בפרשת בהעלותך גם כתב רבינו דברים בעניין זה:
.
.
.
ונראה בביאור דבריו,
בבמדבר י"ב כתוב:
"פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת יְהוָה יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה. ט וַיִּחַר אַף יְהוָה בָּם וַיֵּלַךְ. י וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָעַת."
במורה נבוכים א' כ"ד בפירוש השני מתפרש הפסוק: מנם אומרו: "וַיִּחַר אַף יְהוָה בָּם וַיֵּלַךְ" (במדבר יב, ט), יש בו שני הענינים יחד. כלומר, עניין הסתלק ההשגחה המכונה בהליכה, וענין התפשט הדבר והגלתו והראותו, כלומר החרון אף אשר הלך ונמשך אליהם, ולזה שבה מצורעת כשלג."
צריך ביאור כיצד ניתן לפרש שני פירושים שונים ביחד, ועוד צריך ביאור למה הוסיף הרמב"ם את הפירוש על הליכה כהתפשטות שהוא מוקשה וגם מוקשה שיהי שני פירושים ביחד, ולמה לא הסתפק בפירוש שוילך היינו הסתלק. אמנם הרוגצ'ובר לא עוסק בזה.
הרוגוצ'ובר מתייחס לפירוש השני שוילך הוא התפשט הדבר והגלותו והראותו.
לכאורה היה אפשר לפרש שוילך במשמעות של התפשטות החרון והגלותו והראותו, היינו שמה שנעשתה מצורעת זה הגילוי של החרון והתפשטותו.
אמנם לפי זה אין כל כך הבדל בין שני הפירושים, שהרי גם לפי הפירוש של הסתלקות הצרעת היא גילוי של החרון, והוא הסיר השגחתו והיא קיבלה את עונשה שהוא גילוי החרון והתפשטותו.
.
.
.
לכן מפרש רבינו את הפירוש השני ברמב"ם, דהיינו שוילך הוא התפשט הדבר והגלותו והראותו, ומה שהחרון אף הלך ונמשך אליהם, היינו שהקב"ה ברא מציאות שנקראת חרון אף, והם ראו אותה ממש והיא הלכה אל מרים ועשתה אותה מצורעת.
כן מבואר מלשון רבינו בבהעלותך:
"דר"ל דראו האף שהוא מהלך, ר"ל דהוה לא גדר הסתלקות [דהיינו הפירוש הראשון של הרמב"ם בפסוק] רק מציאות."
.
.
וזה הפירוש של הגמ' בזבחים ק"ב ב':
"אלא כבוד גדול חלק לה הקב"ה למרים אותה שעה אני כהן ואני מסגירה אני חולטה ואני פוטרה". וגרסת רבינו "אני מטמאה כו'." ואינו כהגרסה שלנו וצ"ע.
.
הנה בים סוף נגלה אליהם כגיבור עושה מלחמה ובהר סיני כזקן, וביחזקאל א כתוב:
"כו וּמִמַּעַל, לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל-רֹאשָׁם, כְּמַרְאֵה אֶבֶן-סַפִּיר, דְּמוּת כִּסֵּא; וְעַל, דְּמוּת הַכִּסֵּא, דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם עָלָיו, מִלְמָעְלָה. כז וָאֵרֶא כְּעֵין חַשְׁמַל, כְּמַרְאֵה-אֵשׁ בֵּית-לָהּ סָבִיב, מִמַּרְאֵה מָתְנָיו, וּלְמָעְלָה; וּמִמַּרְאֵה מָתְנָיו, וּלְמַטָּה, רָאִיתִי כְּמַרְאֵה-אֵשׁ, וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב. כח כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר יִהְיֶה בֶעָנָן בְּיוֹם הַגֶּשֶׁם, כֵּן מַרְאֵה הַנֹּגַהּ סָבִיב–הוּא, מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד-יְהוָה; וָאֶרְאֶה וָאֶפֹּל עַל-פָּנַי, וָאֶשְׁמַע קוֹל מְדַבֵּר. "
הנה אותו אל שראו הוא אור נברא שנראה בחזון הנבואה וכמובן לא עצמות הבורא. ואם כן הוא סוג של מלאך או שכל נבדל, ואל הבורא עצמו. והרי יחזקאל מתאר מלאכים ומתאר את דמות הבורא עצמו כדבר נבדל מהמלאכים. וכן ביציאת מצרים שנאמר אני הוא ולא אחר, לא על ידי מלאך וכו'" הרי אין הכוונה לבורא עצמו אלא לאור נברא שהוא דמותו בעצמו כ"אני" ולא מלאך.
