגיא כאן שמסקינן "שמא תמות" עולה שייתכן שיהיה בגר בקבר כשיש לה בן, ומתרצים התוספות שאז היתה גדולה משעת הריון ובגרותה היתה כבר כשעוברה היה בן ו' חודשים ולכן עדיין לא מצינו בגר בקבר כשיש לה מקודם בן.
(מי שערך את התוספות וקיצר אותן היה ברור לו שכל מי שיקרא את הלשון הזה יבין שזו כוונתם להקשות מכתובות ולתרץ. האמנם מי מאיתנו היה יכול להבין את זה לולא הנ"י ושאר ראשונים היו מבארים?)
*
.
קשה לשיטת תוס' לשון הקושיא בכתובות "ומי מיעברא". משמעות לשון זה האם בכלל היא מתעברת וחיה?. לפי התוס' באמת היא כן מתעברת וחיה רק שאז הוברר שהיתה גדולה ונערה בשעת עיבור והבגר היה כשהעובר בן ו' חודשים ואין מציאות של בגר בקבר אחרי הלידה. והקושיא היתה צריכה להיות הרי אם מיעברא היא כבר גדולה משעת עיבור ואיך יהיה בגר בקבר, ולא נכון לשאול האם בכלל מתעברת וחיה.
אפשר לתרץ שכיון שאת הידיעה שלא ייתכן שתתעבר כשהיא באמת קטנה ניסחו בשימוש נוסח רב ביבי, התאימו את נוסח הקושיא לנוסח של רב ביבי ששם מדובר שלא מיעברא.
גם מה שלפי פירושם מדובר בכתובות שמה שנאמר קטנה ותדאי תמות, אין הכוונה שבמציאות וודאי תמות שהרי אפשר שלא תמות ותימצא גדולה משעת עיבור, אלא הכוונה שאם היא קטנה באמת, ולא נאמר שנמצאה גדולה, אז וודאי תמות. וזה לא אמירה נכונה, שהרי כל שילדה וחיה אמרינן שזה גופא נותן לה דין גדולה, אז האמירה הנכונה היא לא שקטנה שילדה ודאי תמות אלא שקטנה שילדה חיים וודאי דינה כגדולה וממילא כל שאינה בכלל זה, דהיינו ילדה ומתה, היא קטנה. ומה שקטנה תמיד מתה בלידה אינו נכון לומר שגדרו כי במציאות קטנה אינה יכולה לחיות אלא שהגדר הוא שנקבע שבנים כסימנים וממילא כל שחיה נקבע עליה דין גדולה וזה עצמו מכריח שאי אפשר שתהיה קטנה וילדה וחיה.
גם זה אפשר ליישב שכיוון שהעורך השתמש בנוסח ישן והגיהו לגרסה של ודאי תמות ודלא כהגרסא ביבמות כדי לרמוז על שיטתו ודעתו עצמו באמצעות שיני זה, לכן הוא נצמד לנוסח הישן גם בזה שבמקום לומר פשוט שבנים כסימנים הוא אומר בדרך דחוקה שקטנה וודאי תמות כל שלא ילדה וחיה ונמצאה גדולה.
*
ועוד קשה לשיטת תוס', הרי הגמ' בכתובות בהכרח סוברת כרב ספרא שבנים כסימנים, למרות שזה לא נאמר שם. שאם בנים לא כסימנים אז הגרסה ביבמות שמא תתעבר ושמא תמות אומרת שייתכן שקטנה תלד ותחיה ועדיין דינה כקטנה ואז ייתכן בגר בקבר כשהיא קטנה.
