התכתבות לפום ריהטא על שיטת הרוגוצ'ובר לגבי עצם בלתי מתחלק

עצם בלתי מתחלק


הגישה לגבי האגדתא של כמה טיפות יש בים היא נפלאה. כולם קוראים את זה, מרימים גבה במקרה הטוב, לרוב גם זה לא, וממשיכים הלאה. כאילו זה נכתב כדי שיתעלמו ממנו. לא ראיתי מי שנעצר ושואל מה בעצם כתוב כאן, ומתמודד עם זה באמת.
אבל קשה לי איך שהרוגוצ'ובר לומד את זה. הרי אם היו אומרים שהתלמידים יודעים לשער כמה לוגין יש בים זה לא היה מוכיח שום דבר לגבי המחלוקת על חלק שאינו מתחלק. גם לשיטת אריסטו שאין חלק שאינו מתחלק יש מידות נפח לנוזלים.
אפשר לפרש שטיפה כאן פירושה מידת נפח של טיפה. כידוע יש למים גודל קבוע של טיפה, הרי יש תרופות שלוקחים לפי מספר של טיפות, וזה מודד בדייקנות את מידת הנפח.
בחז"ל טיפה משמעה מידת נפח הכי קטנה, וזה משום שבאופן מעשי אי אפשר לחלק טיפת נוזל, כי היא נדבקת לכלי שהיא דבוקה בו (לנוזל יש תמיד קרום וצריך משקל מסויים לנתק אותו ממה שהקרום מדביק אותו למקום שהוא נמצא בו. אם נופלת טיפה על שולחן למשל אתה רואה אותה כמו כיפה והיא לא מתפשטת לכל רוחב השולחן, או אחרי ששוטפים כוס צריך לנגב אותה, ולא כל הנוזל נופל לרצפה מיד, זה בגלל הקרום, והוא עוטף את הטיפה והיא מתנתקת כטיפה רק כשנצבר בה משקל מסויים קבוע. פחות מטיפה זה דבוק למשטח וזה לחלוחית ולא כמות נוזל שאפשר לשער לפי נפח). לכן אומרים טיפת זרע ועוד כיו"ב הרבה.

אם תשאל למה לא אמרו שהם ידעו לשער כמה לוגין יש בים, אפשר שנקטו במידת הנפח הכי קטנה, ועוד שהמים נכנסים לים כטיפות גשם, ויוצאים ממנו לעבים ושם נשחקים לטיפות, כמ"ש ילקוט שמעוני בראשית כ', שהשחקים שוחקים את המים כמו ריחיים וטיפה לא נוגעת בחברתה (אחרת קשה למה המים לא נופלים כגוש אחד גדול כמו כששופכים מדלי בבת אחת). ומצד עצמם המים מתחלקים לטיפות, לכן אפשר שנקטו דווקא נפח לפי טיפות. אין סיבה עצמית לשער נפח דווקא בלוגין, אפר הרי גם בסאין או קבין, אז הם נקטו לפי טיפות, יכולות להיות כל מיני סיבות, זו לא קושיא גדולה. לשיטת הרוגוצ'ובר הגמרא הרבה יותר מוקשה, כי לשון טיפות משתמשים בו בכל מקום ומתכוונים לטיפות ממש ולא לחלקיק הבלתי מתחלק. לפי המדברים כל המציאות היא מאותם חלקיקים, שכשלעצמם אין להם נפח כלל וגם לא מספר, רק בקיבוצם הם מקבלים נפח ומספר, ואין חלקיקי מים לחוד וחלקיקי עפר לחוד וכיו"ב, כל החלקיקים זהים, ואם כן למה לקרוא להם טיפות "מים". יש חלקיקים שמקבלים מקרה להיות מים, ואין שום סיבה לומר שהמספר של החלקיקים האלה קבוע, כל רגע, במקרה, מספר מסויים של חלקיקים נופל בהם המקרה להיות מים ואין שום יכולת לקבוע כמה חלקיקים כעת נפל בהם המקרה לקבל איכות של מים, כי זה מקרה ואינו לפי שום סיבה שכלית שנוכל לשער לפיה, וגם הוא משתנה בלי שום חוקיות.

כבר דיברנו על זה פעם, שלא ייתכן שהרוגוצ'ובר באמת סובר כמו שיטת המדברים בזה. שהרי אם יש צורה אז החומר הוא כמו צל של הצורה שהיא מקור הממשות והמציאות, ואין מקום לומר שיש בחומר ממשות עצמית שגורמת שאי אפשר לחלק אותו בלי סוף. הרי כל חלקיק חומר, אם יש בו נפח אתה יכול לחשוב שיתחלק. כי כל מספר אפשר לחשוב על מספר קטן ממנו, ואם נפח החלקיק הוא מספר פלוני, תחשוב על מספר שהוא חצי פלוני וזה יהיה חצי מנפח אותו חלקיק. לכן הוכרחו המדברים לומר שלחלקיק אין בכלל נפח. ואז קשה איך נוצרים ממנו גופים בעלי נפח, ותירצו שכששני חלקיקים מתקבצים הם נעשו מכח שהתקבצו בעלי נפח. וזה מאוד מוקשה, כי אם אין להם נפח גם אין להם מקום מסויים, ואם כן מה פירוש שהתקבצו? לפני כן לא היו מקובצים וכעת נתקבצו, מה קרה בין המצב של חוסר קיבוץ למצב של קיבוץ, אם אין להם שום מקום מסויים ולא נפח כלל.
ויש עוד קושיות עצומות ונוראות שהרמב"ם מקשה על המדברים, כמו באבן ריחיים ועוד. אבן סינא מכביר עוד קושיות כעין אלה לעשרות. האם הרוגו'צובר מתמודד עם כל הקושיות האלה? האם הרוגוצ'ובר חולק על מה שכתב הרמב"ם למשל בהלכות יסוה"ת ד' ז' שיש צורות? הרי כמדומני שכתבת דוקטורט על המושגים של חומר וצורה ברוגוצ'ובר, אם הרוגוצ'ובר סובר כמדברים לגבי החלקיקים הרי לפי זה אין בכלל מושג של צורה, יש רק חומר ומקרים. כל הדוחק העצום והנורא של עניין החלקיקים הוא רק כדי לבטל את המושג של צורה ולהתמודד אם כן איך יש מציאות וממשות בחומר. ורצו לבטל את הצורה כי יש בה חוקיות וסדר וקביעות וזה לדעתם מקטין את הבורא וכוחו שכופף אותו לחוקיות.

.

.

אם יש חלקיקים יש בהכרח ריק. זה כבר אריסטו קושר שלשיטת האטומיסטים, דמוקריטוס, מוכרח שיהיה ריק בין החלקיקים. אחרת הכל יהיה חלקיק אחד גדול ולא תהיה חלוקה לגופים שונים ולא תנועה, ואם החומר הוא החלקיקים הרי שהרווח ביניהם הוא ריק. ובמו"נ א' ע"ב כתב שאין בבריאה ריק כלל, וזה רק לפי שיטת הצורות, שמהן התנועה והשוני בין גופים, והחומר לא מונע את התנועה ושינוי הגופים למרות שהוא ממלא את הכל, כי אין בו ממשות עצמית גמורה אלא הוא רק כמו מצע להיות צל של הצורות. האם הרוגוצ'ובר חולק על זה וסובר שיש ריק? נדמה לי שראינו שהוא דיבר על ריק, אינני זוכר ברור.
לפי המדברים אולי אפשר לומר שיש תנועה ושינוי גופים גם בלי לומר שיש ריק, כי הכל הוא מכח שהבורא כך רוצה ואין בזה שום שכל והבנה אלא על הכל אומרים שזה מקרים שנדבקים לחלקיקי החומר מכח רצון הבורא הפשוט שמעל השכל. אבל בכל זאת בלי ריק יש רק חלקיק אחד ואי אפשר לדבר על חלקיקים רבים וגם לא על קיבוץ או פירוד של חלקיקים.

.

.