אלא יש שני סוגים של אור נברא, אחד נגלה כמלאך ואחד נגלה כעצמו של הבורא אבל גם הוא אינו אלא אור נברא כמו המלאכים ולא עצמותו.
הרי כל מי שמצטרע הקב"ה עשה אותו מצורע שהרי הוא עושה כל מה שבעולם, אלא מה שאמר בזבחים אני מטמאה הוא עניין אחר, שברא אור שהוא מסמל את דמותו עצמו, וכמו שביציאת מצרים ברא אור שמסמל את דמותו עצמו ועל זה נאמר אני הוא ולא אחר. ומשה אהרן ומרים ראו את החרון הזה בחזון הנבואה כעצם שקיים בממשות. וזה ההבדל בין הפירוש הראשון שלפי מרים נעשתה מצורעת כמו כל מצורע רגיל שהקב"ה מסובב כל הסיבות הוא הסיבה הראשונה לזה, אבל הצרעת באה מהטבע כמו מחלה או מסיבת החטאים שגם זה לפי הרמב"ם מהטבע כמו שביארתי היטב בע"ה בביאור על מורה נבוכים על חלק א' פרק ע"ב עיין שם.
ולפירוש השני ראו ממש מציאות גמורה ממשית שהיא חרון האף איך הוא קיים והולך אל מרים ועושה בה צרעת כמו שארי טורף הולך ונושך.
ונראה שלזה התכוון רבינו שכתב על הגמ' בזבחים "ור"ל דהוי עצם" כלומר שהחרון אף והצרעת שמונחת בו הם עצם, כלומר עצם שקיים ממש.
.
.
ואז כותב רבינו:
""ר"ל דשם הוה הטומאה וטהרה בגדר מציאות לא העדר"
הכוונה לא לשאלה האם טומאה היא מציאות של משהו ולא רק העדר טהרה. שזה פשוט שאפשר לומר שטהרה היא מציאות חיובית ואז נאמר שטומאה היא העדר טהרה, ואפשר גם לומר שטומאה היא מציאות חיובית ואז טהרה היא העדר טומאה. ושני צדדים אלה מסתברים וקלים להבנה ורבינו אל עוסק בהם כלל. אלא הכוונה רק למה שגם טהרה וגם טומאה שניהם ביחד מציאות חיובית ואין אחד מהם העדר של השני. וזה חידוש ועל זה הוא דן.
לכאורה כל שני הפכים אחד מהם חיובי והשני העדר שלו. וכמו שקור הוא העדר של חום וחושך הוא העדר של אור. וכאן אין לומר שהטומאה היא העדר טהרה שהרי הבורא עשה את הטומאה של הצרעת כעצם שיש בו ממשות ויש לו מציאות חיובית. והטהרה אולי מסתבר לרבינו שהיא מציאות חיובית, ובזבחים הרי נאמר "אני מטהר" ומשמע שהוא עושה לה טהרה חיובית שיש בה עצם ממשי כמו שמ"אני מטמאה" משמע שהטומאה שעשה לה היא בממשות ושי לה מציאות חיובית.
ולכן הוקשה לרבינו שאו שנאמר שהטהרה היא העדר טומאה או שהטומאה היא העדר טהרה, אבל שיהיו שניהם חיוביים זה קשה. והרי מה יהיה הדין אם אין לא טהרה ולא טומאה? וכמו שנאמר שאין חום ואין קור בדבר כלשהו ואז מה יהיה טיבו, ולכן אומרים שאחד מהם חיובי והשני העדר שלו.
