ביאור בדברי הגר"ח על הרמב"ם אישות ב' ט', בנים כסימנים.

חידושי ר' חיים הלוי הלכות אישות פרק ב הלכה ט
ט] הבת שילדה אחר י"ב שנה אף על פי שלא הביאה סימן וכו' הרי זה גדולה בנים הרי הם כסימנין עכ"ל.
והנה דברי הרמב"ם האלו מבוארין ביבמות דף י"ב [ע"ב] דתני רב ביבי קמיה דר' נחמן ג' נשים משמשות במוך קטנה וכו' שמא תתעבר ושמא תמות וכו' מדקאמר שמא תתעבר ושמא תמות מכלל דאיכא קטנה דמיעברא ולא מתה א"כ מצינו חמותו ממאנת וכו', א"ר ספרא בנים הרי הם כסימנין ורב זביד אמר אין בנים בלא סימנין, ופסק הרמב"ם כר' ספרא דבנים הרי הם כסימנין. אלא דבפירושא דבנים הרי הם כסימנין כתבו התוס' שם דהיינו משעת עיבור יעו"ש בסוגיא, ובדברי הרמב"ם הרי מבואר דסובר דהא דבנים הרי הם כסימנין הוא משעת לידה, וכמו שכתב הבת שילדה וכו', ועיין במגיד משנה שם. והנה הנימוקי יוסף הוכיח כדעת התוס' מהא דאיתא בכתובות דף ל"ח [ע"ב] דבעי רבא יש בגר בקבר או אין בגר בקבר, יש בגר בקבר ודבנה הוי, או אין בגר בקבר ודאביה הוי, ומי מעברא והתני רב ביבי קמי' דר"נ ג' נשים משמשות במוך וכו', וכי תימא דאיעברא כשהיא נערה והולידה כשהיא נערה ובשיתא ירחי מי קא ילדה והאמר שמואל אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים, ואם נימא דלידת בנים הרי הם כסימנין אבל איעבורי מיעברא גם כשהיא קטנה ואתיא לכלל לידה לכשתגדל, א"כ מאי קושיא אימא איעברא כשהיא קטנה והולידה כשהיא נערה, וקשה על הרמב"ם שפסק דבנים הרי הם כסימנין רק משעת לידה, והא בסוגיא דכתובות מבואר להדיא דבנים הרי הם כסימנין משעת עיבור, וצ"ע.


ונראה לומר, דהנה הא דבנים הרי הם כסימנין הרי זהו דוקא כשילדה בן קיימא ונשארת היא חיה ועוברה חי, אבל בלאו הכי אין בנים כסימנים, וכמבואר בסוגיא דיבמות די"ב שם תוך הזמן הזה היא מתה ועוברה מת לאחר הזמן הזה היא חיה ועוברה חי, אשר על כן יש להסתפק בדעת הרמב"ם דסובר דגדלותה מתחיל משעת לידה, אם הטעם הוא משום דס"ל דעיבור בנים אינם בכלל סימנים כלל, או דנימא דבאמת גם הרמב"ם ס"ל דעיבור בנים הוא ג"כ בכלל הך דבנים הרי הם כסימנים, ורק דכיון דצריכינן שתהא היא ועוברה חיים וזה נשלם רק בשעת לידה, על כן לא נעשית גדולה כי אם בלידה, ומשום דס"ל דלא אמרינן איגלאי מילתא למפרע להעשות גדולה למפרע, ומשום דנראה דיסוד המחלוקת של הרמב"ם ויתר הראשונים בזה הוא, דלדעת כל הנך ראשונים יוכל להיות שנתעברה בבני קיימא ונעשית אז גדולה וראויה לילד, ושוב הרי היא גדולה אף אם אח"כ נתהוה שמתה האם עם העובר יחדיו, וממילא דלא שייך בזה כלל דין איגלאי מילתא למפרע, כיון דנעשית אז בשעת העיבור גדולה בשעתה, והא דבעינן היא חיה ועוברה חי הוא רק לברר גדלותה לפנינו, משא"כ לדעת הרמב"ם הויא ההלכה דאם לא נולדו בני קיימא אח"כ אין זה בכלל סימנים כלל, ואף אם הא דמתה היא והעובר נולד אח"כ מאיזו סבה שתהיה, מ"מ כיון דלא היה מיהת לידת בני קיימא אין זה בכלל סימנים, ומשום דדעת הרמב"ם היא דכיון דההלכה נאמרה בנים הרי הם כסימנין על כן בעינן דוקא בנים, וכל זמן שלא נולדו אח"כ בני קיימא אין זה בכלל בנים, ועל כן אין זה סימנים, ואף על גב דבשעת העיבור ראויין היו להולד בני קיימא מ"מ לא הויין בכלל בנים כי אם דוקא בשנולדו אח"כ בני קיימא, אשר על כן שפיר שייך זאת לדין איגלאי מלתא למפרע, וכיון דס"ל דלא אמרינן איגלאי מלתא למפרע בדין סימנין להעשות גדולה למפרע ע"כ ממילא דאינה גדולה רק משעת לידה ואילך.