אם יש חלקיקים של חומר יש גם חלקיקים של זמן, כמ"ש המו"נ. כי המרחק הוא מחלקיקים, והתנועה של גוף עליו היא בקפיצות, כי תנועה רציפה תחייב שיעבור באמצע חלקיק ואם יעצור שם הרי החלקיק נחלק, והזמן שמודד את התנועה צריך להיות גם בקפיצות, שבאמצע קפיצה אי אפשר לחלק את הזמן. הזמן אינו גוף ממשי אלא רק מספרים, הוא רק מודד את התנועה במספרים. זה אומר שמבחינה מתימטית יש מספר שלא ניתן לחלוקה, וזה וודאי לא ייתכן. כמדומה שברס"ג בהוכחות שהעולם נברא רואים שיש לו תפישה אחרת מהו זמן, כאילו הזמן זה גוף נברא. מוכרחים לתפוש את הזמן כגוף נברא כדי לומר שיש בו חלקיקים. יש ענפים גדולים ורבים שנגזרים מעניין החלקיקים, האם בכולם הרוגוצ'ובר סובר כמדברים?

כבר דיברנו על כל זה ונשארנו בקושיא.

.

.

לגבי הסוגיא שהרוגוצ'ובר מסביר, נראה לפו"ר בלי שהסתכלתי בפנים, שאם יש חלקיק זמן שלא מתחלק, אז מולד הירח הוא דבר שיש לו מציאות בטבע. הוא אותו חלקיק של זמן שבו נולד הירח. עד זמן פלוני לא היה ירח, והחל מזמן פלוני יש ירח. הנקודה בזמן של ההתחלפות הזו, קיימת בטבע כי היא חלקיק בלתי מתחלק. ולכן אפשר לקדש את החודש מכח שקיים במציאות הטבעית החפצא שנקרא "מולד הירח" ולא צריך עדות כי היא רק מגלה על מה שנמצא, ואם אנו יודעים שהוא נמצא אפשר גם בלי עדות. אבל אם אין חלקיק בלתי מתחלק, הרי נקודת הזמן שהיא סוף הזמן שלא היה ירח ותחילת הזמן שיש ירח, היא נקודה שאין בה ממש כלל, היא מתחלקת לאין סוף, אז המולד, נקודת המולד המדוייקת, הוא לא חפצא טבעי ממשי שקיים במציאות. הוא נוצר מחודש כגדר דיני רק מכח העדות, ולכן בלי עדות לא ייתכן לקדש את החודש.

וזה נוגע גם לבין השמשות, אם יש חפצא ממשי במציאות של נקודת זמן בלתי מתחלקת שהיא בין השמשות, אפשר לומר שמבחינה הלכתית יש עליה גם דין יום וגם דין לילה. כמו אנדרוגנוס אם נאמר לצורך המשל שיש דעה שיש עליו גם דיני איש וגם דיני אשה שניהם בתורת וודאי. אבל אם אין נקודה בלתי מתחלקת אז אין חפצא שאפשר לומר שעל החפצא חלים גם דיני יום וגם דיני לילה. כי זה לא חפצא אלא זה גדר הלכתי בלבד, מופשט, ואז אם הוא הוגדר בהלכה כיום לא יכול להיות גם בגדר לילה, ולהיפך. למשל בהלכה אין גדר אנדרוגינוס, יש רק גדר איש וגדר אשה, המציאות בטבע של אנדרוגינוס שהוא חפצא שעונה על ההגדרות ההלכתיות גם של איש וגם של אשה, הוא יוצר את האפשרות שיהיה דבר שיש בו שני הדינים ביחד. אבל בלי שהיה אנדרוגינוס בטבע כמציאות של חפצא, לא היה אפשר לומר מצד גדרי ההלכה לחוד שיש גדר שהוא גם איש וגם אשה.

אם יש חפצא של נקודת זמן שהיא המולד, אז גם יש חפצא של נקודת זמן בין יום ללילה, ואז אם לא קדשו את המולד משום שהוא לילה, יש את נקודת הבוקר.

יש צורך לברר לפי זה את כל השיטות של בין השמשות. גם אם יש משך זמן של בין השמשות שהוא זמן ביניים, אז יש את נקודת הזמן שזמן הביניים מתחיל, וכל זה צריך בירור היטב בפרטי הסוגיא.
.
.
.
כעת חשבתי על שיטת הרוגוצ'ובר לגבי חלק שאין מתחלק, שיש חקירה בקדמונים שהולכים לפי אריסטו, שנקראת minima naturalia.

In addition to the Physics 1.4 passage, which is Aristotle’s clearest statement
concerning minima naturalia, scholars also see the doctrine hiding behind
Aristotle’s comments in On Generation and Corruption 1.10 and in On Sense and
Sensibilia 6. On Generation and Corruption 1.10 includes Aristotle’s theory of primary
mixture—what historians of science sometimes refer to as mixtion. As will become
apparent, this passage seemed to exert some influence on Avicenna’s theory of
minima naturalia.

באבן סינא הוא
T H E P H Y S I C S
OF THE HEALING
ספר 3 פרק 12
עיונים בפיזיקה אריסטוטלית רשימה 67

.
.
החקירה הזו כולה היא לפי שיטת אריסטו שאפשר לחלק את החומר בלי סוף. אין לה שום קשר לשיטת האטומיסטים, דמוקריטוס או המדברים. העניין הוא שאם נניח ניקח טיפת מים, ונחלק אותה למיליארד חלקים בחזקת מליארד כך מליארד פעמים, בסוף נגיע לחלק שאין לו את המהות של מים, הוא לא יהיה קר ולח. כלומר לשיטת אריסטו שאפשר לחלק את החומר בלי סוף, אכן אפשר, רק שאת המהות שלו החלקיק יאבד בשלב מסויים, ויאבד שם 'מים' ממנו. הוא יהיה חומר סתם בלי הגדרה.

במורה נבוכים מדבר על "רוחב" של אפשרויות של מקרים שנגזר מהצורה המהותית (תעשה חיפוש לפי "רוחב", יש שני מקומות). למשל אדם ההגדרה שלו היא חי חושב. מקרה פירושו משהו שלא יכול לעשות הפסד כלשהו בהגדרה. צבע שיער ועור, גובה, משקל צבע עיניים, כל אלה לא יכולים לעשות שינוי בהגדרה של חי חושב, לכן הם מקרים ולא עצם. האדם נשאר מוגדר כאדם בלי שום קשר לצבע עורו, או אם הוא גמד, וכל מקרה אחר שחל בו.
לפי זה אם יהיה יצור שגודלו רבע מילימטר, וצורתו כמו פירמידה משוכללת, ומראהו כגרגר חול, והוא חי חושב, הוא יוגדר כאדם, נהיה חייבים על רציחתו, הוא יוכל לקדש אשה ולהצטרף למניין וכל כיו"ב. זה לא כך, כי המקרים אצל הגרגר חול האנושי יצאו מהרוחב של האפשרויות, והרוחב מוכתב על ידי הצורה המהותית. הרוחב של המקרים שצורת אדם מאפשרת נניח הוא מגובה 10 ס"מ עד גובה 20 מטר. מחוץ לזה זה כבר לא מתאפשר מכח צורת אדם המהותית ולכן זה לא יהיה 'אדם'. למה צורת 'חי חושב' מאפשרת דווקא רוחב כזה של גבהים ואל מאפשרת גבהים אחרים? הרי אין שום קשר בין להיות חי וחושב לבין הגובה. זה סוד. זה קשור לתפישה של הקבלה שהצורה הגופנית של אדם יש לה שייכות לעולמות העליונים.