וזה שהביא מקידושין ל"ט ב' שמי שיש לו מצוות ועברות באופן שווה, לפי הדעה שיש מתן שכר למצוות גם בעולם הזה, עושים לו יום אחד טוב לשכר על המצוות ויום אחד רע לעונש על העברות. שהרי אין הכרעה וצריך גילוי בעולם הזה לשכר המצוות ולעונש והעברות ומוכרח שיהיה חצי חצי. ושם הרי הטוב והרע שניהם חיוביים ואין אחד מהם העדר של חברו. שהרי כל אחד הוא גילוי מוכרח של השכר או העונש. ושם הרי יתכן שתהיה מציאות של לא שכר ולא עונש, ואם כן שם כך יש לפרש שניהם חיוביים ואחרי שמצאנו שאפר ששני הפכים יהיו חיוביים כך נפרש גם כאן. כיוון שעל הטומאה נאמר אני מטמאה ומזה משמע שהוא טומאה חיובית, גם על הטהרה נאמר אני מטהרה וצריך לפרש שהיא טהרה חיובית. ומה יהיה דינו של דבר שאינו לא טמא ולא טהור שמא יש לרבינו תירוץ לזה.
ועיין בזה בקידושין ס"א ב'. ובסוף אעתיק צילום של דברי רבינו שם.
.
.
על זה הקשה רבינו מתורת כהנים:
"ספרא בחוקותי פרשה ב פרק ד
(א) אף אני – איני מדבר אלא באף אני אשר בניתי אני אהרוס אני אשר נטעתי אני אתוש וכן הוא אומר הנה אשר בניתי אני הורס ואשר נטעתי אני נותש. אעשה זאת – זו קשה לכם יותר מכל ששמי הגדול הוי עליכם כבעל חוב לכם, מידיכם היתה זאת אין הרעה יוצאת מלפני לעולם וכה"א מפי עליון לא תצא הרעות אלא הטוב:"
מלאכי א' ט' : "וְעַתָּה חַלּוּ נָא פְנֵי אֵל וִיחָנֵנוּ מִיֶּדְכֶם הָיְתָה זֹּאת הֲיִשָּׂא מִכֶּם פָּנִים אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת."
.
.
מה שיש רע בעולם הוא משום שבני אדם בסכלותם מזיקים לעצמם על האופן שכתב בפירוש המשניות על סוטה ט' ב':
"אמר ה' כי ימצא, ואם היה קרוב לעיר הגוים השכנה לנו והיא הנקראת ספר הרי זה כאלו המציא עצמו להריגה."
וכמו שביאר הרמב"ם בחלק ג' ממורה נבוכים על הרע שהוא לא מהבורא אלא בני אדם בסכלותם מזיקים לעצמם או משום שכך טבעו המוכרח של החומר שעניינו העדר והיות בחומר מכריח שיהיו ענייני רע מחמת החומר.
ומהקב"ה לא יוצא רע כמ"ש בתורת כהנים.
ואם כן איך יצא מהקב"ה בריאה כזו שהיא החרון אף שיש בו ממשות ומציאות חיובית והוא הולך ומזיק את מרים?
.
.
על זה מתרץ רבינו שבאמת החרון אף הזה לא עשה צרעת כלל וממילא אינו דבר רע.
שמרים היתה כושית והחרון אף עשה לה נגע שנראה בהיר מהעור. ואז הקב"ה עשה תא כל עורה בהיר מאוד, ואז הנגע כבר לא היה בהיר מהעור וכב רלא היה לו דין של נגע. ונמצא שאותו דבר שהקב"ה עשה הוא בלי שחל שום שינוי בו כעת אינו נגע ונמצא שהקב"ה לא בא ממנו חרון אף שעושה נגעים.
ובסוף מוסיף רבינו שהשינוי בגוון העור שלה היה כל כך גדול שהנגע נעשה לא רק כהה אלא כהה מן הכהה ולפי הירושלמי זה טהור לגמרי ולא רק כדינו של כהה בלבד.
.
.
הרב אורי מייטליס שלח אלי צילום של דברי רבינו בקידושין:
קבוצת לימוד תלמוד עם ניר שטרן 