ולפ"ז אם נימא כן כאופן השני שכתבנו יהא ניחא דעת הרמב"ם מהסוגיא דכתובות, דכיון דגם עיבור ראוי להחשב סימנים, ורק משום דלא אמרינן איגלאי מלתא למפרע על כן לא נעשית גדולה רק משעת לידה, א"כ כל זה הוא לענין למפרע, אבל לענין להבא הרי הלידה מעידה שהיו לה סימני גדלות עוד משעת עיבור, וצריכה אז להיות גדולה, וכי עברו על סימנים גם הששה חדשים של נערות והגיעה לבגרות, א"כ שפיר הויא הלידה סימני גדלות דנערות וסימני בגרות אחת, וממילא דהויא בוגרת. ויש להסביר עוד, דנימא דלענין חשבון הששה חדשים לא בעינן גדלות ממש, ורק כל שראויה להיות גדולה בסימנים מתחילין מיד הששה חדשים שלה, ועל כן הכא דהלידה משלמת שתהא חשובה גדולה בסימנים משעת עיבור, ורק משום דלא אמרינן איגלאי מלתא למפרע הוא דאינה נעשית גדולה רק משעת לידה, א"כ הא מיהא דהששה חדשים מתחילין מיהא מיד משעת עיבורה דהוא שעה שראויה להיות גדולה, וממילא דבשעת לידה שכבר עברו עליה הששה חדשים שמשעת עיבורה, נעשית אז נערה ובוגרת כאחת. אשר על כן שפיר קאמר הגמ' דלא מצינו בגר בקבר משום הך טעמא דבנים הרי הם כסימנים, דנהי דעד לידתה הרי היא עדיין קטנה, אבל מ"מ לאחר לידתה כבר באו סימני גדלות דנערות וסימני בגרות ביחד, וכבר היא בוגרת משעת לידתה.
הנה מה שלידה היא סימן לגדלות, כשמתבוננים בעצם הדבר לא נוח לראות את הלידה לחוד כסימן. שהצורה שמעידה עליה שהיא גדולה היא כל המהלך מהעיבור עד שמצליחה לילד כשהיא והולד חיים כמו שגדולה יכולה, שמי שהיא גדולה אצלה כל המהלך הזה הוא כמו בגדולה שמתחיל ומסתיים בדרך הטבע, וקטנה שאינה יכולה לילד ומתה בלידתה או עוברה מת, גם עיבורה הוא בלי שהיא מוכנה אליו ולא כמו עיבור של גדולה.
לפי שאר ראשונים העיבור לחוד הוא סימן, וכשילדה והיא חיה ועוברה חי אז מתברר למפרע שהעיבור היה עיבור של גדולה והיא גדולה משעת עיבור. אמנם זה לא נקרא בפי הגר"ח איגלאי מילתא למפרע. שזה כמו היה מונח בקופסא והיה מבורר מצד עצמו, רק אנחנו לא ידענו, ואחר כך כשפתחנו את הקופסא ידענו מה היה מונח בה עוד מקודם, וזה רק נקרא שכעת התברר גדלותה לפנינו אבל הדבר היה מבורר בעצמו מקודם וזה לא נקרא שאיגלאי מלתא למפרע.
אמנם להרמב"ם העיבור בלשון הגר"ח הוא רק "בכלל" הך דבנים הרי הם כסימנים ולא שהעיבור הוא לחוד הסימן כולו ולא הלידה שהיא רק מגלה על העיבור ולא סימן בעצמה כלל. שלפי הרמב"ם מה שמעיד עליה שהיא גדולה הוא התהליך כולו המתחיל בעיבור ומסתיים בלידה.
אן כאן עניין של צירוף שני דברי נפרדים שצריך את שניהם, דהיינו עיבור ולידה, אלא הכל הוא סימן אחד. ולכן שייך כאן איגלאי מילתא למפרע, שמה שמעיד עליה שהיא גדולה הוא כל המהלך מהעיבור עד הלידה והוא עדות אחת. כל זמן שלא נשלמה הופעת כל הסימן כולל הלידה עדיין אין כאן מה שיעיד עליה שהיא גדולה. אבל אחרי שנשלם, כיוון שכעת מציאות הסימן קיימת כבר משעת עיבור והסימן כבר הופיע בשלמותו ייתכן שנאמר שלמפרע היא גדולה משעת התחלת הופעת הסימן שכעת הוא עומד בפנינו שלם והוא חפצא אחד של סימן ועדות. אמנם רק שייך לומר איגלאי מילתא כיוון שהוא סימן אחד שלם ולא שני עניינים נפרדים שצריך שניהם, עיבור ולידה, אבל לא אומרים איגלאי מילתא בזה.
כעת נראה שכוונת הגר"ח שהבגרות תלויה במציאות, שהיא מצב שהיא בוגרת, ולכן כיוון שנודע שתחילת מה שמעיד על גדלות כבר היה משעת עיבור אם כן אע"פ שלדון בה דין גדולה צריך שיושלם הסימן המעיד שגדלות אינה רק שבמציאות היא גדולה אלא לתת לה דין גדולה, מכל מקום בגרות אינה תלויה בעדות אלא רק בידיעה שמצבה שהיתה גדולה כבר כשהתעברה כי אין כאן "חלות דין בגרות" אלא רק שבמציאות גופה כזה שהיא בוגרת.