בעצם אין מקום לדיון האם נצרף למניין אדם בגובה אלף קילומטר או רבע מילימטר, או נצריך גט מאשה שקיבלה ממנו קידושין. כי בהכרח גמור שכלי לעולם לא יהיה חי חושב כזה. אם מונח בצורה המהותית של 'חי חושב' רוחב מסויים של מקרים, הרי לפי הגדרת הצורה מוכרח שלא יהיה פרט שנוטל חלק בצורה הזו שיהיו בו מקרים שהם מחוץ לרוחב הזה.
אמנם החלוקה עד אין סוף של אריסטו מאפשרת שיהיה במציאות פרט שחורג מהרוחב שהצורה מאפשרת. בדבר חי אם נחלק אותו הוא ימות, אבל אם ניקח יהלום שלא מת בחלוקה, או טיפת מים, ונחלק אותם עד גודל שחורג מחוץ לרוחב המקרים שהצורה מאפשרת, הרי בהכרח שהצורה תאבד ממנו. הוא לא יחזור להיות החומר הראשון, כי אין מציאות בפועל לחומר בלי שום צורה, אלא החלקיק יקבל צורה סתמית כלשהי. יש כאן קושי עצום, כי יש חומר ראשון ואחריו יש צורות ארבעת היסודות. אם ניקח טיפת מים יסודית ונחלק אותה מליארד פעמים עד שתאבד ממנה צורת מים, איזו צורה תהיה לה? איננו מכירים צורה כזו. אפשר לתרץ שיסודות טהורים לא קיימים בטבע כלל ולא נגלים לחושים. המים שאנו מכירים הם תרכובת של ד' היסודות כשהטבע השולט הוא קרוב לטבע המים היסודיים. ביסודות טהורים אולי אפשר לחלק לאין סוף בלי שיאבדו את צורתם, ולא ברור האם ליסודות יש בכלל נפח ותכונות חומריות אחרות. ומים שאנו מכירים שמורכבים מד' יסודות, הם אל הצורה הפשוטה של היסוד מים אלא צורה מורכבת של עצם של ד' יסודות שדומה במהותו למים יסודיים. לכן אפשר שבחלוקה אין סופית הצורה המורכבת הזו תאבד והחלקיק יקבל צורת אבק כלשהו, שגם היא מורכבת מד' יסודות.

זו חקירה שנדונה הרבה אצל האריסטוטלים בימי הביניים. אפשר שכשהרוגוצ'ובר מדבר על "חלקיק בלתי מתחלק" הוא מתכוון החלקיק הכי קטן של מים לפני שהמים מאבדים צורת מים והופכים לאבק סתמי. זה שיטה בתוך אריסטו ואינו שייך לשיטת המדברים כלל.
יש קושי כיוון שזה לא שייך על זמן אלא רק על גופים חומריים. אמנם אפשר שזה כן שייך על זמן שמגדיר גופים חומריים. הזמן מצד עצמו הוא רק מספרים, הוא מודד תנועה במספרים. וכמו שמספר תמיד יכול להתחלק כך רגע של זמן תמיד יכול להתחלק. אבל אם מסתכלים על מולד הירח, אם נחלק את הזמן לחלק מאוד מאוד קטן, בחלק הזמן הזה תתגלה חתיכת ירח כל כך קטנה שכבר אין עליה את צורת "ירח". כאילו חילקנו את הירח עד שנעשה אבק סתמי, חתיכת הירח שנגלתה בחלקיק כל כך קטן של זמן היא רק אבק ולא "ירח". לכן אם נניח שחתיכת ירח פחותה ממילימטר היא כבר אבק ואין שם ירח עליה, אז משך זמן שבו נגלית חתיכה כזו הוא לא זמן של מולד הירח, וצריך משך זמן שבו יתגלה יותר ממילימטר ירח והוא יהיה חתיכת זמן מינימלית של מולד.
גם לגבי בין השמשות, אור הוא חפצא שאם יתחלק יותר מדי כבר לא יהיה אור. המדע היום אומר שיש פוטונים של אור. חצי פוטון זה כבר לא חפצא של אור, אין עליו צורת אור, הוא לא מאיר, אפילו אם נאמר כאריסטו שאפשר לחלק פוטונים לחצאים, הם יהפכו לאבק סתמי כלשהו ויאבדו את צורת 'אור'. לכן יש משך זמן מסויים שבו מתגלה חתיכת אור שיש בה מספיק מהחפצא של אור כדי שתהיה בו צורת אור.

אינני יודע אם יש מקורות לחקירה הזו במפרשי המורה, ומאיפה למד אותה הרוגוצ'ובר. אולי הוא הבין אותה מדעתו או ממקור פילוסופי אחר כלשהו. בכל אופן היא תתאים לדבריו בלי כל הקושיות שאנו מקשים עליו, וזה לא יקשור אותו מבחינה זו לשיטת המדברים.

.

.

.

.

אורי מייטליס כתב על זה:

שבוע טוב ניר. יש כאן הרבה דברים שצריך לברר. בראש ובראשונה יש להכיר בכך שהרוגוצ'ובר בחר להשתמש בלשון "עצמים פרדים" ולהפנות לפעמים במפורש למו"נ ולקרוא לשיטה זו "שיטה עקרית". כלומר הוא כן מתכוון לאטומים, אי אפשר לברוח מזה.. יחד עם זאת, צריך לברר מה בדיוק היה הדגם שלו של עצמים פרדים. וודאי שזה לא היה בדיוק דגם העצמים הפרדים של הכלאם. לפי הרב כשר הפיזיקה המערבית אולי השפיע על הדגם שלו. ברור שהדגם שלו גם יותר "רוחני", כפי שניכר מן הפיסקה הזו שרשם לצד האגדתא על ספירת הטיפות. יש כאן קבלה (שערות דא"ק) ואותיות ונסתר וביקורת של הרמב"ם על תכונת האטומים לפי המדברים (משל הפיטדה והצבע הירוק). אך אין ספק כי הרוגוצ'ובר עומד על כך שיש יסוד של חלקים נפרדים שלא מתמזגים כפי שניכר מה"אילוסטרציה" כביכול מאהלות (מלשון פירוש המשניות, שאליו הוא מפנה במקבילה, הדברים ברורים יותר: 'כי כאשר יולש זה הרקב לא יהיה כולו מתדבק להיות גשם אחד עד שיהיה מטמא מי שנגע בקצה זאת הלישה […] ובכאן יתבאר לך שמלא תרווד רקב לא יטמא במגע האדם לעולם לפי שאי אפשר לו ליגע בכולו לפי שחלקיו מפורדים אי אפשר חבורם'. אולם זה לא עיקר העניין כי מדובר כאן רק על שאלת פירוד בדבר שנראה מדבק ולא על עצם החומר של המציאות):

"זה עצמים הפרדים שנבראו בהם שמים וארץ דבבלאי, ברכות נ"ה וזה חמישים שערי בינה […] עיין ר"ה דף כ"א ע"ב ושם משה גנוז חלקת מחוקק ספון ולא ידע איש קבורתו, וכן לא ידע אנוש ערכה, דהוא חד מציאות. ושם כל הל"מ [=הלכה למשה] וכל התורה שבע"פ מה שתלמיד עתיד לחדש עיין ברכות דף ה' ומגילה דף י"ט וב"ב דף י"ב […] וכן הוה קי"ס לפירורים, וכן סופרים כל אותיות שבתורה, וכן חידוש העולם לע"ל אי"ה, וזה ג"כ החשבון המבואר בירוש' פ"ב דע"ז למתק ים הגדול בזמן שמקלסין בוראם, וזה ר"ל חד מילתא כמ"ש רבינו בספר המורה דכמה דברים המראה והטעם נעשה מן כמות הדבר לא מאיכותו בח"א ע"ש פ' ע"ג וזה גדר שערות דא"ק ואשפה דחגיגה דף י"א ע"ב ודף ט"ז ורקב דאהלות פ"ב."
כעת יש שתי דרכים שיש לבדוק אותם לדעתי:

1. האם יש מודל אטומי כלשהו (שלמה מימון למשל לוקח את העצמים הפרדים לכיוון של המונדות של לייבניץ, למרות שהקשר הזה לא לגמרי ברור לי…)שיכול להסתדר עם תורת החומר והצורה (שכפי שאמרת הרוגוצ'ובר החזיק בה)? למשל האם אתה ניר, בתור אריסטוטלי, כופר במדע העכשווי שכן מחזיק באטומיזם ובריק?
2. בנוסף יש לשים לב כי הרוגוצ'ובר כל הזמן לוקח את כל האופציות המופיעות במו"נ והופך אותם לחקירות למדניות ולא בהכרח יוצר תמונת עולם פילוסופית קוהרנטית. למשל הוא מראה שיש סוגיות שמסתדרות לפי אריסטו ויש לפי המדברים, ויש לו "לשיטתא" כאלו. כלומר אלו שתי תמונות עולם שבכל סיטואציה למדנית יש "להפעיל" את אחת מהן בטוב טעם. לא ברור לי לגמרי מה הקריטריונים.