ואם כן הגמ' בכתובות יכלה להקשות לא מכח ידיעת העורך שקטנה וודאי תמות אלא מכח רב ספרא שהיה קדמון יותר ואמר בפירוש שבנים כסימנים וממילא לא ייתכן שיהיה בגר בקבר נפ"מ לבנה, כי אם ילדה ונמצאה גדולה משעת עיבור הרי הבגר היה כשהעובר היה בן ו' חודשים ובהכרח ילדה כשהיא כבר בוגרת ולא ייתכן שהבגר יבוא אחרי הלידה. מה שלשון רב ספרא ברור ופשוט ולא צריך לרמוז על ידי שינוי גרסא בנוסח ישן, זה לבדו לא קשה כל כך כי דרך הגמרא לרמוז על ידי תיקון נוסח ישן, אבל מה שמקור הידיעה שאם ילדה וחיה היא גדולה הוא מכח ידיעת העורך זה הרי קושיא קלושה יותר מאשר שמקור הידיעה הזו יהיה רב ספרא ולכן יש כאן קושי גדול לשיטת תוספות.
וזו לענ"ד סייעתא גדולה לשיטת הרמב"ם שלשיטתו מרב ספרא לחוד אין קושיא על כך שבגר בקבר נפ"מ לבנה, ולכן הקשו שבאמת קטנה שהתעברה וודאי תמות.
*
ובאמת לענ"ד אין הכרח כלל לתרץ את סתירת הסוגיות, שזו דרך הגמ' בהרבה מקומות שיש סוגיות סותרות וזו מחלוקת. כמו שיש מחלוקת שרבא אמר כך ואביי אמר כך, כך יש גם מחלוקת בין שני עורכים של הגמרא שכל אחד מהם כתב את סוגייתו כסתמא וכתב את הגרסה והמסקנא לפי שיטתו, וזו כמו כל מחלוקת אמוראים. מכיוון ששני החולקים שניהם היו עורכים אחרונים של הגמרא ושניהם היו שווים בזמן וחשיבות ולא היה עורך אחד אחריהם שיישב את הסתירה שביניהם או ידון בה, נשאר בחתימת התלמוד שתי סוגיות חלוקות ששתיהן סתמא דגמרא בלי דיון במחלוקת ביניהן, והפוסקים שבאו אחרי הגמרא פוסקים כאחת הסוגיות ונגד השנייה.
והעורך של כתובות סבר שהגרסא המקורית של רב ביבי היתה "ותמות" ודלא כהעורך של יבמות, ולא סבר שאפשר בכתובות לתרץ שנגרוס ברב ביבי שמא תמות כי לשיטתו אין גרסת אמת כזו, ובאמת כל בת י"א שהתעברה וודאי תמות במציאות, והקושיא בכתובות היא מכח דברי רב ביבי ולא מידיעה חיצונית של העורך.
והעורך של יבמות סובר שמא תמות ולשיטתו אכן אפשר שבגר בקבר יהיה נפ"מ לבנה אם נישאר כהפשטות שבנים כסימנים הם משעת לידה ולא למפרע.
כאן אין נפ"מ להלכה להכריע בין הסוגיות כי בכתובות פוסקים כפשיטותא דאביי ולא כבעיא דרבא כמ"ש בכס"מ הלכות נערה בתולה א' ט"ו. וביבמות פוסקים כחכמים שמשמשת כדרכה וכיוון שבנים כסימנים לא מצינו חמותו ממאנת ואין שום צורך לפסוק להלכה האם קטנה שהתעברה שמא תמות או ודאי תמות. ואם היה נפ"מ להלכה היינו יודעים לפי פסיקת הרמב"ם שהכריע כאחת הסוגיות.
זה נראה לענ"ד היישוב האמיתי והפשוט לשיטת הרמב"ם.
.
שוב ראיתי שמיושבת בזה קושיא עצומה על הרמב"ם.
רמב"ם הלכות אישות פרק ב:
"הבת שילדה אחר שתים עשרה שנה אף על פי שלא הביאה סימן לא עליון ולא תחתון הרי זו גדולה, בנים הרי הם כסימנין."
הרמב"ם מפרש בנים כסימנים כפשוטו, כמו שסימנים רק מעל גיל י"ב כך גם בנים רק מעל גיל י"ב.
אמנם ביבמות מפורש להדיא שבנים כסימנים גם לפני י"ב. וכך כתבו כל הראשונים.