ולפי מה שנתבאר צ"ע, אם הא דלא אמרינן איגלאי מלתא למפרע הוא על כל דין הבאת סימנים של הבנים, וגם הדין סימנים שיש בבנים ג"כ אינו מתחיל רק משעת לידה, ומטעמא דלא אמרינן איגלאי מילתא למפרע, או דנימא דכל זה לא שייך אלא לענין עצם הגדלות שבא ע"י הסימנים שתעשה גדולה, ע"ז הוא דלא אמרינן איגלאי מילתא למפרע, ואינה נעשית גדולה רק משעת לידה, שאז הוא דנגמר דין הבאת סימנים, אבל לענין דין הבאת סימנים עצמן שפיר אמרינן איגלאי מלתא למפרע, ויש בה דין בנים הרי הם כסימנים גם משעת עיבור. אשר אם נימא כן הרי יתישב דעת הרמב"ם מהסוגיא דכתובות בפשיטות, משום דנימא דהששה חדשים תלויין רק בדין סימנים ולא בעצם הגדלות, ומאימתי שיש בה סימני גדלות מתחילין להחשב הששה חדשים של בגרות, וא"כ כיון דגם לדעת הרמב"ם ע"י הלידה שלבסוף נשלם הדין סימנים של העיבור, ואיגלאי מלתא למפרע דהביאה סימנים משעת עיבור, ורק דעל עצם הגדלות הוא דלא אמרינן איגלאי מילתא למפרע, וגדלותה מתחיל משעת לידה, אבל הא מיהא איגלאי מילתא למפרע דהיה הבאת סימנים ממש בשעת עיבור, על כן ממילא דחשבון הששה חדשים דתלוי רק בהבאת סימנים לחוד הוא מתחיל משעת עיבורה, דאז הוא הבאת סימנים, ושפיר קאמר הגמ' דלא מצינו בגר בקבר משום דבנים הרי הם כסימנים, כיון דבשעה שילדה איגלאי מלתא למפרע דהביאה סימנים עוד בשעת עיבורה וכבר עברו הששה חדשים והרי היא בוגרת בלידתה.

ובאמת שלפי זה י"ל דהא דאינה נעשית גדולה אינו תלוי כלל בדין איגלאי מילתא למפרע, כי אם שכך הוא מעיקר דינם, דכיון דהלידה משלמת את שם בנים כסימנים שיהיו סימנים, א"כ ממילא כך הוא דינם שמשעת עיבור הם סימנים להעשות גדולה בשעת לידה, ומאחר דחשבון ששה חדשים דבגרות תליא רק בדין סימנים לבד, א"כ ממילא דכל שילדה בני קיימא איגלאי מלתא למפרע שכבר הותחלו הששה חדשים מזמן עיבורה, וכבר שלמו בימי עיבורה, ובלידתה היא נעשית נערה ובוגרת כאחת, ושפיר ניחא דברי הגמ' דלא משכחת לה לידה בעודה נערה.
 
כעת אין כבר צורך לחלק בין בגרות שהיא מצב ומציאות לבין גדלות שהיא דין.
להבין היטב דברי הגר"ח נקדים שכל עדות יסודה הוא שהיא פועלת שינוי מציאות בעולם ולא שעיניינה לברר ומהבירור נעשה הדין. אם עד אחד מעיד שראובן גנב אתמול מנה משמעון, ועד שני מעיד שראובן לווה שלשום מנה משמעון, יש כאן עדות בכח שני עדים להוציא מנה מראובן לשמעון. והרי העדות כאן אינה מבררת אלא רק פועלת שינוי בקניין. ובאמת השינוי בבעלות על המנה נפעל מכח העדות ועל ידי העדות ומייד כשנאמרה העדות נעשה שינוי הבעלות במנה מצד הדין, והבית דין רק מאפשרים את הפעלת כח העדות למעשה.
.
עיין ביאור העניין הזה בתלמוד מוסבר ומאמרים על בבא קמא, בסופו יש על גיטין והוא שם על גיטין ע"ח ב'
ושם על גיטין ע"ו א'
 .
וסימנים הוא מעניין עדות, וכמו שאנן סהדי הוא מדין עדות וסימנים הוא אנן סהדי.
כמ"ש במדרש בראשית רבה שהסתכל בתורה וברא את העולם, שהתורה היא כמו תכנית אדריכל של העולם, אם כן אין זה שמה שהיא נעשית גדולה זהו משום שגופה גדל והסימנים רק מלמדים שזה אירע, אלא להיפך, מקודם בתורה יש בת ויש דין קטנות ודין גדלות ויש סימני גדלות שפועלים שהיא גדולה. ומזה משתלשל בעולם החומרי מציאות של בת ושל קטנות וגדלות. נמצא שהסימן פועל את הגדלות ולא רק מברר אותה.
עדות היא העמדת צורה בעולם הזה המלובשת בגוף, והיא דבר חי ובעל כח הפועל שינוי מציאות בעולם, וכך גם סימני גדלות פועלים שינוי מציאותה של הבת מקטנה לגדולה.
למשל אם אדם התחיל בו גידול ממאיר ח"ו ולבסוף מת מחמת אותו גידול. הפעולה שעושה הגידול היא המיתה, וזה קרה רק בסוף ולא אומרים שהוא נדון כמת למפרע, אבל אם נשאל ממתי יש בעולם אדם שיש בו גידול ממית, זה יהיה משעה ראשונה שהחל הגידול.