עוד מעט אחפש ואשלח לך בל"נ את ההתכתבות הקודמת שלנו בנושא.

בנוסף, בפירושו את האגדתא על מספר הטיפות בים, הרבי מליובאוויטש (ברשימה שכתב בצעירותו) הלך בכיוון הפרשני שלך. לצערי אני לא מצליח לייצר קובץ של הרשימה הזו מאוצר החכמה.

.

.

.

.

 

מה שכתבתי לו:

(לגבי העצם הבלתי מתחלק, יש מקום שהרוגוצ'ובר תולה בזה מחלוקת ראשונים האם דבר שבטל בתערובת הוא חוזר ונעור או לא. אם אין חלק שלא מתחלק, אז אפשר לומר שמיעוט האיסור בטל לחלוטין בתערובת ולא חוזר ונעור. אבל אם יש חלקיקי איסור שלא מתחלקים הם לא בטלים לגמרי בתערובת וכשההיתר כבר לא רוב ולא מבטל אותם הם חוזרים ונעורים. כמדומה שהוא בצפנת פענח על מורה נבוכים, עמ' שעט-שפ.

זה תמוה, כי גם אם חלקיקי האיסור שהוא המיעוט מתחלקים עד אין סוף, אין זה מכריח שהם בטלים לגמרי, כי גם חלקיקי ההיתר שהוא הרוב מתחלקים עד אין סוף. ובתערובת אין לא חלקיקי איסור אבל גם לא חלקיקי היתר. ויש בה מהאיכויות שנובעות מהצורה של היתר ושנובעות מהצורה של איסור. למשל אפשר לשהאיסור יהיה נותן טעם, אע"פ שחלקיקיו מתחלקים בלי סוף, והרי מוכרח שאע"פ שהם מתחלקים בלי סוף נשארה מציאותו בטעם שהוא נותן, או בצבע שהוא נותן לתערובת וכיו"ב. ואז גם אם אינו נותן טעם או צבע וכיו"ב, אפשר שכמו שנותן טעם נוכח שם, גם בלי טעם הוא נוכח ואחר כך חוזר ונעור. לא למדתי כעת את דבריו בדייקנות ואת התוספות שהוא מביא על חוזר ונעור בדייקנות)

.

לגבי השאלה על היחס בין שיטת אריסטו למדע, אין שום יחס כלל.
אריסטו לא מדבר על השאלה הטכנית או הטבעית לגבי חלוקת חלקיקי יסוד. הרי אם נחלק את החלקיק למילארד בחזקת מליארד וכו' ככה נאמר מליארד פעמים, נגיע בסוף לחלקיק כל כך קטן שלא תהיה שום אפשרות מעשית שבעולם לדעת על קיומו וכל שכן לחלק אותו. מאיפה נביא סכין כל כך חדה. ואם ימצאו דרך לצפות בחלקיק כזה ולחלק אותו, אז נאמר שנניח שנחלק אותו עוד פעם במליארד בחזקת מליארד, והפעם נביא מתימטיקאי מקצועי שימצא לנו מספר כל כך גדול של חלוקות, עוד הרבה יותר גדול מזה, המספר הכי גדול שהמתימטיקה מכירה, כלומר שנגמר הלוח מרוב שכותבים שוב את ההכפלות שלו, ואת מה שהמתימטיקאי ימצא נכפיל שוב מליארד פעמים, וככה כל פעם שימצאו דרך לצפות בחלקיק הזה או לחלק אותו מעשית נעביר אותו שוב מספר כזה של חלוקות, ככל שיידרש. גם אם עוד מליארד שנים האנושות תגיע לכלים שיכולים לצפות ולחלק חלקיקים כאלה, נכפיל את מספר החלוקות שוב במספרים עוד יותר גדולים וכך תמיד נוכל לברוח מכל אפשרות מעשית לצפות בחלקיק או לחלק אותו. אחרי שאריסטו דיבר על מספר אין סופי של חלוקות איננו מוגבלים כלל בכמות הפעמים שנחלק את החלקיק, ובלי ספק תמיד נגיע לחלקיק שאי אפשר לצפות בו בשום דרך ואין שום דרך לחלק אותו. באבן סינא הוא אומר בפירוש שמדובר על חלקיק שאפשר לחלק או בחיתוך או במחשבה.

הפיזיקאים מצאו את הקוונטים שלא מתחלקים. אני יכול בשיעור מתימטיקה לצייר על הלוח עיגול ולומר זה קוונטום. ואז לצייר קו שחוצה את העיגול ולומר הנה חילקתי את הקוונטום. וגם אם הקוונטום קופץ באפס זמן לכל מיני גדלים ומקומות ומספרי יחידות, אומר שהעיגול רק מייצג כל צורה שלא תהיה לקוונטום בכל מקום שיהיה. ואם נאמר שלקוונטום אין שום מסה ולא שום נפח, הרי יש לו מנה של אנרגיה, שנסמן אותה ב X, לפי כל מידת אנרגיה שתהיה. ואז בשיעור מתימטיקה אמתח קו מתחת ל X ואכתוב שם 2. ויהיה לי חצי X והרי שחילקתי את הקוונטום.
וכעת אבוא למאיץ החלקיקים כמנצח ואראה להם שהפלתי את תורת הקוונטים, ואוציא מהכיס נייר שכתוב עליו X חלקי שתיים, או עיגול עם קו שחוצה אותו, ואומר האם אתם יכולים להפריך את ההוכחה המתימטית שלי שמפריכה את תורת הקוונטים? הרי פיזיקה תיאורטית בנוייה על המתימטיקה. אלא פשוט שהם חוקרים את הטבע החומרי, ולא את הלוגיקה או המתימטיקה.

אריסטו התעניין בזה אל כחוקר טבע, אלא כמטאפיזיקאי, ולפי המונח שלו "תיאולוג". העניין הפילוסופי של 'להיות נמצא', האם מקורו בחומר או במופשט. בתחילת הלכות יסודי התורה כתוב שיש מצוי ראשון שהוא ממציא כל נמצא, והכל הוא מאמיתת הימצאות, ואין אמיתת הימצאו כמציאות אחד מהם וכו'. כלומר ה'מציאות' מגיעה אל החומרי מהמופשט. אם אפשר לחלק את החומר בלי סוף באפשרות מחשבתית בלבד, אז בעקרון הפילוסופי כל מה שאפשרי יכול בתיאוריה גם להתממש, למרות שמבחינה טכנית לא נוכל לראות חלקיק כל כך קטן, ואז זה אומר שאין לו 'מציאות' משל עצמו באופן עצמאי, בלי להיות נסמך בהווייתו (כלשון הלכות יסוה"ת ב' י') על המופשט.
אם יש חלקיק שמבחינה פילוסופית תיאורטית אי אפשר לחלק, לא מבחינת חוקי הטבע או האפשרויות המעשיות, זה אומר שהנחנו מבחינה פילוסופית שיש לחומר מציאות עצמאית שלא נשענת על המופשט, וזו הסיבה הפילוסופית שמוכרח להיות חלקיק שלא מתחלק הלאה. המדברים אומרים שהחלקיק שלהם מידותיו אפס, ורק אחרי שהוא מקובץ הוא מקבל מידות נפח. לשיטתם חלקיק שארכו רחבו וגובהו הם מעט מאוד מאוד מעל האפס, כן אפשר לחלק אותו. כלומר שהם גם מדברים על חלקיק שהוא אחד חלקי עשר עם מיליארד אפסים, ותוסיף עוד כמה אפסים שתרצה, ועל זה הם אומרים שהוא כן יכול להתחלק, כי רק חלקיק שגודלו אפס גמור הוא זה שלא יכול להתחלק. הרי הם לא מדברים כאן על חקר הטבע. הם מדברים גם כן על חלקיק שמבחינת חקר הטבע לעולם לא נוכל לראות. מה שהם אומרים שנגיע לחלקיק שארכו אפס ואותו לא נוכל לחלק יותר, זו טענה פילוסופית לחלוטין, בלי שום שייכות כלל למדעי הטבע. הם לא ידעו על חלקיקים שהם חסרי מסה והם רק מנה של אנרגיה. אבל לו היו יודעים פשוט שזה היה אותו הדבר, וגם שם מנת האנרגיה האטומית היא בגודל אפס. כי הם מדברים על חלוקה פילוסופית, ושם אפשר על מנת אנרגיה X לומר שיש חצי X.