"קטנה שמא תתעבר ושמא תמות. כו'. ואיזו היא קטנה מבת י"א שנה ויום אחד עד י"ב שנה ויום אחד"
על הגיל הזה אמרו שאפשר שתלד ואז מצינו חמותו ממאנת. ועל אותה לידה, בגיל הזה, מתרצת הגמ' בנים כסימנים ולכן היא גדולה.
וממילא אי אפשר להעמיד שבנים כסימנים רק לאחר י"ב, שאם כן אם ילדה לפני י"ב ואז בנים לא כסימנים הרי היא קטנה ונמצאת חמותו ממאנת כי לסוגיא ביבמות אפשר שקטנה בת י"א תלד ותחיה, שהרי על בת י"א אמרו שמא תמות וגרסינן שמא תמות.
וזו קושיא שאין עליה תשובה כלל, אלא רק אם נאמר שהרמב"ם פסק להלכה כהסוגיא בכתובות ודחה מההלכה את הסוגיא ביבמות. לפי מה שכתבתי לעיל שהן חלוקות. ולפי הסוגיא בכתובות קטנה בוודאי תמות אם תתעבר ולכן לא מצינו חמותו ממאנת. ואפשר שהרמב"ם הכרע ככתובות כי זה מתאים לפשט לשונו של רב סרא שבנים כסימנים והרי סימנים הם רק אחרי י"ב וממילא גם בנים כך. ואם נאמר שבנים מוכיחים שגדלה לפני י"ב למה לא נאמר כך גם על שערות?
ועוד הרי אמרינן ביבמות "אמר רב ספרא בנים הרי הם כסימנים ואית דאמרי בנים עדיפי מסימנים למאי נפקא מינה דאפילו לרבי יהודה דאמר עד שירבה השחור בבנים מודה" וקשה למה לא אמר שבנים עדיפי מסימנים שמועילים לפני י"ב. ולכן דחה הרמב"ם את הגרסא ביבמות שמא תמות והכריע ככתובות וודאי תמות.
וצריך לומר שהרמב"ם דחה גם הברייתא המובאת ביבמות "תני רבה בר שמואל אי אתה יכול לומר בחמותו ואם חמותו ואם חמיו שנמצאו אילונית או שמיאנו שכבר ילדו" שהיא מכריחה שיש מציאות של קטנה יולדת וחיה. כי לשיטתו מוכרח שבעל הסוגיא בכתובות דחה את הברייתא הזו. ורב ספרא היא מימרא שעומדת בפני עצמה ולא תלויה במחלוקת עורכי הסוגיות. ומסייע להכרעת הרמב"ם גם מימרא דרבה בר ליואי ביבמות שאמר שודאי תמות שהיא מימרא שנמסרה בפני עצמה ועורך הסוגיא ביבמות נשאר בסתירה אליה שלא תורצה.
******************************
הגמרא ביבמות מביאה תני רבה בר שמואל שאומר על חמותו קטנה שלא ממאנת כי כבר ילדה. ומכאן מוכרח שהיא לא בוודאי תמות כשיולדת בקטנותה.
הרמב"ן מפרש את הקושיא "ואלא קשיא הך", ששואלים על ההסבר לרבה בר שמואל, למה באמת היא לא ממאנת אם ילדה הרי עדיין היא קטנה, והגמ' מתרצת שהטעם שאינה ממאנת הוא כי בלידה הבנים נותנים לה דין גדולה כי הם כסימנים.
זה דוחק עצום בלשון הגמרא, כי כששואלים מאי טעמא על הברייתא שעכשיו הבאנו לא שואלים בסגנון כזה של "ואלא קשיא הך" (אלא ישאלו ומאי טעמא אינה ממאנת, וכיו"ב), סגנון השאלה מורה שהברייתא סותרת למשהו אחר שהבאנו מקודם.