סימני גדלות של בנים כסימנים  הם העובר שגדל במעיה עד הלידה, והם עושים אותה גדולה כמו שהגידול עושה את החולה שימות. וכמו שכל מהלך גדילת הגידול הוא שממית את החולה כך כל מהלך גדילת העובר הוא מה שעושה את סימן הגדלות שפועל לעשותה גדולה. מה שהיא נעשית גדולה הוא התוצאה הנפעלת מפעולת הסימנים, מציאות הסימנים הם הסיבה לתוצאה הזו. הסימנים ממיתים את הקטנה ובוראים מחדש גדולה. אם נשאל ממתי היא "מתה", כלומר נשתנתה להיות גדולה, ממתי נשתנה המציאות מכח פעולת הסימנים, זה קרה רק בלידה ונדון רק להבא. אבל אם נשאל ממתי יש כאן בת עם סימנים, זה וודאי קיים כבר משעת עיבור. וכמו שהחולה לא נדון כמת למפרע אבל אם נשאל ממתי יש כאן חולה עם גידול ממית זה משעה ראשונה שהחל הגידול.
וזה ממש כמו שקידושין הוא עדות קיום שעל ידי עדי קיום של הקידושין כח העדות משנה בפועל בעולם את מציאות האשה למציאות חדשה שמקודם  היתה כאן פנויה וכעת יש כאן מקודשת, כך עדות קיום של הסימן משנה את מציאות הבת מקטנה לגדולה. שכל עדות לעולם בעיקרה היא עדות קיום ומה שלעיתים בעדות יש גם מידה של בירור הוא לעולם רק עניין נוסף וטפל.
וכך הוא לשון הגר"ח שהסימנים עושים את הגדלות:
"או דנימא דכל זה לא שייך אלא לענין עצם הגדלות שבא ע"י הסימנים שתעשה גדולה, ע"ז הוא דלא אמרינן איגלאי מילתא למפרע, ואינה נעשית גדולה רק משעת לידה, שאז הוא דנגמר דין הבאת סימנים, אבל לענין דין הבאת סימנים עצמן שפיר אמרינן איגלאי מלתא למפרע, ויש בה דין בנים הרי הם כסימנים גם משעת עיבור".
לכן לגבי דין גדלות הוא רק משעת לידה ולהבא, אבל לספור שישה חודשים מנערות עד בגרות לזה הרי לא צריך שהסימנים יפעלו פעולה לשנות את הבת, לא צריך כאן עשייה שהסימנים יעשו תוצאה על הבת, רק צריך שנראה שיש כאן סימנים, שאנחנו רק סופרים את הזמן משעה שיש בה סימני גדלות ולכן סופרים משעת עיבור. והדברים פשוטים ומאירים בע"ה.
*
*
*
תוספת ביאור במהלך הגר"ח (מהמששך לימוד אחר כך):
הגר"ח כדרכו הולך ומעמיק בכמה צעדים באותה סברא שהתחיל בה.
בהתחלה ההסבר שלו הוא כך:
יהא ניחא דעת הרמב"ם מהסוגיא דכתובות, דכיון דגם עיבור ראוי להחשב סימנים, ורק משום דלא אמרינן איגלאי מלתא למפרע על כן לא נעשית גדולה רק משעת לידה, א"כ כל זה הוא לענין למפרע, אבל לענין להבא הרי הלידה מעידה שהיו לה סימני גדלות עוד משעת עיבור, וצריכה אז להיות גדולה, וכי עברו על סימנים גם הששה חדשים של נערות והגיעה לבגרות, א"כ שפיר הויא הלידה סימני גדלות דנערות וסימני בגרות אחת, וממילא דהויא בוגרת. ויש להסביר עוד, דנימא דלענין חשבון הששה חדשים לא בעינן גדלות ממש, ורק כל שראויה להיות גדולה בסימנים מתחילין מיד הששה חדשים שלה, ועל כן הכא דהלידה משלמת שתהא חשובה גדולה בסימנים משעת עיבור, ורק משום דלא אמרינן איגלאי מלתא למפרע הוא דאינה נעשית גדולה רק משעת לידה, א"כ הא מיהא דהששה חדשים מתחילין מיהא מיד משעת עיבורה דהוא שעה שראויה להיות גדולה, וממילא דבשעת לידה שכבר עברו עליה הששה חדשים שמשעת עיבורה, נעשית אז נערה ובוגרת כאחת. אשר על כן שפיר קאמר הגמ' דלא מצינו בגר בקבר משום הך טעמא דבנים הרי הם כסימנים, דנהי דעד לידתה הרי היא עדיין קטנה, אבל מ"מ לאחר לידתה כבר באו סימני גדלות דנערות וסימני בגרות ביחד, וכבר היא בוגרת משעת לידתה.
כאן בשלב הראשון הוא אומר שלכל עניין לא אומרים איגלאי מילתא למפרע. הכוונה שעדות הסימנים לא עושה שינוי בדין לכל הדינים אלא רק מסוף תהליך התגלות הסימנים ולהבא. אמנם אחרי שיש לידה הסימן של הלידה מברר שאכן היתה ראויה להיות גדולה משעת עיבור, אע"פ שהבירור הזה לא פועל למפרע שום חלות דין. זה הכוונה שמכאן ולהבא יש עליה דין עדות שיש לה סימני גדלות משעת עיבור.