בכלל מה פירוש חלקיק שהוא אפס והוא לא מתחלק. ברור שהמספר אפס לא מתחלק. מי יחלוק על זה? מה המשמעות של זה? אלא המשמעות היא ה'מציאות'. יש מציאות בטבע החומרי, היא לא מושפעת מהמופשט, זה לא שיש מצוי ראשון שממציא כל נמצא. המטריאליזם הוא לא שיטה רצינית מבחינה פילוסופית, בדיוק בגלל שאם יש רק חומר אי אפשר לעמוד על המושג 'מציאות'. עם זה הם מתפתלים. החלקיק שלהם הוא מילה נרדפת ל'מציאות'. יש מציאות חומרית, שסכין החלוקה של אריסטו לא יכולה להשמיד. אם אריסטו ירדוף אחרינו עם הסכין שלו, נברח ונאמר שהמציאות החומרית היא חלקיק בגודל אפס, ואת זה אריסטו כבר לא יכול לחתוך. ואיך מחלקיק בגודל אפס נעשים גופים בגודל מעל אפס? התשובה היא כמו בהלכות יסודי התורה, יש חלקיק ראשון שהוא מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים אינם נמצאים אלא מאמיתת הימצאו. כמו שברמב"ם קשה להבין איך זה עובד בדיוק, זה סוג של נס, אז גם אצל המדברים זה אותו נס בדיוק. זו אותו אלוה, רק אצלם הוא מוגדר כ'חומר'. כי מה שהם קוראים לו אלוה אסור להם לומר שהוא מקור המציאות כי לשיטתם זה מקטין אותו.
לכל הדיון הזה אין דבר ולא חצי דבר עם כל עניין של מחקר מדעי בפיזיקה. שום שייכות כלל ועיקר. זו שאלה פילוסופית מטאפיזית טהורה.
לכן כיוון שזו שאלה באמונה בלבד, אני כל כך תמה על הרוגוצ'ובר איך הוא נוקט כדעת כופרים בהלכות הראשונות של הלכות יסודי התורה שהמציאות מושפעת מאלוה שהוא מופשט. שיטת המדברים היא שיטת ההגשמה. הרי שיטתם היא להעדיף את כח הדמיון, במודע, לכתחילה. כי בכח הדמיון יש את כל הרגשות הדתיים, הכניעה מול האל, היראה, האהבה, הכל זה רגשות. בשכל אין רגשות, הוא קר, מחושב, יבש. הוא לא יהודי חם שקופץ למדורה במסירות נפש ונותן את כל מה שיש לו לאחרים ומתפלל בדמעות ודבקות עילאה וכו'. עבודת האלהים היא בלב, ברגש. זו הקרבה שלהם לחסידות.
במו"נ א' כ"ו, ובאגרת תחיית המתים, כתב שלפי דעת ההמון אם לאלוה אין גוף הרי שאין אלוה כלל. כי מציאות לא יכולה להיות אלא רק בגוף. זו שיטת המדברים, שהמציאות מוכרחה להימצא בחומר. ואם נחלק אותו בלי סוף הרי שפרחה המציאות ממנו. לכן הם אמרו ואף על פי כן נוע תנוע, גם אם אריסטו יחלק עד שהחלקיק יהיה בגודל אפס גמור, עדיין יש בו מציאות. זה הפירוש היחיד לשיטתם. הרי הם טוענים שיש חלקיק שאינו מתחלק. ולדבריהם גודלו אפס. אם גודלו אפס הרי הוא כן מתחלק. חילקנו אותו כבר עד הסוף ואל נשאר ממנו שום דבר. לכאורה המחלוקת צריכה להיות שלפי אריסטו שיש חלוקה עד אין סוף, החלקיק האחרון שנשאר אחרי החלוקה גודלו אפס. לומר גודלו אפס זה לומר שלא נשאר שום דבר אחרי החלוקה, כלומר שכן אפשר לחלק בלי סוף. ושיטת המדברים צריכה להיות שיש חלקיק שגודלו מעל אפס. וזה אומר שאי אפשר לחלק בלי סוף. אם הם אומרים שגודלו אפס זה אומר שאחרי החלוקה אין חלקיק. אז מה כן יש? יש מציאות חומרית. את זה אי אפשר להשמיד בשום חלוקה, את העובדה שמקור המציאות הוא בחומר. וזה יקום מעפרו ויתקבץ ויצור מחלקיקים שגדלם אפס, כלומר אינם קיימים כלל, גופים שיש להם נפח. כי המציאות החומרית זה דבר שאי אפשר להשמיד כלל, והוא נשאר קיים גם בלי חומר כלל. הוא בורא את עצמו מחדש מאפס. אגב זו גם עמדת המדע של זמננו, שעניין המציאות הוא עניין נפרד שצריך לחפש. מחפשים את 'חלקיק המציאות'. כלומר מציאות זה לא החומר עצמו, כי אז אם החלקיק היסודי הוא אפס בגודלו הרי אינו חומר ואז אינו נמצא כלל. החומר יכול שיהיה מהות בלי מציאות, והמציאות היא עניין לעצמו, לחומר יש 'מציאות' כמאפיין, כתכונה, ואם נשמיד את החומר על ידי חלוקה אין סופית, תכונת ה'נמצא' שהיתה בו זה לא יכול להיות מושמד. זה החלקיק היסודי של המדברים.

————–

הרוגוצ'ובר מדבר על עניינים אחרים לגמרי. מה שאפר לא מתקבץ בהרכבה מזגיית עם המים, כמו בצק, לא קשור כלל לשאלה האם אפשר לחלק את חלקיקיו בחלוקה תיאורטית פילוסופית לחלקים יותר קטנים. הוא מדבר על כח של פירוד שיש בעולם, שמחלק את העצמים לעצמים מובחנים כשלעצמם, והבחנתם כעצם מחלקת אותם ומפרידה אותם מעצמים אחרים ואי אפשר שיתקבצו בהרכבה מזגיית למשהו אחר. חוזר ונעור גם כן לא שייך כלל לחלקיק שאינו מתחלק לשיטת המדברים.
איך באמת הרכבה מזגיית קורה? כל מרכיב משפיע על המרכיב האחר, כמו שאש מחממת ועושה שינוי במה שהתחמם, כך יש כח פועל במרכיב, והוא פועל על המרכיב השני ו"מבשל" אותו בדרך כלשהי ובכך משנה את צורתו. שני המרכיבים פועלים זה על זה ומשנים זה את צורתו של זה. לכן התוצאה שונה מהמרכיבים. ראיתי את זה כתוב, כמדומני בריפוי של אבן סינא אבל אני לא זוכר כעת. מכל מקום זה מסתבר מאוד. יש גופים טבעיים שצורתם יסודית והם לא משתנים מכח שום פעולה של שום כח עליהם. זה קצת דומה לטבלת היסודות שאומרת שיש יסודות אצילים ששום כח לא משנה אותם ואין להם שום תרכובות. הגופים האלה לא יכולים להשתנות ושום הרכבה שלהם עם שום מרכיב אחר לא תיצור הרכבה מזגיית. זה שייך לעולם של הצורות האריסטוטליות, יש צורות כאלה. לגרמי השמיים שצורותיהם מלובשות בחומר החמישי יש את התכונה הזו. גרמי השמיים לא יכולים להתחלק ולא להתמזג בשום הרכבה מזגיית, הם נצחיים, לא בגלל המציאות המעשית שלהם אלא מכח שיקול פילוסופי. הצורה שלהם מלובשת בחומר שלהם בהתלבשות גמורה ושלמה.