לכן כשלמדנו חשבתי שהקושיא היא על הלשון של רבה בר ליואי (שהגמרא במפורש אומרת שנאמר בו ש"וודאי תמות"), ושואלים אחרי שהבאנו ברייתא של רבה בר שמואל מעכשיו קשיא הך, כלומר הלשון של רבה בר ליואי, וזה יתאים מאוד לסגנון הקושיא "ואלא קשיא הך". אבל אז לא יהיה מובן מה התירוץ, כלומר איך האמירה של רב ספרא שבנים הרי הם כסימנים מתרצת את הסתירה מהברייתא של רבה בר שמואל על לשונו של רבה בר ליואי.
לפי פירוש הרמב"ן קשה מה נשאר בסוף עם רבה בר ליואי. מסקנת הגמרא היא "שמא" תמות. ורבה בר ליואי הרי אמר מפורש שודאי תמות, והגמרא הרי מביאה ממנו ראיה שנכון לגרוס ותמות ולא שמא תמות. אז יוצא שמסיקים לדחות את רבה בר ליואי ולא אומרים במפורש שדוחים אותו וזה דחוק.
התוספות והרמב"ן ביבמות י"ב ב' עומדים על השאלה הזו מה נעשה עם רבה בר ליואי לפי המסקנא של יבמות ששמא תמות, ואומרים כמה תירוצים דחוקים מאוד. הכי פחות דחוק לדברי הרמב"ן הוא לומר שרבה בר ליואי פשוט נדחה למסקנא. וגם זה מאוד לא נוח בסגנון הגמרא.
יש כבר שתי סיבות לומר שהקושיא "ואלא קשיא הך" מכוונת לדברי רבה בר ליואי, האחת שזה סגנון הלשון לשאול סתירה ממירא שנאמרה קודם ולא לשאול מאי טעמא, והשנייה שאז לא צריך לדחוק שדברי רבה בר ליואי נדחו בשתיקה בלי התייחסות. אם נמצא הסבר טוב איך דברי רב ספרא שבנים הם כסימנים מתרצים את הקושיא על רבה בר ליואי נרויח הרבה בקריאת לשון הסוגיא בלי לדחוק.
*
הרמב"ן כתב ביבמות דף יב עמוד ב:
"ולרב ספרא הא דתני רבה בר ליואי הכי פירושו קודם הזמן לעולם אינה מתעברת, תוך הזמן כלומר שלא מהרה גדלות שלה היא מתה ועוברה נמי מת, ובזה אנו יודעין שהיא תוך הזמן שלה, לאחר הזמן שניהן חיין הילכך כל שאתה רואה ששניהן חיין לאחר זמן הוא שכבר הגדילה,
ויש לפרש דרבה בר ליואי מידחיא מדתני רבה בר שמואל דאיהו שמא תתעבר ותמות תני, וכן משמע לישנא דגמרא."
הרמב"ן לא מפרש שהקושיא "ואלא קשיא הך" היתה על רבה בר ליואי אלא לשיטתו היתה על ההסבר למה בגלל שחמותו ילדה היא לא תמאן. אבל קשה לו עדיין מה נעשה עם רבה בר ליואי שאמר שודאי תמות. לפירושו הראשון אפשר לומר שהקושיא "ואלא קשיא הך" היתה על רבה בר ליוואי שאמר ודאי תמות והרי הברייתא שאומרת שכבר ילדו מוכיחה שלא וודאי תמות. והתירוץ הה שמכיוון שלרב ספרא בנים כסימנים אפשר לפרש דברי רבה בר ליואי כמ"ש הרמב"ן ולא מוכרח מדבריו שבמציאות תמיד תמות.
זה כמובן דחוק אבל לענ"ד פחות דחוק מהפירוש של הרמב"ן.
קבוצת לימוד תלמוד עם ניר שטרן 
הערת "מטא" כמו שאתה קורא לזה…
החזו"א ראה סכנה עצומה של חורבן מוחלט לכל עולם הישיבות וממילא (לשיטת הליטאים שרק אצלם יש תורה) לכל מציאות התורה בעולם כלל, הנובעת מהשפעתו של הגר"ח על הישיבות.