והספירה של ו' חודשים מנערות אינה צריכה החלת שום דין אלא רק ידיעה ממתי יש לספור ולכן אפשר לספור משעת עיבור.
אפשר להטעים שגדלות מצריך חלות דין וכמו שפנויה נעשית מקודשת ע"י חלות דין קידושין, משא"כ בגרות היא רק ידיעה וגילוי מילתא על המצב שלה.
.
.
הצעד השני בהתבוננות בדין בנים הרי הם כסימנים:
דנימא דכל זה לא שייך אלא לענין עצם הגדלות שבא ע"י הסימנים שתעשה גדולה, ע"ז הוא דלא אמרינן איגלאי מילתא למפרע, ואינה נעשית גדולה רק משעת לידה, שאז הוא דנגמר דין הבאת סימנים, אבל לענין דין הבאת סימנים עצמן שפיר אמרינן איגלאי מלתא למפרע, ויש בה דין בנים הרי הם כסימנים גם משעת עיבור.
הביאור:
הנה סימן הוא עדות, הוא צורה שמתלבשת בגוף. בכל מקום שהתלבשות הצורה אינה ברגע אחד אלא מעט מעט לאורך זמן, אחרי שנשלמה התלבשות הצורה והיא במלואה, מעתה יש צד לומר שכבר מתחילת התלבשותה נחשב שהיא נמצאת בעולם מלובשת בחומר ויש נפקא מינא מזה. זה נקרא איגלאי מילתא למפרע.
בהתלבשות צורה בחומר יש מדרגות כמה מלאה ההתלבשות ולפי מדרגת מלאותה יהיו הדינים שנפעלים ממנה. למשל עובר הא התלבשות של צורת אדם בחומר אבל לא במלואה. יילוד הוא התלבשות מלאה יותר. אסור להרוג עובר משום צורת אדם שבו אבל אן נהרגין עליו משא"כ יילוד נהרגין עליו כי התלבשות הצורה בו מלאה יותר. ולעניין צלם אלוהים כמ"ש במו"נ שהוא צורת אדם זה עדיין אין בתינוק כי גם בו התלבשות הצורה עדיין לא במילואה וכן הלאה בן י"ג לדעת ומצוות וקניינים ובן כ' לעונשי שמיים ובן מ' לבינה וכ"ה. באדם זה לא שייך לעניין איגלאי מילתא למפרע אלא רק משל להתלבשות צורה לאט לאט וגם הנפקא מינא לדינא משתנה עם זה.
אם אומרים שיהיה נפ"מ למפרע בכך שהצורה שהשלימה התגלותה היתה בעולם גם מקודם, דהיינו איגלאי מילתא למפרע, זה עוצמת פעולת הצורה חלשה יותר ממה שבכוחה לפעול מכאן ולהבא אחרי שהיא כבר במלוא התגלותה. כמו שלגבי דין נהרגין עליו בעובר עדיין הצורת אדם קלושה עוצמתה מכדי לפעול דין כזה, אבל דין אחר שאסור להרגו כן בכוחה לפעול, כך גם לפעול דין גדלות צריך דווקא עוצמה מלאה ועוצמה של איגלאי מילתא למפרע לא תספיק לזה ולכן היא גדולה רק מכאן ולהבא, אבל דין לספור ו' חודשים מנערות לבגרות לזה מספיק כח קלוש יותר של מציאות הצורה בעולם שבא על ידי שאומרים איגלאי מילתא למפרע ולכן לספור ו' חודשים מתחילים משעת עיבור.
.
.
הצעד השלישי בהתבוננות באותה סברא הוא כך:
ובאמת שלפי זה י"ל דהא דאינה נעשית גדולה אינו תלוי כלל בדין איגלאי מילתא למפרע, כי אם שכך הוא מעיקר דינם, דכיון דהלידה משלמת את שם בנים כסימנים שיהיו סימנים, א"כ ממילא כך הוא דינם שמשעת עיבור הם סימנים להעשות גדולה בשעת לידה, ומאחר דחשבון ששה חדשים דבגרות תליא רק בדין סימנים לבד, א"כ ממילא דכל שילדה בני קיימא איגלאי מלתא למפרע שכבר הותחלו הששה חדשים מזמן עיבורה, וכבר שלמו בימי עיבורה, ובלידתה היא נעשית נערה ובוגרת כאחת, ושפיר ניחא דברי הגמ' דלא משכחת לה לידה בעודה נערה.
עד עכשיו רק ידענו שסימנים פועלים גדלות. אבל לא נכנסנו להתבונן פנימה בתוך עניין פעולה זו איך היא נעשית. כל העניין במהלך הגר"ח שהוא מתקרב יותר ויותר להתבוננות במציאות הרוחנית שעומדת מאחרי גדרי הדינים שהוא עוסק בהם, וההסתכלות באותו דין ומהלך עצמו נעשית יותר מקרוב ויותר רואה את המציאות עצמה ולא רק את גדרי הדינים. אלה לא מהלכים שונים אלא התבוננות יותר ויותר מקרוב על תוכן אות סברא ומהלך שהתחיל מהם. וכך דרכו בכל המקומות.