ברמיזות וההערות של אבן סינא פיזיקה חלק א' פרק ט כתב כן:
"הפרטים האפשריים של כל מין שיכול בכח שיהיו בו ריבוי של פרטים ושמנוע מכך על ידי מכשול טבעי הכרחי [64], לא יהיה בהם שום שניות או ריבוי. אלא המין הוא בפרט, כלומר יש רק פרט אחד במין הזה. איך יכולים שניות או ריבוי להיות בפרטים של מין זה כאשר המכשול לזה כרוך באופן טבעי והכרחי?"

ובהערות שם כתבתי:

"בספר הריפוי פיזיקה עמ' 7 כתב אבן סינא:
"כוונת הטבע לגבי מציאות הפרטים [האינדיבידואלים המסויימים החומריים, כלומר ראובן ושמעון שהם פרטים במין אדם] היא כדי שהטבע של המין [הצורה] יתקיים. וכשאפשר להשיג תכלית זאת על ידי פרט יחיד שהחומר שלו אינו נתון להתהוות והפסד, כמו למשל השמש הירח וכדומה, אז אין צורך לפרט אחר להשתייך למין."

ועיין אלפראבי ב"דעותיהם של אנשי העיר המעולה" פרק שני:
"כמו כן, לו היה דבר מחוצה לו [לנמצא הראשון, האלוה], בדבר אחר, קיום ממין קיומו, לא היה קיומו מושלם, מכיוון שהמושלם הינו מה שלא יכול להימצא מחוצה לו קיום ממין קיומו [לגבי הגדרת 'המושלם' עיין פיזיקה ספר ג' פרק ו' ותחילת פרק ז'. עיין גם בעל השמיים ב' ד' 206b19]. הדבר נכון לגבי כל דבר שהוא, משום שהמושלם בגודל הוא זה אשר לא נמצא גודל כגדלו מחוצה לו, והמושלם ביופי הוא זה אשר לא נמצא יופי ממין יופיו מחוצה לו, ובדומה לכך, המושלם בעצם הוא אשר לא נמצא דבר ממין עצמו מחוצה לו. הדבר אמור לגבי כל גוף מושלם: אי אפשר שיתקיים ממינו דבר מלבדו, כגון השמש והירח וכל אחד מן הכוכבים האחרים"
ועיין עוד במורה נבוכים ב' ל"ט שכתב על שלמות התורה לפי ההגדרה הזו של המושלם.
.
.
גם בטבע הארצי יש גופים שדומים לגרמי השמיים מבחינה זו, והם נצחיים (כמו שאמרו על עצם הלוז) ובלתי מתחלקים ובלתי מתמזגים. יש להקשות שבעולם הארצי הכל מורכב ממיזוג משתנה של ד' היסודות ולכן הוא פושט צורה ולובש צורה כל הזמן, ובזה יש סוד שיש משהו ממהות העולם השמיימי גם בארץ. הקיום של עצמים שדומים לגרמי השמיים הוא סוד, לא מוצאים אותם בחקר טבעי. הצורה במהותה היא לא מתחלקת, נצחית, השורש של התלבשות הצורה בחומר מתחיל מנקודה ראשיתית שהיא השורש של הקיום, מהתלבשות כזו שגורמת שצד החומר מתבטל כל כך לצורה עד שאינו קיים כבר כלל כחומר, בבחינת עזה כמוות אהבה, ומזה החומר מקבל תכונה של צורה, וכמוה הוא אחד ואינו מתחלק. זה לא בעצם החומרי עצמו, אלא בשורש של התחלת התהוותו שהוא כבר יוצא מגדר העצם הגשמי, והשאלה אם יוצא לגמרי ונחשב בעולם הצורות, או שהוא נקודת ההשקה, המעבר, שלב הביניים, וככזה הוא לא מנותק לגמרי מהעצם הגשמי אע"פ שגם אינו אחד איתו, ואז אפשר ליחס תכונה של אחדות לא מתחלקת להתחלת העצם החומרי. זה שונה משיטת המדברים, כי לשיטתם החלקיק הבלתי מתחלק הוא תכלית החומרית, שהרי לשיטתם אין צורה כלל. ואילו כאן אנו מדברים על משהו שהוא בלתי מתחלק מצד שהוא שייך במקצת לעולם הצורות ולא לגמרי שייך לעולם החומר. אין שום מקור לומר שהרמב"ם יחלוק על זה. אבל אפשר שהרוגוצ'ובר רצה לפרש את שיטת המדברים באופן כזה, אז אם הרמב"ם חולק עליהם הוא יחלוק על זה. זה קשה ביותר כי קושיות הרמב"ם על שיטת המדברים מוכיחות שהוא הבין בשיטתם שהחלקיק הוא מצד החומריות. מהדוגמאות שהרוגוצ'ובר הביא לעניין החלק הבלתי מתחלק נראה שלזה הוא התכוון, ולכן אני משער שזה אכן כוונת דבריו, ואת הקושיות למה הוא ייחס זאת למדברים יש אולי ליישב באופן כלשהו, ולא בטוח שהרוגוצ'ובר ידע מי הם המדברים האלה ומה שיטתם.
יש לנו כבר שלוש סיבות אפשריות לומר שיש עצם שלא מתחלק. האחת היא שיטת המדברים שהמציאות שרשה נעוץ בחומר.
השנייה היא מה שדיברנו במכתב הקודם שאם מחלקים חומר יותר מדי הוא מאבד את התכונות המהותיות שלו, את צורתו ושמו, ונעשה אבק חסר צורה מיוחדת, ולפני שזה קורה זה החלקיק הכי קטן של החומר המסויים הזה.
כעת אני מביא סיבה שלישית, והיא שיש עצמים שהצורה מתלבשת בהם בשלמות, ואז כמו שהצורה עצמה לא מתחלקת ולא מתמזגת כך העצם. אלה גרמי השמיים בחומר החמישי, ולפי הסוד יש בעומק העולם הארצי הד לעניין הזה, השתקפות שלו, על דרך סוד.

ממה שראיתי לפום ריהטא מהדוגמאות של הרוגוצ'ובר שהבאת, נראה שהוא מדבר על הסיבה השלישית הזו. זה לגמרי אריסטוטלי. הקושיא העצומה היא למה הוא קושר את זה לדיון של הרמב"ם מול המדברים.
הקושיות של הרמב"ם על המדברים מוכיחות שהרמב"ם לא פירש את המדברים בדרך כזו שלשיטתם החלקיק היסודי הוא כמו כוכב בשמיים שהוא צורה שלמה ולכן לא מתחלק.
אבל צריך לתת שם לשיטה הזו. לפי הרמב"ם אין בעולם הארצי שום מציאות שמשקפת את תכונת העולם העליון של צורה שמלובשת בחומר בשלמות. יש אולי רק את התורה. אבל היא לא ממש מלובשת בחומר, מדובר על ההבנה השכלית של התורה. יש עצמים נצחיים לפי חז"ל, עצם הלוז, הכותל המערבי, אולי לוחות הברית, ויש עוד כיו"ב. זה סותר את מה שהרמב"ם אומר שכל דבר אפשר לחלק עד שהחומר שלו יושמד, וזה סותר את מה שהרמב"ם אומר שבעולם של ד' היסודות הכל לובש צורה ופושט צורה ומשתנה בתמידות ולכן בהכרח לא יכול להיות נצחי.
את מי יציג הרוגוצ'ובר כבעל השיטה שחולקת על הרמב"ם? אולי לא מעניין אותו מה המדברים בעצמם באמת חושבים, הוא לא היה דוקטור בבר אילן. מה אכפת לו על ערבים מוסלמים שחיו לפני מאות שנים ושיטתם אינה פילוסופית כלל ואינה שכלית כלל כמו שכתב הרמב"ם. הוא מצא מי שאומר שיש בעולם הארצי עצם בלתי מתחלק, עצם נסתר, שהם אומרים שגודלו אפס, רק בעלי הסוד משיגים אותו, הוא לא נתפש בחושים רגילים לאנשים פשוטים. מספיקה לו האמירה הזו, ומה שהיא מועמדת בפירוש כחולקת על הרמב"ם, והוא תולה בה את השיטה של בעלי הסוד על עצם בלתי מתחלק, שיש לה רמזים בחז"ל.