הגר"ח אחז בדרך של להסתכל על הדברים עצמם שעומדים מאחרי הטקסט. יש בזה מתיקות נפלאה. אבל לפני שמסתכלים על המציאות שעומדת מאחרי הטקסט חייבים קודם להסתכל על הטקסט כטקסט, בלי זה אתה בכלל לא יודע מה כתוב ואין שחר להסתכלות על המציאות עצמה והיא נעשית רק דמיונות בעלמא.
בדורות הסמוכים לפני הגר"ח לא הסתכלו כלל על המציאות של צורת השמועה ורק התפלפלו מבחוץ. הגר"ח מבחינת חינוך לתלמידים בא להראות את ההסתכלות על תוכן הדברים ולקח כמובן מאליו את ההסתכלות על הטקסט ולא עסק בזה בכתביו ושיעוריו, אם כי בלי ספק כשלמד בעצמו לפני מסקנותיו והסתכלותו בהכרח עסק היטב בהתבוננות בטקסט וחשבון הפשט.
מה שהחזו"א ראה בימיו, כתולדה מזה שהתלמידים הצעירים הסתנוורו כולם מהגר"ח ומחמת העצלות הטבעית עזבו את ההתבוננות היסודית בקריאת הטקסט וחשבון הפשט בסגנון מהרש"א וישר קפצו לסברות שנשמעות כמו התבוננות בדברים עצמם וממילא כל סברותיהם הבל ואין להם מושג מה בכלל כתוב. וזה יוביל בדור הבא לשכחה גמורה של הלימוד האמיתי.
החזו"א צועק על זה הרבה כמה חייבים ללמוד מהרש"א שמחנך לשים לב היטב מה כתוב בטקסט. הוא כותב שקודם כל מוכרחים לטחון את הפשט מה בכלל כתוב לקמח דק הדק היטב, ואז העם ההולכים בחושך רואים אור גדול שהסברא שהיא צורתא דשמעתתא ועומקה ותוכנה מאירה מאליה מהדברים.
לדעתי הלחץ החינוכי הזה של החזו"א השפיע על לימודו והוא הולך רחוק מדי בכיוון הזה והרבה פעמים מפספס את העומק ומוצא כל מיני פתרונות טכניים ופשטניים ולא משכנעים כאילו בכוונה מתחמק מלהתבונן לעומק בסברא, אם כי לפעמים הוא כותב סברות עמוקות בעצמו, וגם בירורו את הפשט לענ"ד לא תמיד ברור ומשכנע. אבל ביסוד הדברים הוא וודאי צודק.
מה שעשיתי במייל הקודם (אלה הדברים שברשימה כאן) הוא להסתכל יותר ברור רק על הטקסט, בלי לעסוק בנסיון להסתכל על התוכן, על המציאות שעמדת מאחרי הלשונות של הגמרא. ואז רואים ברור את הקושיא על הרמב"ם וכשרואים אותה מספיק ברור, מבחינת חשבון הפשט לחוד בלי להעמיק בהבנה וסברא והתבוננות בתוכן, רואים שבעצם אינה קושיא כלל ואדרבא מהלך הרמב"ם בפשט קריאת הטקסט פשוט ומרווח הרבה יותר משל התוספות.
זה רק הכנה להסתכלות העמוקה מה המציאות של סימן וכל כיו"ב, שעל זה ננסה עוד להתבונן בעקבות הגר"ח. מה שמתורצת הקושיא לא קשור לצורך ללמוד את הגר"ח שהרי הוא בא להתבונן בדברים לא רק כדי לתרץ את הקושיא ולא דווקא לאור הקושיא, אלא היא רק נקודת מוצא וגם בלעדיה צריך להבין ולהתבונן ולשאול האם הסימן הוא כל תהליך העיבור לידה או רק הלידה ולמה שיהיה כך או כך וכיו"ב שאלות והבנות.