כעת אם נתבונן מקרוב נראה שמה שעדות סימנים עושה גדלות זה ממש שינוי בחפצא של הבת. שנפרדת ממה צורת קטנה ומתלבשת בה צורת גדולה.
הנה אם אדם זורק אבן על כד, לפני שנשבר הכד אין עליו חיוב תשלומין, אבל אחרי שנשבר הכד החיוב תשלומין הוא למפרע משעת הזריקה, ואם מת אחרי שזרק ולפני שנשבר הכד אמרינן שהוא כבר התחייב משעת זריקה ונשתעבדו נכסיו.
אמנם הכד עצמו לא אמרינן שהוא שבור למפרע. למשל אם אחרי זריקת האבן והיא במעופה ועדיין הוא שלם קיבל טומאה כשהוא שלם ונגע בו דבר שנטמא ממגעו ואחר כך פגעה בו האבן ונשבר, לא שייך כלל לומר שהוא היה שבור למפרע ולא קיבל טומאה כי היה אז שבור ומי שנגע בו טהור.
החיוב תשלומין למפרע הוא כי החיוב הוא על צורת מעשה מזיק, צורת המעשה התלבשה בחומר מעט מעט מתחילת הזריקה עד סופה. לפני שנשלמה אין כאן מאומה ואין חיוב, אבל אחרי שנשלמה כיוון שהתחילה מתחילת הזריקה שייך לומר שמתחילתה הא בעולם ופועלת חיובים מתחילתה, דהיינו למפרע, ןזה חיובו בתשלומין למפרע. כשהאבן היתה באויר לא היה חייב, ואחרי שנשבר נעשה למפרע חייב על הזמן שמקודם וזה ממש כוונת הגר"ח כאן בלשון איגלא מילתא למפרע.
אבל שבירת הכד היא שינוי בעולם וכשקרה קרה ולא לפני כן. השבירה היא תוצאה של שינוי בעולם שנפעלה על ידי הצורה של מעשה מזיק, ויש חילוק בין הצורה הפועלת לבין התוצאה של שינוי בעולם שנפעלה מכוחה. שהתוצאה בשעה שנעשתה נעשתה ולא שייך בה איגלאי למפרע, מה שאין כן לגבי האם הצורה יכולה להחשב שהיא בעולם על זה אפשר לומר איגלאי למפרע.
השינוי בבת שנשתנתה מקטנה לגדולה זה כמו שבירת הכד וכך הוא דינה שהא מכאן ולהבא ולא שייך לעניין איגלאי מילתא למפרע. אבל לספור זמן ו' חודשים מנערות בגרות כיוון שהסימנים נמצאים בה משעת עיבור בוודאי נספור משעת עיבור שאין זה מאורע במציאות כמו שבירת כד אלא רק שאנו יודעים שמאז יש בה סימני גדלות. וכמו שמחייבים אותו לשלם משעת זריקה שמאז אנו יודעים שעשה צורת מעשה מזיק ואין לזה שייכות עם מה שהכד עצמו לא ייחשב שבור אלא רק משעת שבירה והלאה.
.
.
*
*
*
עוד תוספת ביאור קצת (מהמשך לימוד אחר כך),
הנה מה שצורה כשמתגלה בחומר פועלת שינוי בעולם והשינוי הוא דינים חדשים, וכמו שמעשה קידושין מעמיד צורה שבהתגלותה פועלת שינוי באשה והיא חדלה להיות פנויה ונעשית מקודשת, כך גם סימני גדלות הם עדות ופועלים שינוי שנעשית גדולה.
וכך לשון הגר"ח שכשידוע שלעולם לא יביא סימנים כיוון שוא סריס אפשר שנעשה גדול מעצמו, אבל היכן ששייכים בו סימנים הסימנים הם הם שעושים אותו גדול ולא שנעשה גדול מעצמו.
"ועוד דנראה, דלא דמי דין גדלות הבאה ע"י שתי שערות או ע"י בנים, לדין גדלות הבאה ע"י סימני סריס, דאף דבעינן על כל פנים סימני סריס להעשות גדול, מ"מ אין בהסימני סריס דין סימני גדלות העושין אותו לגדול, ורק דין סימני סריס הוא דאית בהו, וממילא הוא דנשאר על ידי זה בדין סריס וגדלותו, אבל לא דהויין סימני גדלות המחשיבין אותו לגדול, וכמו שפסק הרמב"ם בפ"ב מהל' אישות הי"ד ז"ל אבל הבן שחתכו או נתקו או מיעכו גידיו או ביציו וכו' הוא הנקרא סריס אדם וכשיהיה בן י"ג שנה ויום אחד נקרא גדול שאין זה מביא סימן לעולם עכ"ל, הרי להדיא דעיקר דין סימני סריס שנעשה גדול הוי רק דין סימני סריס ולא דין סימני גדלות העושין אותו לגדול, דהכא בסריס אדם הרי לא שייך כלל לומר שהוא סימן גדלות כיון דהוא בידי אדם, ועל כן גם סריס חמה כשנולדו בו סימני סריס דינו כן. והכי נראה ממה שפסק הרמב"ם בפ"ב מה' אישות שם הכ"ה ז"ל וטומטום ואנדרוגינוס שהיו בן שתים עשרה שנה ויום אחד הרי הן בחזקת גדולים עכ"ל, ולחד פירושא הוי ביאורו דנעשין גדולים אף בלא סימנים, יעו"ש בדברי הראב"ד והמגיד משנה. והרי שם ג"כ ליכא סימנים של גדלות, דסימני אנדרוגינוס הרי הם משעת לידה ואינם שייכים לגדלות, אלא ודאי דכיון שאינו ראוי לסימנים על כן מועיל לו זאת להעשות גדול ממילא גם בלא סימנים, והכא נמי בסריס חמה דכוותיה, בזה שהוחזק לסריס הוא דנעשה גדול, משא"כ דין בנים הרי הם כסימנים הא הוי זאת דינא דסימני גדלות העושין אותה לגדולה"
 .