שוב אני מדגיש, זה לא דברים שנובעים מלימוד, רק הרהורים לפום ריהטא לגמרי, לא הסתכלתי בכל המקומות שברוגוצ'ובר ולא עיינתי בזה. זה רק פטפוטים להעלות רעיונות, בגלל שהקושיא נראית כחומה כל כך בצורה, אולי יהיה איזה קצה חוט שיהיה אפשר לחקור וללמוד ואולי לגלות אז איזשהו מהלך שיש בו ממש.

.

.

.

.

המשך:

דברי ר' אורי מייטליס:

נראה לי אפוא שיוצא כי אכן לא ניתן לומר שהרוגוצ'ובר קיבל באיזשהו אופן את השיטה התאולוגית של הכלאם אלא רק יצר עולם הגותי משלו הכולל את המושג האטומי לצרכיו הלמדניים (הרי בסוף מה שהיה חשוב לו אלו הן השאלות הלמדניות) ובאופן מנותק מהמעמסה התיאולוגית שהמדברים כרכו בה. כאמור הרוגוצ'ובר לא אמר בשום מקום שהמדברים צודקים אלא רק קרא לשיטה האטומיסטית "שיטה עקרית". כלומר הוא קיבל, רק לעיתים, את העיקרון של נקודה שלא מתחלקת מסיבותיו הלמדניות. וכשם שהפרדת יפה את הדיון הפיזיקאלי מזה הפילוסופי, אפשר לטעון (וכך טוען הרב כשר בגדול) כי הרוגוצ'ובר הפריד את שני הדיונים האלו מהדיון הלמדני שיש לו חוקיות משלו.

.

.

מה שכתבתי על זה:

טוב, זה עניין של גישה. לענ"ד הדיון ההלכתי לא יכול להיות נפרד מהדיון הפילוסופי, וגם לא מהדיון המדעי. הוא מה שמגשר ביניהם.

המציאות היא כולה אחת, אם ההגדרה של אמת היא 'מתאים למציאות', אז גם כל אמירה אמיתית, הלכתית פילוסופית או מדעית, חייבת להיות קוהרנטית לכל האמירות האמיתיות האחרות.
במציאות יש רבדים, מה שאמרתי שיש לחלק בין המדע לפילוסופיה, זה כמו שכשבונים בניין, המהנדס צריך לבדוק כמה ברזל יש בבטון של הגג כדי שהגג לא יקרוס. מי שמשרטט את התוכנית האדריכלית, לא צריך למדוד כמה עופרת יש בקו העפרון, כדי שיחזיק את הקו המשורטט של הגג שלא יפול. אבל הגג הזה והגג הזה שניהם אמת והם צריכים להיות קוהרנטים, שנדע שהם שניהם קיימים באותה מציאות אחת, ויש ביניהם יחסים הכרחיים שאפשר להגדיר במדוייק. אם צרפתי אומר שכל גג מחזיק, ואנגלי אומר שצריך כך וכך בטון וברזל, לא נאמר שלצרפתים יש עולם נפרד, אלא נתאמץ עד שניישב שהצרפתי דיבר על קו העפרון שמציין את הגג בשרטוט (והאנגלי יודה לזה ששם לא צריך בטון), והאנגלי דיבר על הגג בפועל (והצרפתי יודה). ההלכה אין לה רובד מציאות משלה, היא מדברת על עולם הצורות וגם על העולם החומרי, ועוסקת איך לגזור מהצורות התנהגות מעשית, ואיך ללמוד ממציאות חומרית על הצורות. לכן כשלעצמי היישוב שלך אין בו כדי שביעה. מותר גם להניח בצ"ע. זה לא שהרוגוצ'ובר נשאר מוקשה, רק שאנחנו קטנים מלהבין כל דבר.
.
.
.
.

 

לגבי כללות העניין (שיטת הרוגוצ'ובר בהנת דעת המדברים על האטום), הרס"ג היה מהמדברים. בשבחי הבעש"ט מביא מאחד מגדולי תלמידיו שאמר שהבעש"ט היה גלגול רס"ג, ומביא עדות שהבעש"ט היה עמל במיוחד בתורת רס"ג. ואכן כשמתבוננים במהות תורת החסידות, מה הגרעין שמגדיר אותה, מוצאים שהיא ביסודה ההנחות היסודיות של שיטת המדברים (אם כי כמובן בפרטים יש חילוקים רבים מאוד בין מה שכתבו המדברים ובין כתבי החסידות). 

 

לפי אריסטו והרמב"ם, הטבע הוא המציאות ואין בלתו. על סדרו וחוקיו. אין כמעט מקום לניסים. הבורא ברא ישירות, ברצון חופשי, את החומר הראשון, הגלגל המקיף, את חוקי הטבע בששת ימי בראשית, ותו לא. משם והלאה הכל בהכרח שכלי וחוקיות הטבע, ובזה עצמו גילוי הבורא. נס זה פגימה בגילוי הבורא, חוקי הטבע זה אור גלוי הבורא שאין למעלה ממנו. 

לפי זה המציאות היא מקשה אחת של חוקיות שכלית וטבעית בלתי מעורערת. הכל מתחיל מעקרון שכלי אחד ונגזר ממנו בהכרח חכמה, הכל הוא מבנה אחד קוהרנטי לחלוטין, משוריין. 

 

אם מנסים לעקוף את זה ו"להציץ פנימה" אובדים, כי השכל תופש רק סדר שכלי הכרחי, רק טבע, סיבתיות. אם הוא מנסה להסתכל שלא באמצעות הכלים האלה הוא מתעוור והאדם נכנס להזיות. 

 

החסידות סבורה שיש ערך לרגשי קודש, מהנקודה שבלב. גם בלי כלים של שכל. לדעת החסידות זה לא בהכרח הזיות. 

אם יש לה כלי להשיג את הבורא בלי שכל, בדבקות עליונה יותר, התאחדות וביטול ודבקות ותפילה וייחודים ונקודה שבלב ונשמה עליונה וכל כיו"ב, אז הבה נפורר את הבניין המשוריין של הטבע, כדי להגיע למה שמעל הטבע. וזה על ידי שאומרים שכל פרט בטבע נעשה כרגע ברצונו החופשי של הבורא, כשיטת המדברים, ואז הכל נקודות נקודות, מקרים מקרים, לא גוש אחד קשה. רצונו הפשוט של הבורא לא משועבד לשכל האנושי ולא אמור להיות מובן בשכל אנושי. זה מחבר לייחודים שמעל השכל (ולפי אריסטו זה מנתק את האדם מכל חיבור אמיתי עם הבורא והופך אותו לבהמה אדוקה בעלמא). 

 

לפי הרמב"ם הבורא משפיע מציאות כל רגע, אבל דרך תיווך של הטבע, לא ישירות. הוא מכניס שפע לצינורות, והוא זורם במסלול קשיח, בלי אפשרות לשנות. אין צדיק גוזר ואין מופתים. במו"נ ג' ט"ו מדובר על נמנעות. הבורא לא יכול לברוא מרובע שאורך צלעו שווה לאלכסונו. הוא רצה שזה לא יהיה אפשרי כלל, הוא קבע את השכל כשפה שבה הבורא והאדם מדברים ביניהם, ואין מחוץ לשפה. הבורא מצד עצמו וודאי לא משועבד לשכל אנושי, אבל שם זה לא המקום שהוא רצה להיות בשיח עם האדם. הוא ברא שפה ומכאן שרצונו שהכל יהיה בתוך הכלים של השפה הזו, הם כלי השכל. לכן מצד האדם יש סדר הטבע והשכל ואין בלתו (גם סוד מעשה מרכבה המעטים שזוכים להשיגו זה על ידי הצטיירות בשכל, שאינה בהכרח מילולית או לוגית (כמו שכתב המו"נ א' סוף פרק נ'), אלא במצב של גדלות מוחין, וכמו שיש חילוק בין  שכל של ילד ובין שכל של זקן, ושניהם שכל).

 

לכן לפי הרמב"ם הכל גוש אחד של חכמה אלהית שהיא מציאות מופשטת, והחומר אין לו מציאות ואין חלקיקים לא מתחלקים. בחסידות כל מקרה לגופו, כי כל מקרה נברא בפני עצמו ברצון חופשי שלא מובן ולא כפוף לשום חוק טבע או שכל ולא מחובר לשאר בהבריאה בחיבור מוחלט (כלומר אין חוקי טבע, סיבתיות, לוגיקה וכל כיו"ב, שמאחדים את המציאות למקשה אחת). ולכן אין קשר בין מקרה זה למקרים אחרים, והכל רק פירורים. כיוון שהכל הוא פירורים מוכרח שיש להם מציאות בעצמם, שאם לא כן אין שום דבר, ומזה יכול לנבוע שיש במציאות חלקיקים שאי אפשר לחלק. 

 

אפשר לומר ששורש המחלוקת הוא האם מה שעל ידו הבורא ממציא את העולם כל רגע, הוא סדר שכלי וטבעי הכרחי, או רצון חופשי. 

לפי הצד הראשון כל דבר צריך להתפרש כאידיאה שיש לה מציאות מחייבת קבועה ושכלית, כלומר מבט שרואה אחדות בכל דבר. כמו שהנפש עושה שהגוף אחד, כל כל אידיאה עושה לאחד את מה שהיא חלה בו, וכל דין יהיה אחדותי. 

לפי הצד שהבורא לא בוחל בגילוי רצון חופשי, ונתן לנו כלים להתחבר אליו, אז נפתחה הדלת לראות בדברים פירורים פירורים. 

אפשר לראות בזה רק פתיחת דלת, ולא שאלה בינארית. יש מדרגת טבע בעולם, יש גילוי דרך הטבע, ויש מדרגת מעל הטבע וגילוי של רצון אלהי חופשי לגמרי. שתי המדרגות קיימות ושתי התפישות נצרכות. אפשר גם באותו עניין לראות את מדרגת הטבע שבו, שם הוא אחד רצוף, ולחדור ולהציץ למדרגת מעל הטבע שבו ושם לראות צד של חלקיק פרדי. 

יש דינים שהם במדרגת טבע ויהיו לפי הסתכלות הרמב"ם בחלקיקים שמתחלקים לאין סוף, ויש שהם מעל הטבע ויהיו לפי המדברים חלקיקים בלתי מתחלקים, ואפשר שבכל דין תהיה מחלוקת אחרת על זה (מי שסבר כהרמב"ם שם יסבור כהמדברים כאן), ופסק אחר (כאן הצד של הרמב"ם מכריע יותר ושם הצד של המדברים מכריע יותר). כיוון ששתי המדרגות קיימות, ומשמשות כאחת, ביחד, אפשר למיין את זה למגירה זו, ואת זה לאחרת, ועל כל דין יהיו דעות אחרות לאיזו מגירה הוא שייך. לא צריך להגיע לשיטה עקבית, וגם בתוך אותו ניתוח אפשר לראות בחינה כזו ובחינה כזו ושתיהן לא בהכרח עד הקצה. וכך מתנהג הרוגוצ'ובר עם המחלוקת בין הרמב"ם למדברים, בלי שיטה אחידה ובלי ללכת לקצה בשום שיטה. ועיין גם שיטת הרמ"א בתורת העולה ב' כ"ט שכתב שיש צד בתורה כמו שיטת המדברים, רק שאצלו זו השיטה ההתחלתית וכמו שכתבתי שזה כח הדמיון הילדותי שאותו צריך להעלות, ולא כשיטת החסידות שזה הצד הגבוה של מעל הטבע.

.

.

.

לגבי כמה סוגיות שהרוגוצ'ובר הראה מהן שיש עצם בלתי מתחלק וכשיטת המדברים:

חולין קכא ב
מה שמונע לפי' הרוגוצ'בר את חלות המקרה החיובי של מוות הוא הפרכוס שאין בו די להגדרת חיים ויש בו די לשלילת המקרה החיובי של מוות. יש סתירה בין פרכוס אע"פ שאינו חיים גמורים לקביעה מוחלטת שחל לגמרי שם חיובי של מקרה חיובי של מוות.
א"כ י"ל בדיוק אותו דבר להרמב"ם שאע"פ שפרכוס אינו חיים גמורים, מ"מ יש סתירה בין פרכוס לקביעה שההעדר הנקרא מוות הוא העדר גמור,
אני לא רואה בזה שום סיוע למדברים.

לגבי שבת ואבלות וחמץ ותענית וכל כיו"ב, הרי אפשר לצוות על העדר, ויתכן חלות דין ששולל מציאות חיובית של הדברים האלה. מלאכה היא מקרה חיובי, ודין שבת אומר שיהיה העדר של מלאכה. איך נובע מזה ששביתה היא מקרה חיובי?

למשל לפי אפלטון האידיאה צדק שהיא מציאות חיובית ומקרה חיובי בראובן, מחייבת שלילת דיבור לשה"ר, ומה בכך אם זה העדר פשוט של לה"ר או מקרה חיובי של העדר לה"ר?

אפשר לעשות הסכם חיובי עם פועל חיובי על עבודה חיובית שהיא ניכוש עשבים שוטים. מה בכך אם זה העדר-עשבים פשוט כהרמב"ם או מקרה חיובי של העדר עשבים כהמדברים?

תפילה היא דין חיובי ומעשה חיובי, ומונח בעצמה העדר מחשבות זרות. מה בכך אם זה העדר פשוט כהרמב"ם או מקרה חיובי של העדר?

לגבי מכירי עני לא הבנתי כלל. ראובן עני, והתורה חייבה אותי לתת לו כסף. מה שעוני הוא רק העדר לא מונע אפשרות של התורה לצוות עלי לתת לו כסף, גם הרוגוצובר לא אומר את זה. הוא לא מוכיח ממצוות צדקה שעני זה לא העדר (וטוב שכך…). יתכן דין למלא את ההעדר ביש, כמו בצדקה לפי הרמב"ם שזה העדר כסף. אז יש דין לתת לראובן כסף גם אם עוני זה העדר. מעכשיו אני אומר שאני אתן לו את הכסף שהתורה חייבה אותי לתת לו, הנתינה תהיה על ידי שאוריד לו מהסכום שהוא חייב לי. זה רק דרך תשלום. אם זה נקרא ששילמתי, בכהן ולוי, זה גם נקרא ששילמתי גם בעני. לגבי השאלה אם מחיקת חוב נקראת תשלום אין שום נפ"מ איך נוצר החוב, האם נוצר כי הוא עני או כהן. איך זה קשור לשאלה אם עוני זה העדר?

לגבי מקצת היום ככולו, כבר דשו רבים להסביר את זה ויש הסברים טובים, בדרכים אחרות לגמרי.

בדין אדם תחת הסדק אם הוא אוהל, שהשכבה החיצונית שלו אוהל, לפי הכלאם חלקיק אחד גודלו אפס, ורק צירופו נותן לו מידות. אם כן הצירוף הוא לאדם או לחלקיק אחד נוסף, ולא בדווקא לשכבה של אדם. אם תאמר שלפי הכלאם האדם הוא פרוסות פרוסות אופקיות, שוכבות, הוא הדין שהוא פרוסות עומדות, ואז לא יהיה אוהל.
גם לפי הכלאם בהכרח יש ריק, שבו החלקיקים נעים. אם כן האוהל יהיה פרוץ מרובה על העומד. הרי כל זה וודאי הבל.

אודות nirstern

http://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה התכתבות לפום ריהטא על שיטת הרוגוצ'ובר לגבי עצם בלתי מתחלק, כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s