מה שהסימנים עושים אותה גדולה אין זה שאלה של כן או לא, שאו שעושים או שאינם עושים. כי צורה, דהיינו עדות, דהיינו סימנים שהם אנן סהדי, היא דבר חי, והוא פועל ככח חי. וכח חי שפועל לעשות שינוי, יכול להיות שיצליח לעשות רק מקצת מהשינוי ורק כשיתחזק יצליח לעשות את השינוי במלואו. וכגון שהוא דוחף קיר כשהוא כחוש הוא מצליח רק לערערו ולסדקו, ואחרי שמתחזק ומשמין ומתמלא כוחו מצליח להפיל את הקיר לגמרי.
ודוגמא נכונה לזה הוא מה שעד אחד בממון מחייב שבועה ויש דעה שעד אחד בקידושין מצריך גט. והטעם שזה כח צורה כחוש שבכוחו לפעול רק מקצת הפעולה שאותה צורה דוחפת לפעול אותה.
.
גדלות ונערות הם אותו עניין. פירוש נערות הוא שבששת החודשים הראשונים לגדלותה יש לה דינים מיוחדים. ואין לחלק בין נערות לגדלות שנערות היא היא הגדלות עצמה רק שהדין שאותה הגדלות בששת החודשים שאחריה היא נערה ורק אחריהם תהיה בוגרת.
.
הנה בעובר אסור להרגו כי יש בו צורת אדם אבל אין נהרגין עליו, ואחרי הלידה נהרגין עליו משום אותה צורת אדם עצמה. החילוק בדין הוא לא שעובר הוא צורה אחרת מצורת יילוד, אלא היא אותה צורה עצמה רק שבעובר הגילוי שלה פחות בהיר וחזק.
 מכיוון שהיא אותה צורת אדם בשניהם אין זה נכון לומר שזה עובר וזה יילוד והן שתי צורות ושני שמות ושני דינים. אלא הנכון הוא שכיוון שזו אותה צורה זה גם אותו שם, ושניהם יש להם שם אדם ודיני אדם. החילוק רק שבעובר שם אדם ודיני אדם חלשים יותר ואינם חזקים מספיק כדי לפעול דין מיתה על רוצחו. העובר הוא אדם לגבי שאסור להרגו ואינו אדם לגבי שנהרגין עליו.
.
הצורה העושה גדלות היא כל ההמשך מהעיבור עד הלידה. לומר שאחרי הלידה הצורה הזו תפעל למפרע כיוון שכעת רואים את מציאותה כבר מאז, אז הרי לא היתה במלוא כוחה ומילואה, ולכן היא פועלת פעולה קלושה. זו אותה פעולה עצמה ואותה צורה עצמה ולא שני שמות ושני דינים אלא הכל שם גדלות אחד כי הכל אותה עדות שמעידה על גדלות יש כאן רק דין גדלות ואין דין אחר, זו לא חלוקה ל"שני דינים". הכל הוא אותו דין גדלות עצמו, בעיבור יש למפרע דין גדלות רק שהוא חלקי, כי הכח החי הפועל אותו חלש יותר. הוא פועל שהיא גדולה, רק שזה לעניין שמכאן אפשר להתחיל למנות מתי תהיה בוגרת, אבל אינה גדולה לעשות בה שינוי גמור שלזה צריך כח גדול וזה יהיה רק מלידה ולהבא שאז יש את מלוא צורת עדות הגדלות ומלוא כח פעולתה.
וכן לעניין האם היא בגדר קטנה שודאי תמות, זה א עניין דיני אלא בירור מציאות, ובעדות של עיבור שלגבי עדי קיום לפעול שינוי ודינים חדשים היא חלשה, אבל לעשות בירור שנדע שהיא גדולה במציאות ללדת בלי למות לזה די בכח העדות של עיבור.
 .
.
..
.
*
*
*
ביסוד דין מיאון
.
.
בהמשך דבריו כתב רבינו:
"הרי תנן ביבמות דף ק"ח [ע"א] הממאנת באיש הוא מותר בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו, והטעם בזה מבואר ברמב"ם בפי"א מהל' גירושין הט"ז שכתב ז"ל הממאנת אינה מגורשת ממנו ודינה עם בעלה שמיאנה בו כדינה עם מי שלא קדשה מעולם היא מותרת בקרוביו והוא מותר בקרובותיה וכו', הרי דדין המיאון הוא שמפקיע הנישואין למפרע, ומ"מ הרי אמרינן ביבמות שם דקטנה שנישאת בעלה זכאי במציאתה ובמעשי ידיה ובהפרת נדריה, וגם לאחר המיאון ג"כ אין חוזרין כל הנך דינים למפרע. וביאור הדבר נראה, דודאי דין המיאון הוא הפקעה על עיקר הקידושין למפרע, אלא דמ"מ לא מהניא הפקעת המיאון לענין שנימא דגם בשעתה קודם המיאון לא היו הקידושין חלין וקיימין בה אז, כי אם רק דלאחר המיאון דיינינן לה מכאן ולהבא כאילו לא נתקדשה מעולם, וע"ז הוא דמהניא הפקעת המאון, ועל כן לענין איסור קרובים, שפיר אמרינן דכיון דהשתא ע"י המיאון הופקעו הקידושין למפרע, על כן שפיר היא מותרת בקרוביו והוא מותר בקרובותיה, כיון דדיינינן לה השתא כאילו לא נתקדשה מעולם, משא"כ לענין זכותו במציאתה ומעשי ידיה והפרת נדריה שקודם המיאון, בזה אמרינן דמאחר דהנישואין בשעתן היו חלים וקיימים אז, על כן שפיר זכה בהן בשעתן ולא מהניא ע"ז כלל הפקעת המיאון, וכמו שנתבאר דלענין דין הנישואין בשעתן לא מהניא הפקעת המיאון למפרע."
.
יש להבין עניין זה כיצד ייתכן שמכאן ולהבא דינה כפקעו הנישואין למפרע דהיינו מכאן ולהבא אנו אומרים שמעולם לא היתה נשואה כלל, אבל כשהנדון מה היה בזמן העבר נשאר בו הדין שהיתה אז נשואה, שזה כתרתי דסתרי.
והיה אפשר לומר שמכיון שזה דין מדרבנן הם תיקנו על הנהגת הגברא שמכאן ולהבא יתנהג כאילו מעולם לא היו כאן נישואין וישא קרובותיה, אבל על מה שהיה אז לעניין שהפר נדרה וזכה במציאתה יתנהג כאילו לא פקעו נישואיה. ולא אכפת לנו שבמציאות באמת אי אפר שיהיה כך כי לעניין התנהגות הגברא יכולים לתקן איך שירצו.
אמנם באמת נראה שדברי חז"ל גם הם תיאור של מציאות העולם האמיתית שהרי אמרו שגם הם נאמרו למשה מסיני כמ"ש בויקרא רבה פרשה כ"ב:"מקרא, משנה, הלכות, תלמוד, תוספתות, אגדות, ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לומר לפני רבו, כלן נאמרו למשה בסיני. שנאמר, (קהלת א) "יש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא", חבירו משיב עליו: "כבר היה לעולמים"".

(ועיין בתלמוד מוסבר ומאמרים על ברכות ל"ה א' שהארכתי בעניין מהו גדר דין מדרבנן

)
וגם דברי סופרים בגדר הסתכל באורייתא וברא עלמא וכמו שהתורה היא תכנית אדריכלית של העולם גם דברי סופרים כך, וממילא צריך להבין איך ייתכן שבמציאות יהיה עניין כזה שרק מכאן ולהבא דינם שפקעו למפרע אבל מה שהיה בשעתם לא פקע.
והנראה שזה שייך לעניין ברירה, שהנה במכות מצרים היה כוס מים מהיאור והמצרי שתה ממנה דם והישראל שתה ממנה מים, וכמו שהארכתי במק"א שזה יסוד עניין ברירה שלפני שאד מהם שתה מה היה בכוס, אלא היה בה דבר שאינו מבורר ויכול להתברר להיות מים או דם, וכששתה המצרי התברר שמעולם היה כאן דם ולא שהיה מקודם מים והתהפכו.
וכמו שזה יכול להתברר למצרי וישראל, כך זה יכול להתברר לזמנים שעל הזמן שלני המיאון התברר שהיא נשואה ועל הזמן שאחריו התברר שאינה נשואה ומעולם לא היתה.
וכעין זה בחלוקת שותפות לשיטה שחלוקת שותפין היא על ידי בירור ולא שקונים זה מזה חלקיהם.
ולפני שחלקו, לראובן היה בעלות על כל מקום בשדה המשותפת ועל אותו זמן נדונית כקרקע שהיא גם שלו. ואחרי החלוקה אם ראובן קיבל את צד צפון, מעתה התברר שכל מה שהיה לו בשדה זו הקרקע של צד צפון, וממילא על הקרקע של צד דרום שהיא חלקו של שמעון דנים כעת שראובן מעולם לא היה בעלים עליה, שאם היא התבררה לשמעון דין ברירה אומר שזו הקרקע שהיתה של שמעון וממילא אין על צד זה בעלות של ראובן כלל ומעולם לא היתה. אבל זה רק מכאן ולהבא שאומרים שהתברר כעת שמעולם לא היתה לראובן בעלות כאן. אבל אם לפני החלוקה נולדה נפקא מינא מכך שלראובן יש בעלות על כל מקום בשדה הנפקא מינא הזו תישאר כי היא נולדה לפני שהתברר שקרקעו של ראובן היא רק בצפון וממילא מעולם לא היתה לו קרקע בדרום. והבן.

אודות nirstern

http://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה ביאור על חי' הגר"ח הלוי אישות ב' ט' בנים כסימנים. חלק 1, בעניין בנים כסימנים בגר"ח ובצפנת פענח.. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s